לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ספרים. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

על חמורים ושרברבים


עומדים במטבח, אני ליד הכיור, האופנוען מפשפש במקרר בחיפוש אחרי חטיף. מוציא גזר, נותן ביס.

 

אני: אוף, מה אתה, חמור? תן לי לקלף לך אותו

האופנוען: לא צריך, אני חמור. מההה, מהההה

 

אובייסלי הוא לא גדל בחווה.

(כמעט נחנקתי מצחוק. האופנוען בעצבים בתגובה: אפשר לחשוב שאת קיבוצניקית).

 

 

 


 

 

כבר כמה ימים שמשפצים דירה בבניין שלנו וסוגרים את המים בבניין חדשות לבקרים (הדרך הכי טובה לוודא שיסגרו את המים בדקות הקרובות אגב היא להפעיל מכונת כביסה עצבני) וכתוצאה מזה, כשפותחים את המים בחזרה יוצאים מהברזים מים עכורים במשך דקות ארוכות. יצא שלפני שלושה יומיים הצלתי את האופנוען רגע לפני שלגם להנאתו כוס מים חומים. (ואז שאלתי בחרדה מאיפה הוא מזג את המים שהוא נתן לפני דקה לילדים בחדר החשוך. שתיקתו הנבוכה הבהירה לי את הבאסה).

 

אז האופנוען הלך והתלונן לשוערת של הבניין לגבי זה, רק שהוא לא סיפר לי שהוא התלונן אצלה. אז אם לא הספיקה לי הפאדיחה מלפני שנתיים, שאז סחבתי את השוערת בהיסטריה לעזור לי עם דליפת גז שהתבררה כצעצוע של הילד שעשה רעש מאחורי המיטה, היום חידשתי את הפאדיחות.

 

באמצע הבוקר נשמעה דפיקה בדלת, ופתחתי אותה למצוא מולי את השוערת עם גבר לבוש בסרבל. השוערת כזכור לא מדברת מילה אנגלית, ומצטערת על הסטריאוטיפ אבל כאן גם אנשים שלבושים בסרבל כחול ומשומן לא מדברים אנגלית. איכשהו מהנאום שהיא דפקה לי בהונגרית הצלחתי להבין "בעלך" ו"מים". מייד הנחתי שהאופנוען סיפר לה שיש לנו טפטוף מהברז בכיור של האמבטיה והיא טרחה למצוא לנו שרברב, ולפני שהיא הצליחה להוציא עוד מילה אמרתי "אה כן, הכיור!" ומייד דחפתי את שניהם לחדר האמבטיה שלנו, מצביעה על הכיור ומסבירה בהונגרית צולעת שמכאן הטפטוף. הם החליפו ביניהם מבטים לא מבינים, אבל אני הנחתי שזה בגלל ההונגרית שלי, אז עוד הוספתי הדגמה של "טיף טיף טיף" והצבעתי מאיפה, תוך שאני מוסיפה מילות עידוד ל"שרברב" שיבדוק את זה ואז גם תנועות אסרטיביות שכמעט נגעו בו, עד שהוא נאלץ להתכופף מתחת לכיור ולראות מה קורה שם.

 

בשלב הזה שאלה השוערת אם אני יכולה להתקשר לבעלי, ואני התקשרתי ואמרתי לו שיש כאן שרברב, ובאמת כל הכבוד לו שהוא אירגן לנו שרברב אחרי שאני מנדנדת לו פחות מחצי שנה, ועכשיו שיסביר לו לגבי הטפטוף. העברתי את האופנוען המבולבל (כי הוא הרי לא הזמין אף שרברב) לאיש בסרבל ובזמן שהוא דיבר איתו עוד סחבתי את השוערת לחדר השירותים של האורחים וסיפרתי לה שבדיוק הניאגרה עושה רעש, אולי גם זו בעיה וכדאי שהוא יבדוק גם את זה. בשלב הזה היא תקעה בי מבט של "כמה מפגרת יכולה אישה אחת להיות", יצאה מהשירותים, לקחה את השרברב, שבינתיים סיים את השיחה, והם יצאו מהבית שלי.

 

"אני לא מבינה", אמרתי לאופנוען בטלפון, "הם פשוט עזבו, בלי לתקן את כל מה שאמרתי להם". "זה לא שרברב", נאנק האופנוען בטלפון, "זה היה נציג חברת הניהול של הבניין, הוא בא בגלל שהתלוננו על השיפוצים, לא הייתה לו שום כוונה להסתכל על הטפטופים השונים בבית שלנו, הוא רק בא לשמוע את טענותינו ולהתנצל על אי הנוחות. לא היית אמורה לדחוף אותם לאמבטיה ולשירותים. הוא עוד נזף בי שחברת הניהול לא אחראית לטפטופים בברזים של הדיירים".

 

אופס.

 

 


 

 

ידידי הבשלן ההונגרי עופר הגיע לבודפשט וכשרצינו לבחור מקום להיפגש הוא נתן לי לבחור מקום מומלץ, ויצא שבחרתי את בית הקפה שנמצא מול הבית שלי. אבל באמת שבחרתי אותו כי הוא בית קפה מוצלח ולא כי הוא לא דורש ממני להזיז את האוטו בשביל להגיע.

 

בכל מקרה, מדובר בעצם במן אספרסו בר קטנטן ואני בכלל לא שותה קפה, אבל למקומות האלה יש בד"כ צ'אי לאטה משובח ולכן זה מה שהזמנתי. רק שלא היה להם צ'אי, ובעודי מתבאסת האיש בקפה מייד הציע לי לנסות את המשקה המיוחד שלהם, שנקרא "דרדס כחול".

 

הם לא צחקו לגבי הכחול:

 


 

טעים. אם הבנתי נכון הם עושים את זה מחלב קוקוס, חלב אורז ואצה כחולה. האבקה האדומה מלמעלה, שעופר ואני התבדחנו שהיא פפריקה, היא אבקת סלק. כאילו, ברור.

 

עופר גם זוכה בתואר החבר הכי משתלם למדף ספרי הבישול שלי, כי בכל פעם שהוא בא הוא מביא לי ספר מההוצאה הפרטית שלו. אז הפעם זכיתי בספר הזה:

 


 

שכמו כל הספרים בהוצאה שלו, הוא ספר מושקע ויפהפה, ומה שמיוחד בו שהוא שמלא גם בקטעים מחייה של הכותבת, שהיא ישראלית שחיה בהודו, וזה קצת כמו לקרוא בלוג של ישראלית שחיה בהודו. שזה מצוין.

וגם בקרוב אני מתכננת להכין בעצמי טאלי צמחוני, שזה משהו שלא אכלתי מאז המסעדה ההודית החביבה עליי בשטוקהולם. יש.

 

 

ומייד אחרי זה הגיעו לכאן ליאת ושלומי, שאני בכלל לא מכירה אבל הם חברים של חברתי ויק. ויק התנדבה לשלוח לי טחינה משומשום מלא, והלכתי לאסוף את זה מהמלון שלהם. יצא שישבתי שעה לשיחה עם אישה שאני לא מכירה והתבררה כמקסימה.

ואז פתחתי את השקית, שהייתה כבדה באורח מחשיד בשביל טחינה, והתברר שפרט לטחינה יש שם גם במבה אדומה (הילדים היו מרוצים שחבל), ספרים (יש!!!!!), ומגזינים. מהממת הוויק הזו.

ובין המגזינים היה גם את מגזין בלייזר. אומר זאת עכשיו ולתמיד: אני אוהבת בלייזר. הוא מצחיק אותי ויש בו הרבה מה לקרוא, כולל מדורים מצחיקים, וכל הקטע השוביניסטי שנוהגים לטעון נגדו לא מפריע לי בכלל, בעיני זה הומור. וגם האופנוען שמח לקבל את זה קריצה

 


 

 

ולקינוח, תרבות.

קראתי ספר פנטזיה, הראשון בסדרה של רובין הוב, שבתרגום לעברית בטח ייקראו לו שוליית המתנקש או משהו כזה. ספר סוחף ויש לי תובנות ואני הולכת לחפור על זה בפוסט בקבוצת הספרים של יעל ואלה.

 

ונעבור לדברים פחות (?) גיקיים: נטפליקס!! התמכרנו. אחרי שראינו את סטריינג'ר ת'ינגז המעולה והמומלצת, ראינו גם את מרסיי, סדרה צרפתית על שחיתות וכל מיני דברים צרפתיים (היש מישהו נשוי שאין לו מאהב/ת בצרפת?), ואחרי זה ראינו את The OA המעולה מעולה מעולה, באמת, סיפור מרתק ואנחנו עדיין מושפעים ממנו קצת. ואז ראינו הכתר על תחילת מלכותה של אליזבת' השנייה, ועכשיו אנחנו משוכנעים שאנחנו אצולה בריטית שעושים טובה לפשוטי העם שאנחנו חיים כמוהם. יש משהו משעשע בלהיות במתח מסדרה שכל ספר היסטוריה על התקופה יכול לספר לנו מה יהיה בפרק הבא (העונה הראשונה נגמרת בין היתר במתיחות בין אנגליה למצרים. ב-1956. בואו נחשוב מה קרה במצרים ב-1956. זה היה אחד המור"קים הכי פופולריים בקורס קצינות).

ועכשיו, בהמלצת הקוראת יעלה, אנחנו רואים את סדרת המשטרה לות'ר, שזה על בלש מבריק וזה של הביביסי, שזה לגמרי הטעם שלנו.

 

ולקינוח, התמכרתי קצת לצפייה בזמן שאני מבשלת, אבל אני רואה בעיקר דברים שכבר ראיתי. וכך אני רואה עכשיו מחדש את האנטומיה של גריי, שראיתי אותה באופן חלקי ולא לפי הסדר, ועכשיו אני רואה לפי הסדר. ואני לא יודעת, זו כנראה אני והעשור שחלף מאז שראיתי אותה בפעם הקודמת, אבל למה בעצם מקדרימי נחשב לכזה דרימי? אוקיי, הוא חתיך, אוקיי, הוא מנתח, אבל הוא גם שחצן וכל העניין עם הנשוי/לא נשוי הוא קטע מסריח בטירוף. אני עכשיו בעונה שלישית (זהירות, ספוילר לעונה שלישית בעוד חצי שנייה), כשמרדית' זוכה לבחור בינו לבין הווטרינר החמוד, ולגמרי ברור לי שהייתי בוחרת בווטרינר שמאוהב בה ולא בו.

ואה, כמו כן אני מתחברת יותר לאדיסון שפרד מלמרדית' גריי. אדיסון ואיזי הן בעיני הדמויות הכי פחות שבלוניות בסדרה.

אבל אולי צריך להגיע לגיל 40 בשביל לראות את זה. ~שיעול של זקנות~

 

 


 

 

ולקינוח שני, לכל חברותיי שחושבות לפתוח את המייל שלהן ב"כמה קר בארץ", ביץ' פליז:

 


 

ככה, שלושה שבועות. התחזית לעוד כמה ימים היא פלוס עשר, ומה זה בא לי, נשמע כמו חום אביבי נעים.

בברכת גשמי ברכה ואביב קרוב, עד הפוסט הבא.

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/2/2017 13:06   בקטגוריות ספרים, פאדיחות, טלוויזיה וסרטים  
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-16/3/2017 12:48
 



ספרים והרהורים על פרוזן


כבר הרבה זמן אני מבטיחה פוסט על ספרים, והנה הצטברו קצת, אז בבקשה:

 

מלכת היופי של ירושלים של שרית ישי-לוי: לא שמעתי עליו כלום לפני זה, ולכן קראתי אותו חפה מביקורות לפני. אני שמחה לומר שחיבבתי מאוד - הסיפור מעניין, וזה בסיסו של כל ספר טוב. הוא עוסק ביהודים הספרדים של ירושלים ולוקה קלות באותנטיות יתר, היה שלב שבו לא יכולתי לשמוע יותר "קירידו תביא את הבואיקס" או משהו בסגנון, קצת הזכיר לי ספר אחר שלא כתבתי עליו, עד שיום אחד של שמי זרחין, שמתרחש בטבריה וגם הוא מעניין אך אותנטי מדי באיזשהו שלב. אם לחזור למלכת היופי, הסיפור מרתק עד הסוף, ולכן נהניתי.

 


 

 

גברת ורבורג של עירית לינור: עליו דווקא כן שמעתי לפני שקראתי, ולא דברים טובים. יש לי תחושות מעורבות לגבי עירית לינור בכלל, המהפך הפוליטי שעשתה מוזר לי, והיא הפכה מכותבת דעות שדומות לשלי לדעות שאני לא מצליחה להבין מה היא חושבת בדיוק. הספרים שלה גם נעים על הגל הזה: לא התחברתי לשירת הסירנה, כן אהבתי את שתי שלגיות ואת הסנדלרית, לא סבלתי את בנות בראון (הספר היחיד שלה שהתקשיתי לסיים, היא בד"כ מאוד קריאה). אז הייתי סקרנית לגבי גברת ורבורג, אעפ"י שחברה שדעתה מוערכת קטלה ברמת ה"בלתי אפשרי לסיים".

אז אני לא מסכימה עם החברה (מתגעגעת אגב!), אני דווקא חשבתי שקריא, ואפילו נהניתי. עם זאת, תראו, זה ספר בעייתי מבחינת הדמויות שלו - אין אפילו דמות אחת שאפשר להזדהות איתה. המספרת היא אישה שלמרות שיש לה הרבה נתונים שאמורים לעורר סימפטיה כלפיה (יתומה, נערה מתבגרת ללא הדרכה, רווקה בעולם של זאבים וכו), היא בהתחלה לא מובנת, ואחרי זה סתם מעצבנת. את כל שאר הדמויות, אף על פי שהן רבות ומגוונות, אפשר לסכם במשפט אחד: חרא של אנשים.

אבל גברת ורבורג כן מעניין. לפחות אותי. מעניין אותי לקרוא על תל אביב, מעניין אותי לקרוא על משפחות חילוניות ישראליות, שיותר מתחברות אליי ממשפחות בספרים אותנטיים-צבעוניים (גם אני אם אני חשה יותר סימפטיה לדמויות ספציפיות בספרים האלה), מעניין אותי לקרוא על צעירים אחרי צבא ובחירותיהם בחיים (בסרט שאני חיה בו זה ממש קרוב לגילי שלי. פחח), מעניין אותי לקרוא על זוגיות בקרב היאפים התל אביביים מהסוג שאני הייתי עד לא מזמן, וכו.

סה"כ - לא קוטלת. חביב לקריאה.

גם: הכריכה שאני הכי אוהבת.

 


 

ואם היו אומרים לך של גלית דיסטל-אטבריאן: הגיע אליי עם המלצה  של אותה חברה. מצד אחד מרתק, מצד שני עיצבן אותי. המספרת היא אם צעירה שהגורל מזמן לה את אחד מפחדיו הגדולים ביותר של כל הורה - ילד אוטיסט והרבה אתגרים בגידולו. אלא שבמקום לגלות אליה אמפתיה חטפתי ממנה קריזה לא קטנה ~זהירות ספוילרים החל מכאן~: כשנולד לה התינוק, והוא שקט מאוד, שקט מדי בעצם, לא בוכה אף פעם וחמור מזה - לא מחייך, היא לא פוצחת במרתון בדיקות/ביקורי רופא, אלא להפך, מדחיקה, מתרחקת מהתינוק עד כמה שאפשר ומשאירה אותו בידי מטפלת גרועה כשהיא מודעת לזה. התקשיתי לסלוח לה על זה, ולכן בהמשך הספר, כשהיא הופכת לאמא מאוד משקיעה ומטפלת, שלוחמת על זכויות הבן שלה לטיפול, אני מתקשה להתחבר אליה, מה עוד שבשלב הזה היא מזניחה את הבת הגדולה שלה, ושוב מכעיסה אותי עם הוויתורים שהיא מאלצת את הילדה לעשות. ~סוף ספוילרים~

יש בספר גם הרבה קטעי פלשבקים, דווקא מעניינים מאוד, על ילדות המספרת בירושלים, וגם קטעים מעניינים על חיים של ישראלים בחו"ל וישראלים שעובדים בשגרירות בחו"ל, ולעומת זאת קטעים קצת פחות מעניינים על הרהוריה בגורל, מה אפשר לעשות כדי להערים עליו או איך להרגיש את האסון הבא מתקרב, מה שהיה מעניין בהתחלה אבל בסופו של דבר קיים בספר במינון גבוה מדי.

ויש גם קטע מוזר - לא קצת מיושן הסטריאוטיפ של מזרחים=משפחה חמה, אשכנזים=משפחה קרה ומנותקת? יש גם הורים אשכנזים חמים ואוהבים, בדיוק כמו שיש הורים מזרחים פחות אוהבים. נו באמת.

סה"כ זה כן ספר מומלץ, גם כי הוא מעניין וגם כי אפשר ללמוד ממנו הרבה. על הורות, על זוגיות, על משפחה, קצת על חיים בחו"ל.

 


 

והיום אינו כלה של צ'יינג'יס אייטמטוב: וואו. ובכן, לא ציפיתי לזה, כמה מעניין אתם מצפים שיהיה ספר על חור במדבר בקזחסטן בפיפטיז? מעניין, תאמינו לי. חייהם של כמה עובדים הגרים בבקתות ליד פסי הרכבת בקזחסטן הסובייטית, הנאבקים בקור ובחום ובעצם בכל איתני מזג האוויר מול האדם הקטן, בעוני, בדלות, בשרירות הרשויות הסובייטיות, בטראומות מממלחמת העולם השנייה, ובתווך סיפור שעיקרו אנושיות, על חברות אמיצה ועל תמיכה הדדית בין חברים ומשפחות. וגם קצת פולקלור קזחסטני. ואה, גם סיפור מדע בדיוני שמתרחש במקביל. הו כן, הספר הזה יכול להפתיע.

חייבת לדבר גם על התרגום - הספר מלא בקטעים שמתארים את הנוף או את מזג האוויר, ולא במילים לאקוניות כי אם על סף שירה, והמתרגמים עומדים בזה באומץ ומגישים ספר שכולו פיוטיות.

ואה, הגמל הוא שוס.

 


 

 


 

 

ומשהו קטן על סרט: אחרי שהילדים ייבשו אותי עם סרטים של בנים, ובאמת שלייטנינג מקווין ודאסטי קרופהופר כבר יצאו לי מהאף, החלטתי שאני חושפת אותם לסרט שרציתי לראות בעצמי, פרוזן ("לשבור את הקרח"). כמו בסטריאוטיפ הכי מגדרי שיכול להיות, הגומבוץ צפה כעשר דקות בסרט, ואז גלש מהכורסה והלך לשחק במכוניות.

לא אמרתי נואש, ראיתי את הסרט שוב מולם, והפעם הם נכנסו קצת לעניין.

לפני שבועיים אירחנו כאן שני בנים מהקבוצה של הגומבוץ לסליפ אובר. זה הוצג כ"ערב בנים" ובאמת, היו משחקים ודינוזאורים ופיצה, ואז הכנו פופקורן והם התבקשו לבחור סרט לערב הבנים שלהם. ובמה הם בחרו? נכון, פרוזן. ארבעה בנים ישבו אצלי בסלון וראו בעניין פרוזן.

לפחות דבר אחד קצת שונה מבנות: כל הבנות ששאלתי ענו לי שבין שתי הדמויות הן אוהבות יותר את אלזה, מה שהיה ממש מוזר בעיני, כי אלזה היא דמות קרה ולא מושגת, ממש לא פעילה ונוטלת יוזמה כמו אנה. לעומת זאת, כשהגומבוץ והדובוש נשאלו את מי הם הכי אוהבים, הם ענו בלי להסס: אנה. למה? כי היא מצחיקה ונחמדה יותר.

אני רק מקווה שהם יבחרו ככה נשים כשהם יהיו גדולים, ולא יילכו מייד על הבלונדינית הכלבה סטנדרטי

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 7/2/2015 22:00   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים, ספרים  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דניאל ב-21/2/2015 21:07
 



ביקור בארץ


את הפוסט הקודם סיימתי עם הבטחה לספר מה עשינו בחופשת הכריסמס, אבל האמת שמה שעשינו בחופשת הכריסמס התחיל עוד באוקטובר, כשהדוד האהוב שלי מהגליל הודיע לי שהוא יהיה בן שבעים בדצמבר, ושהוא עורך מסיבת יום הולדת, כזו שיהיו בה כל בני הדודים שלי, כולל בת הדוד מניו יורק שאני בד"כ זוכה לראות פעם-פעמיים בעשור, ולקינוח קבע את תאריך המסיבה בול על חופשת הכריסמס. זה היה צירוף נסיבות שפשוט אי אפשר היה להתעלם ממנו.  בד"כ בביקורים בארץ אני מתרוצצת כמו - שיט איזה ביטוי של זקנים - פורפרה, ועדיין מצליחה לראות רק חלק קטן מהמשפחה, והנה מכנסים את כולם ביחד באותו מקום.

 

אז ישבנו וחשבנו וחישבנו, והזמן חלף, ובסוף החלטנו לנסוע. וכך, ביום הכריסמס עצמו, מצאנו את עצמנו בשדה התעופה בדרך לישראל.

 

כמו שאתם יודעים, על ישראל עובר חורף מאוד חורפי (מסתמן שהדרך למנוע בצורת היא לעשות מלחמה בקיץ), אבל אלוהים הייתה במצב רוח טוב בשבוע שנחתנו, ופירגנה לנו שבוע שלם של שמש נעימה. בבודפשט היה באותו שבוע מינוס עשר מעלות ושלג, כך שמבחינתנו, פלוס 15 מעלות זה מזג אוויר מעולה.

לא סתם מעולה. זה מזג אוויר לים.

 


אמרה מרים - אה, זה ים.

 

היה הרבה ים בביקור הזה. החלטנו שעושים דברים שאין בהונגריה. ואין בהונגריה ים.

 


("הבטחתם ים", רטנו הילדים כשגילו שאין גישה למים).

 

אז אומנם נחסך ממני הצורך להתרוצץ כדי לפגוש את כל בני הדודים מצד אמא, ובאמת פגשתי אנשים שלא ראיתי שנים והיה תענוג, אבל לעומת זאת כמעט לא פגשתי אף אחד אחר, איכשהו לא הסתדר להכניס למירוץ הזה של כמה ימים בארץ שמתוכם הסופ"ש הוא בצפון לצורך מסיבת יום ההולדת, פגישות עם עוד אנשים. אז הייתי בארץ, ולא היו לי כמעט פגישות חברתיות או עם עודד, בן דודי מצד אבא, שלא יצא לנו לפגוש אותו בכלל. שתבינו, את אחינו הקטן פגשנו רק פעם אחת, שזה שערורייה בתכל'ס.

 

אבל מה כן היה?

הייתה ארוחת בוקר אחת עם שלוש חברות טובות, בתל אביב.

 



זו בכלל המנה של איריס. כי אני, ברגע של נוסטלגיה, התבלעה עליי דעתי ולקחתי בורקס. כן, בדלאל בנווה צדק, כשיכולתי לשלם שליש בבורקס עמיקם. לא, אין לי הסבר.

 

והיה זמן איכות של הילדים עם סבתא שלהם, ששמרה עליהם כשהאופנוען ואני עשינו סידורי בנק חשובים. וחזרנו וגילינו שהילדים עשו עם סבתא ואז גם אכלו המון כדורי שוקולד. אבל היי,

what happens at grandma's stays at grandma's

וחוץ מזה נראה לכם שאני אתלונן, שמרו לי על הילדים...

 

והיו ארוחות בוקר פשוטות בבית, שעדיין היו מעולות.


 

והיה אחר צהריים נעים בבית של חברה שהולכת איתי כבר יותר מעשרים שנה, כלומר ממש מכשהיינו תינוקות... בתיכון... חגית לקחה אותנו לארוחת ערב במסעדה "שיש בה אוכל בול בשבילך", כלומר צמחונית-טבעונית-בריאותית, קפה לואיז, ובאמת היה מבחר מצוין של אוכל. הילדים קיבלו פיצה מקמח מלא ואפילו לא שמו לב. הה.

 

והיו גני שעשועים חדשים ושווים.

 



בעוד אנחנו מנסים לשכנע את גומבוץ שזה לא מפחיד, הדובוש חמק מאחורי גבינו וטיפס כל הדרך למעלה. כאן בתמונה: האופנוען עומד בתוך המתקן ומנסה לחשוב אם הוא יצליח לתפוס אותו אם הוא ייפול, אני עומדת מאחורי המצלמה וחשה את התקף הלב הממשמש.

 


גינה מעולה בהרצליה. אבל למה המגלשות היו נעולות?

התמונה מהרצליה היא אגב בעיצומו של מפגש פיסגה נדיר - הונגריה ושבדיה נפגשות בישראל. פורד ומשפחתו היו בארץ והפגשנו את הילדים של כולם. היו שם ארבע שפות אבל לפחות אחת הייתה משותפת לכל הילדים.

 

חיי לילה בתל אביב.

טוב, קצת נסחפתי, זה לא שממש הגענו למועדונים או משהו, אבל יצאנו לשוטט ברחובות העיר אחרי שהילדים נרדמו. מבחינתנו זה חיי לילה.

 

 

פלאפל אורגני. התגעגעתי.

אה, כן, אמא שלי לקחה אותי יומיים קודם למניקור. ב-11 בלילה. #דברים שקורים רק בישראל.

אה, כן, בחרתי בצבע לק שיתאים לי לכל הבגדים.

 


שייק פירות בחצות. התגעגעתי #2.

 

והיה, אפרופו דברים שאין בהונגריה, חומוס טוב.

 



אין מה להיכנס לוויכוחי אבו שוקרי/חסן המקורי. החומוס שאני הכי אוהבת בתל אביב הוא בכלל משוואשה. יאממ.

 

והיו ספרים.



ספרים זה סיפור.

אני תמיד מקפידה לקנות ספרים בעברית כשאני בארץ, אבל מאז החוק החדש, שאסר את מבצעי ה-4 במאה, אני לא ממש יכולה להרשות לעצמי לקנות בכמויות. 98 שקל לספר זה הוגן לסופר, אבל זה בלתי אפשרי לקנייה של יותר מאחד. כיוון שכך, הלכתי על ספרים טיפה פחות חדשים. נכנסתי לצומת ספרים וגיליתי שיש מבצע של 1+1, והתחלתי לסמס כמו מטורפת לכל החברות שלי אם משהו מהספרים בדוכן מומלץ. יצא שהטרדתי את כולן באמצע שיעור באוניברסיטה/שנ"צ (את מטורפת, אם לצטט את איריס) אבל איכשהו בחרתי באשכול נבו, פשוט כי אני אוהבת את הספרים שלו, ובטעות בחרתי גם במעון של מיס פרגרין, שאני לא מבינה את עצמי עכשיו כי מה פתאום קניתי ספר שבמקור הוא באנגלית? כבר יכולתי לקרוא אותו באנגלית ולנצל את ההזדמנות לקנות עוד אחד בעברית. זה כמו להזמין בורקס בבית קפה נחשב..

את ואם היו אומרים לך קיבלתי מהחברות שלי ואני בונה עליו.

ואת הספר התחתון קיבלתי בהפתעה.

זה התחיל בזה שהחלטנו לבקר קרובי משפחה של האופנוען שלא פגשתי מעולם. למעשה כשהוא אמר לי שהפעם חייבים לבקר את הדודים שלו מנתניה כי הם נעלבו כבר מספיק פעמים שלא באנו בביקורים קודמים, עניתי: יש לך קרובים בנתניה???

מתברר שכן. והם ממש מקסימים. שלושה דודים של האופנוען נאספו לכבודנו, מתוכם אחת רופאה ואחת רופאת ילדים, כלומר בול קרובי המשפחה שאני רוצה. אחרי ארוחת ערב משו משו בחנתי את מדפי הספרים של הדודה הרופאה, וגיליתי מדף אחד שהיו בו רק ספרים בודדים, אבל כל אחד מלמליאן. אם להדגים, אז אחד היה אישה בורחת מבשורה והשני היה סיפור על אהבה וחושך, שניהם ספרים שחשבתי שכה משובחים שקטונתי מלכתוב עליהם משהו. מה זה? שאלתי את הדודה, למה כל כך מעט ספרים על המדף הזה?

אלה הספרים שאני הכי אוהבת, אמרה לי. נאנחתי ברגש. לאישה הזו ולי יש אותו טעם בספרים. עברנו אחד אחד, הסכמנו על כולם. רק את והיום איננו כלה בכלל לא היכרתי. כשהיא שמעה את זה, היא חטפה אותו מהמדף והגישה לי. קחי, אמרה, תקראי, ומתישהו, כשניפגש שוב, תחזירי לי.

תודה אלוהים, שאחרי ארבעים שנה פירגנת לי את הדודה הזו מהצד של האופנוען.

זה היה ממש מרגש, הרי בכלל לא פגשתי אותה עד אותו יום. הבטחתי לה שאודיע לה מה אחשוב על הספר.

אז גם על הספר הזה אני בונה גדולות ונצורות.

 

עוד דברים שאין בהונגריה: סופרמרקט עמוס דברים שאני אוהבת וגם יפה.

 



מכירים את זה, שאתם הולכים לירקן ושואלים אם יש בזיליקום והוא עונה לא, יש פטרוזיליה? ואז אתם באים ביום אחר והפעם אתם צריכים כוסברה והוא עונה לא, יש פטרוזיליה? ואז אתם צריכים נענע ושוב יש רק פטרוזיליה? אז ככה זה בהונגריה*.

*כלומר, יש חנויות בוטיק שאפשר להשיג בהן כוסברה/בזיליקום/נענע, אבל הן תמיד באזור אחר בעיר והן גם יקרות.

 



מכירים את זה שאתם צריכים זיתי קלמטה למתכון אבל בסופר יש רק זיתים ירוקים מגולענים בצנצנת? אז ככה זה בהונגריה וכו.

טיב טעם זה לגמרי חוויה לאנשים שבאים מהונגריה.

 

דברים שאין בהונגריה:

 



עץ קלמנטינות בחצר של ההורים. הילדים הופתעו לגלות שקלמנטינה לא צומחת בארגז של הירקן.

 

והיה מפגשים עם הסבתות שלי. אבל זה בעיקר נקודה כואבת.

 

אז היה ביקור אינטנסיבי, מתרוצץ, ושוב לא פגשתי כל כך הרבה אנשים - שירה, הדס, מיקי, עודד הם רק רשימה חלקית. ככה זה ביקורים בארץ - לו"ז עמוס ומפגשים קצרים שלא באמת מכסים את הכל. אבל היה גם אוויר ים תיכוני ואוכל טוב וזמן איכות של סבתא-נכדים ושמש וים. הרבה ים.

 







שזה: שנה אזרחית טובה בהונגרית. ראשי תיבות כמובן, אין מצב שזה מילה שלמה בהונגרית, שפה שבה פחות מ-15 אותיות במילה זה לא ממצה תחושה. אז בואק גם לכם!

נכתב על ידי עדי בעולם , 19/1/2015 14:42   בקטגוריות בארץ, ספרים  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-31/1/2015 22:12
 



כשהתותחים רועמים


המוזות שותקות.

כל מה שאני יכולה לספר לכם בחודש האחרון נראה לא לעניין בהתחשב בחדשות המבאסות מהארץ. איך אני יכולה לכתוב כשכל מה שאני חושבת עליו זה שכשייגמר המבצע הנוכחי, כשיוכלו האימהות והנשים והמשפחות שנותרו מאחור לנשום מרווחה על אהוביהם ששבו הביתה בזמן שאחרים יימחו את דמעותיהם מבחוץ וידמעו לנצח מבפנים, תתחיל ההתמודדות האמיתית. ישראל עם הקריסה המסוכנת של הדמוקרטיה במדינה ועזה עם אסונותיה בעקבות המבצע הזה. עד המבצע הבא.

 

ורק עכשיו, כשהחודש לקראת סופו, החלטתי לכתוב את מה שתיכננתי בכל זאת. אין פה מילה על המלחמה. אסקפיזם צרוף. קצת בינלאומיות, קצת מידע למטיילים בהונגריה, קצת ספרים.

 

 


 

במסיבת הסיום בגן התבקשו ההורים שוב להביא אוכל שמאפיין את המדינה שלהם. ושוב התלבטתי מה להביא, כי מה שנחשב לאוכל ישראלי כמו חומוס או פלאפל הוא בתכל'ס אוכל ערבי שאימצנו, ומצד שני האוכל שאני גדלתי עליו שהוא באמת שלנו הוא לא ממש ישראלי, יותר יהודי, שלא לדבר על זה שאני לא רואה איך צלחת נאה של גפילטע פיש תתקבל בשמחה על ידי ילדי הגן והוריהם. בסוף החלטתי ללכת על חומוס בכל זאת, כי נכון, זה לא שלנו, אבל נראה לי שהגירסה הזו של רבעי פיתה עם חומוס במסיבה זה די המצאה ישראלית. אז מצאתי פיתה וחומוס בסופרמרקט, הוספתי מטבוחה (מהסופר הבינלאומי) והופה, הכנתי רבעי פיתה עם חומוס.

 

אז ככה נראה השולחן של המסיבה:

 


סקונז עם קלוטד קרים (שמנת מוצקה?) וריבה.




עוגיות גרמניות.

 



סושי שהכינו כל האימהות היפניות של הגן ביחד.

 



הפיתות שלי לצד מאפה בלק פודינג אירי.

 

אני גאה לבשר שהסושי אומנם נגמר ראשון, כמו תמיד, אבל הפיתות גם נחטפו.

 

 


 

 

מאז שהתחיל הקיץ נשאלתי כבר כמה פעמים אם יש לי המלצות למטיילים כאן. אז מעבר להמלצות הרגילות של מדריכי התיירים, הנה כמה אטרקציות שגילינו רק לאחרונה.

 

מעלית הכיסאות:

על הגבעה הגבוהה של רובע 12 בבודפשט, בצד של בודה, ממוקמת לה מן מעלית סקי. כל הגילאים יכולים לנסוע בה, הנסיעה שקטה ושלווה בין עצים ירוקים והרבה אוויר צח.

 


 

 

זו נסיעה של משהו כמו חמש-עשר דקות, ובסופה מגיעים למקום חביב ובו כל מיני גזלנים, כמו גם גינת משחקים. אבל לא בשביל זה עולים למעלה, כי אם בשביל המבצר. כי הרכבל הזה מביא אתכם כמעט אל ראש ההר, אבל יש עוד חלק קטן, משהו כמו עשר דקות טיפוס בתוך יער, ומגיעים אל מבצר קטן. ואז ממשיכים לטפס בתוכו ומגיעים לנקודת תצפית מהממת על העיר.

 

 

 

 

 

 

ואז יורדים למטה ברכבל שוב, וזוכים לנוף של כל העיר.



(צילומים: האופנוען).

 

לנוסעים לבודפשט, פרטים כאן.

 

 


 

 

קטע מגניב מסוג אחר הוא הטרנד החדש לפתוח על גגות העיר מסעדות וברים. אנחנו היינו באחד שנקרא "בר 360" וכמשתמע משמו, יש לו נוף אל כל העיר. ככה זה נראה:

 


שווה לבוא בשעת השקיעה.

 

 


 

ומקום אחרון להפעם, פנינת חמד למי שאוהבים קצת פעילות גופנית כשהם מטיילים, וגם מקום מצוין לברוח מהחום של העיר: פארק טיפוסים. הוא יושב לא רחוק ממעלית הסקי, כלומר על גבעות בודה. בין עצי היער נקשרו עשרות מתקנים לטיפוס, לכל הגילאים (מינימום גובה 100 ס"מ), אבל בתכל'ס מה שנראה לי הכי מגניב זה דווקא המתקנים למבוגרים. יש שם אומגות די גבוהות באורך נאה.

 


 

מחירי הכניסה לא זולים (משהו כמו 75 שקל למבוגר, 55 שקל לילד) אבל בכיף מעבירים שם כמה שעות טובות. וחוץ מזה המחירים של המזון בדוכנים לא רעים בכלל - קרפ עם נאטלה עלה לי שלושה שקלים. כן, קראתם נכון.

פרטים כאן.

 

 

 


 

 

ונעבור לספרים. ראשית שמחתי לשמוע שיש תרגום חדש למשפחתי וחיות אחרות. כאן יש מאמר מצוין עליו מאת לי. יש לי בבית את התרגום הישן אבל זה לא מונע ממני לחשוק בחדש.

וגם, ספר שקראתי: הנסיכה הקסומה. כשהוא הגיע בחבילה מחברתי חגית קצת הופתעתי כי בשבילי הוא לעולם יהיה סרט ובכלל לא חשבתי על זה שיש שם ספר במקור. ובכן, הפתעה הפתעה, יש שם ספר מאוד חביב שנעים לקרוא, כולל פרטים חדשים שאין בסרט! ובעוד בסרט יש סיפור מסגרת שכאילו הסיפור על ווסטלי והנסיכה מסופר על ידי סבא חביב לנכדו החולה, גם בספר יש סיפור מסגרת, לכאורה אוטוביוגרפי, כיצד המחבר שמע את הסיפור הזה לראשונה מאביו כשהיה חולה והחליט לכתוב לו גירסה מקוצרת ואמריקאית (כי הספר במקור ממדינה אירופית מומצאת). חששתי שלא יהיה טוב כמו הסרט אבל היה ממש תענוג לקרוא אותו סבבי

 


 

וזהו. מצד אחד לא פוסט מצחיק, מצד שני לא עגום כמתבקש מהמציאות. אסקפיזם, כבר אמרתי.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/7/2014 22:04   בקטגוריות ספרים  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pema ב-1/8/2014 16:55
 




דפים:  
432,246
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ