לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 43





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2008    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2008

הטיול לאיטליה - פסטיבל סן רמו


בדרך מאגם אנסי לגבול איטליה עוד עצרנו לקנות קרואסונים באיזו מאפייה כפרית. זו הייתה תחילתו של שבוע פחמימתי במיוחד, שבו שנינו האמנו עמוקות בפתגם הידוע "בטיול הקלוריות לא נחשבות".

אז מכרסמים קרואסונים הגענו למעבר הגבול בין צרפת לאיטליה. מדובר במנהרה שעוברת מתחת לאלפים, ובכניסה אליה צריך לשלם מעבר. שילמנו כבר כמה פעמים מעברים בכבישי אגרה, והנחנו שיהיה מחיר דומה - משהו כמו ארבעה-חמישה יורו.

33 יורו. זה מה שהראה הצג. "תגיד לו שיש לו טעות", לחשתי לאופנוען, "אנחנו רק רוצים לעבור במנהרה, לא לקנות אותה".

לא טעות. 33 יורו. רר.

 

באיטליה ירדנו לטורינו, ומשם לקחנו את הכביש דרומה לסן רמו.

בסן רמו חיכתה לנו חברתי האיטלקיה משבדיה, שרה. שרה ובן זוגה השבדי שכרו דירה לחודש בסן רמו. "יש נוף לא רע מהדירה", כתבה לי שרה לפני שהגענו. לפי הוראות ההגעה שלה, טיפסנו, טיפסנו וטיפסנו במעלה הגבעה של סן רמו עד שהגענו פשוט לפסגתה. ובכן, היה שווה. מכירים את השיר "חלון לים התיכון"? אז לשרה ולחבר שלה הייתה מרפסת לים התיכון.

 

 

(צילום: האופנוען)

 

זה הנוף מהמרפסת של שרה. או יה.

 

הפגישה המחודשת עם החברה משטוקהולם שלא ראיתי כבר שמונה חודשים הייתה מאוד משמחת. היא הספיקה ללדת בחודשים האלה, ועל כן זכיתי להכיר גם את התינוק האיטלקי-שבדי החדש.

האופנוען המסכן נאלץ להמתין בסבלנות בכל פעם שמרוב התלהבות עברתי לדבר עם שרה ובן זוגה בשבדית. אבל גם הוא נאלץ להודות שהמבטא של שרה שובה לב. "עעעעעדי, כמה זמן לא התררררראינו". הו.

 

מתברר שהחיים בדירה מתנהלים סביב המרפסת. כל הארוחות נאכלות שם (נוף מדהים, בריזה נעימה, מה צריך עוד?) וגם כל מה שלא דורש להיות בתוך הדירה מתקיים במרפסת.

כשהגענו היה השולחן כבר ערוך לארוחת הערב.

 

 

 

סיפרתי לאופנוען סיפורי נסים ונפלאות על הבישול של שרה, ולמרבה השמחה היא הצדיקה את הרפיוטיישן.

למנה ראשונה הוגש טונאטו וילט, או טונאט וילטו, איך שלא אומרים את זה. זה פרוסות דקות של עגל, ועליו קרם של טונה וצלפים. נשמע מוזר, אבל ממש ממש טעים. ליד זה הוגשו עגבניות אדומות אדומות, עם מלח גס זרוי עליהן.

 

 

 

העגל וקרם הטונה היו מעולים. וגם הזכירו לי קצת מנה קייצית מהמטבח השבדי: פרוסות רוסטביף דקות עם סלט תפוחי אדמה, שאוכלים שם בכל הזדמנות שעולה הטמפרטורה מעל 20 מעלות (לפחות שלוש פעמים בקיץ טוב).

אני: יואו, זה מזכיר לי את המנה השבדית של הרוסטביף

שרה נועצת בי מבט מזרה אימה

אני: מה, לא?

שרה: זה רק נדמה לי או שהשווית עכשיו את הבישול שלי לבישול שבדי?

אני (נזכרת שאין עלבון גדול מזה, ושאורח שהיה אומר את זה לי היה עף מהבית, ומשנה גישה): מ-ה פתאום, לא דומה בכלל, לא מזכיר בשיט

החבר של שרה שולח לי מבט שאומר "ניצלת בנס יא מטורפת".

 

אחרי העגל והטונה הוגשה פסטה וונגולי. צדפות מהשוק באותו יום בשמן זית וספגטי. תודה אלוהים.

אחרי השקיעה הודלקו נרות, ומצאנו את עצמנו על מרפסת מול הים התיכון, בריזה נעימה, יין ונרות. תודה אלוהים.

 

 

 

בשלב הזה התינוק של שרה ובן זוגה נרדם, ועל כן הם מייד הודיעו שהם הולכים לישון גם. האופנוען ואני לעומת זאת ירדנו אל העיר, ועשינו סיבוב בסן רמו. שזה, אפרופו כפר סבא, מאוד דומה לאילת. ואני רק חצי צוחקת.

מה שכן, יאכטות כמו שהיו שם במעגן לא ראיתי בארץ מעולם. עשינו ביניהן סיבוב כשאנחנו פעורי פה.

 

למחרת בבוקר קמנו מוקדם, ישירות אל המרפסת.

 

 

 השעה שבע וחצי בבוקר, שרה ואני בשיחה ערה.                                              (צילום: האופנוען)

 

 

אכלנו ארוחת בוקר איטלקית, שזה, מתברר, פשוט מתוקים. אז אכלנו עוגיות. החבר של שרה, שזכר את השריטות שלי, אירגן לי במיוחד עוגיות מקמח מלא. "תודה", אמרתי לו, בעוד אני בולסת ביסקוויטים איטלקים עם שוקולד ששרה שמה על השולחן.

 

אחרי ארוחת הבוקר עוד דיסקסנו קצת לאן אנחנו נוסעים בימים הקרובים. התוכנית הייתה לשכור אופנוע לשלושת הימים הבאים, ואנחנו רצינו מקומות טובים לנסוע עם האופנוע אליהם. שרה המליצה על איזה מקום ליד גנואה.

אני: גנואה, העיר של מרקו??

שרה (מקמטת את מצחה): מרקו? הוא היה איתנו בכיתה?

אני: הממ, לא, מרקו מ"הלב" של אדמונדו דה אמיצ'יס. אין ילד ישראלי שלא מכיר

שרה (בטון מתפעל): וואו, מערכת החינוך הישראלית באמת מלמדת ספרי מופת אמיתיים

אני שומרת על שתיקה לגבי מאיפה כל הישראלים מכירים את מרקו.

(למרות שלהגנתי ייאמר שבאמת קראתי את "הלב", ואני מדברת על הספר האמיתי, זה שסיפורו של מרקו הוא רק סיפור אחד בתוכו)

 

 

האמת שמיהרנו, לאופנוען ולי ציפה היום הכי מאתגר: להגיע למילאנו (שלוש שעות נסיעה), לעשות צ'ק אין במלון, להחזיר את הרכב השכור (עד 12 וחצי בצהריים) ולרוץ להביא את האופנוע השכור (עד שלוש בצהריים). כל זה כשאנחנו לא מכירים את מילאנו, אין לנו מושג איפה המלון או איפה השכרת האופנועים (בדיעבד: בשני קצוות עיר שונים).

וכך, אחרי נפנופים ארוכים לשלום והבטחות לביקורים (אני: אני אבוא לשבדיה. שרה: אנחנו אולי נבוא לישראל. החבר של שרה: אבל כנראה שלא) יצאנו לדרכנו.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/9/2008 14:17  
97 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/10/2008 02:35



429,576
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ