לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 45





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2008    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2008

רוח קרה בישראל


הקיץ, כידוע, הוא לא העונה שאני רוצה להיות בה בישראל. למרבה הצער, אלוהים שכח לשאול אותי השנה, וכך יצא שהקיץ הגיע בלי שאישרתי, ואני כאן. אין דבר שנוא עליי מתחזית מזג האוויר ביולי-אוגוסט. אני לא מבינה, אנחנו אמורים להעמיד פנים שיש צורך בתחזית כל יום? הרי ברור מה קורה פה. חם. חם חם חם. לוהט. לח. חם. רוצים תחזית שבאמת תשנה משהו? תחזרו בסוף ספטמבר. שלום.

 

אז אחרי יבבות מול דני רופ (עלק "הקלה בעומס החום". מעלה אחת שיורדת מתוך מיליון לא משנה כלום!!) החלטתי לעשות מעשה. למצוא מקום קריר שאינו דורש מעבר בדיוטי פרי. מקום בו יש רוח קרה שאינה יוצאת ממזגן. וכשאני אומרת קרה, אני מתכוונת לקרה, לא "נעימה", לא "קרירה", לא "בירושלים בערב דווקא נעים", קרה. כזאת שאפשר לעמוד בשמש ולא להרגיש שחם מדי.

 

בקיצור, החלטנו לנסוע לפסגת הר ברמת הגולן. לפני חודש, זכרתי, יצא לנו להגיע לפסגת הר בנטל, ושם, בגובה כמה מאות מטרים הצופים אל סוריה וכנראה גם אל החרמון (הפסגה שלו לא לבנה בקיץ? כי לא ראיתי שום פסגה לבנה), הייתה רוח ממש קרה. החלטתי לחזור לשם, כדי להרגיש, ולו לכמה רגעים, מזג אוויר שפוי.

 

וכך השכים אותי האופנוען בשבע (!) וחצי בבוקר (!) בשבת (!). בתשע וחצי כבר היינו בעפולה לארוחת בוקר. סבתא קצצה סלט בעוד סבא עידכן את האופנוען על איך היה בהגנה. שעה אחרי זה, ממש מלאים וגם די כועסים על אנשי הלח"י, יצאנו משם בדרך לצפון הרחוק יותר.

 

העצירה הראשונה הייתה במקום שהאופנוען הכיר, ואילו אני שמעתי עליו לראשונה באותו בוקר. "מקום יפה לקפה", כשמו כן הוא, מקום יפה לקפה. למרות שהוא ממוקם מאחורי תחנת דלק, כלומר בחיים לא הייתי עוצרת שם אילולא היו אומרים לי, מדובר בבית קפה חביב לא רחוק מצומת עמיעד, ובו נוף השווה המון. עד כדי כך שהזכיר לי את הנוף מאחד הצימרים שישנתי בהם בטיול הפיורדים בנורבגיה, שזו דרגת היופי הכי גבוהה שיש.

הנוף מבית הקפה, שני הכיוונים:

 

 

לטיב האוכל לעומת זאת אני לא יכולה לערוב, כי רק שתינו (השפעות ארוחת הבוקר של סבתא לא התפוגגו עד ארוחת הערב, כך שלא זכינו לאכול צהריים בכל המקומות המומלצים שתיכננו).

מייד אחר כך קניתי מידי נער חביב ממושב כחל שקית ליצ'י טריים, שהוא הבטיח לי שקטף עשרים דקות קודם, וגם שליצ'י מתוקים מאלה לא אמצא. צדק.

 

 

 

למרות שלא ממש רואים, מדובר בכמות ממש גדולה, והכל עלה לי 15 שקל.

הפליטה הפרוידאנית של היום:

אני: רק 15 שקל לכזאת כמות! אתה יודע כמה זה עולה בישראל?

האופנוען: ואיפה אנחנו עכשיו?

אהמ. התכוונתי לתל אביב.

 

משם המשכנו אל הגולן. ממש כמו פושעים מתחילים, החלטנו לא רק לחזור אל ההר שהיינו בו בפעם שעברה, אלא גם לנסוע באותה הדרך שנסענו אז. ואם הכביש שנסענו בו אז היה חסום, אז הפעם נסתדר. כי בפעם הקודמת היינו באוטו שכור מצ'וקמק, ואילו עכשיו אנחנו עם אופנוע גבר גבר, שיכול לנסוע גם בשביל הכורכר שעוקף את הכביש החסום.

 

וכך, ירד האופנוען אל כביש לא סלול שכבר נסעו בו מלא ג'יפים, מתוך מחשבה שהכביש הזה יתחבר בסוף אל הכביש הסלול. אלא שבאיזשהו שלב נגמרו הג'יפים (כולם עצרו בצידי הנחל והקימו אוהל ומנגל), ואילו אנחנו המשכנו בשביל הבלתי נגמר הזה, עם השמש קופחת על ראשינו, בנסיעה איטית, ושום סימן לסוף לא נראה באופק. נסיעה איטית, תחת השמש הלוהטת, כשלובשים ג'קטים של אופנוע, היא ממש ממש לא כיף. אחח, הרהרתי בעצב, כמה שמחה הייתי להיות עכשיו באיזו יונדאי גטס מצו'קמקת אך ממוזגת.

 

גם האופנוען מאס בייבוש האיטי, ועל כן החליט לחתוך. שביל שהופיע פתאום בין מטעים נראה לנו מבטיח. החלטנו לנסות איתו. וכך חלפה עלינו רבע שעה נוספת בין עצי פרי שלמרבה הצער לא סיפקו צל, וכביש אין. אי שם אחרי מטע השזיפים והרימונים ולפני פרדס כלשהו, נשבר לנו. היה ברור שאנחנו ליד כביש, כי שמענו את המכוניות נוסעות עליו, רק לא היה ברור מאיפה מגיעים אליו. האופנוען עצר את האופנוע, ירד, והחליט לצאת למסע רגלי בין העצים למצוא שביל שיחבר אותנו. הוא יצא, ואני נותרתי ליד האופנוע, צופה באימה על הקרקע לוודא ששום נחש לא מגיח משום מקום.

 

הייתי כל כך מרוכזת בלהישמר מנחשים, שבקושי שמעתי את המכונית שהופיעה משום מקום ונעצרה מאחורי. הסתובבתי, ויצאו ממנה שלושה צעירים דוברי ערבית. מייד נזכרתי בשיר הפופולרי מהיסודי "בפרדס ליד השוקת/ ערבי אונס תינוקת" וחטפתי חום. הנה אני, לבד באמצע הפרדס עם שלושה ערבים. אלוהים, מה היה לי רע בבועה? למה יצאתי ממנה?

 

שלחתי אליהם חיוך רחב, שמשמעותו "אני שמאלנית! אני בעדכם! קחו את הגולן, רק לא אותי!". "את לבד כאן?" התעניין אחד מהם. "לא!" הודעתי, הסתובבתי, וצעקתי אל תוך הסבך שהאופנוען נעלם בו: "תחזור!". תוך פחות מחצי דקה הופיע האופנוען בחזרה וקלט את המצב. הוא מייד שלח חיוך רחב לעבר השלושה, שמשמעותו "אני שמאלני אוהב ערבים וגם ליתר ביטחון יש לי חגורה שחורה דאן 3 בקראטה".

 

מייד נפתחה שיחה עם השלושה, והתברר שגם הם, כמונו, מחפשים את הכביש. פויה, לא יפה, איך שישר קפצתי למחשבות מאשימות בדברים לא יפים. אניווי, אחד מהם התנדב לצאת למסע לחפש את הכביש, וגם מצא אותו, וככה יצא שיצאנו משם ביחד. פווו, אנחת רווחה.

 

עליזים ומרוממי רוח, וגם קצת צוחקים אחד על השני על החיוורון שאחז בשנינו כשהיינו בפרדס תקועים עם גורמים פוטנציאלים עוינים, המשכנו לכיוון הר בנטל. ורק באמצע העלייה בהר קלט האופנוען שבעצם אין לנו דלק. עשינו עצירה. האופנוען פתח את המפה כדי למצוא תחנת דלק, אני צילמתי בינתיים את הנוף. יפה בגולן.

 

 

"מצאתי", הודיע האופנוען, "יש תחנת דלק בבוקעתא". נשאר לנו רק למצוא את בוקעתא. לא מצאנו. בינתיים החל האופנוע לזעוק לעזרה, בעודו נושם את אדי הדלק האחרונים. באיזשהו שלב הגענו למסעאדה, או איך שלא כותבים את זה. נוסעים על אוויר מצאנו שם תחנת דלק מצ'וקמקת ונכנסו אליה. הורדנו את הקסדות לגלות שאנחנו בעיצומה של מריבת חמולות כלשהי, הכל היה צרחות בערבית.

"מצטער", ניגש אלינו בעל הבית, "המשאבות לא עובדות היום. תבואו מחר".

האופנוען טפח על זרועו של בעל הבית בחביבות. "אין לנו דלק", הודיע לו. "אנחנו נשארים כאן עד שהן יעבדו. יש פה איפה לישון?"

במפתיע, בתוך דקה תוקנו המשאבות. יצאנו משם עם טנק מלא ולב שמח.

 

ומשם, בשעה טובה, נסענו להר בנטל, ולבית הקפה שלו, "קופי ענן".

את הרוח הקרה שלי אני קיבלתי.

אחח, אפשר לנשום.

 

נקודת התצפית שלי מהמרפסת של קופי ענן:

 

 

בעוד אני עסוקה בלצהול מול הרוח הנעימה והקרה לפרקים (נרשמו שתי שניות שבהן ממש חשקתי בשרוולים ארוכים), עסק האופנוען בתכנון הדרך חזרה.

 

 

 

ומשם, אחרי שנפרדתי כיאות מהרוח הקרה, יצאנו חזרה אל המרכז. בדרך עצרנו ספונטנית במוצב צבאי ישן, שלו מור"ק מפואר, תל א-סאקי. במוצב אפשר לטייל, לראות את נקודות התצפית (ואכן, עם ישראל באמת מטייל שם, ולראייה מצאנו מגוון אריזות ריקות של במבה על הקרקע ), ולהנות מנוף מעולה. הקטע המוזר במוצב הוא שיש שם גם שני כלבים יפהפיים, רטריברים/פירנאים/משהו כזה, שכנראה גרים במוצב. ניכר שהם ניזונו משאריות שנתנו להם המטיילים. לשניהם יש קולר, אבל שום בעלים לא נראו לאופק, וגם עושה רושם שהם שם די הרבה זמן. כנראה שנזנחו שם. הם לא מתקרבים למטיילים, אבל כן מגלים סקרנות אם מציעים להם משהו. הם היו מקסימים ומכמירי לב.

 

 (צילום: האופנוען)

 

(ומתברר שהם היו שם גם לפני חודש, ומטיילים אחרים הבחינו בהם. אוף, איך אנשים זונחים חיות ככה? )

 

ומשם נסענו הביתה דרך הכביש של מבוא חמה. הנופים שם מהממים. הכביש לעומת זאת נראה לי מסוכן בטירוף. מה זה הסיבובים האלה?

ומשם עוד עברנו בהרי הגלבוע. בונ'ה, ממש יפה שם!

 

חזרנו הביתה בתשע וחצי בערב. בעשר כבר הייתי במיטה אחרי מקלחת, בעשר וחמישה ישנתי. מי היה מאמין שזו אני.

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/7/2008 16:02  
114 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/9/2008 14:34



432,363
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ