לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2008    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2008

ספרים


בין הספרים שקראתי לאחרונה יש אחד ממש ישן (פעמון הזכוכית, מאת סילביה פלאת), ואחד ממש אופנתי (משאלה אחת ימינה, אשכול נבו).

 

נתחיל בישן. לקרוא מעין אוטוביוגרפיה של משוררת מיוסרת שהתאבדה בסוף זה לא בהכרח הבחירה הכי חכמה שאפשר לעשות בדיוק אחרי פרידה מחבר, ותעיד על כך גילה, שסיפרתי לה מה אני קוראת והיא שאלה אם לא מצאתי משהו יותר מדכא. אבל בכל זאת, קראתי והשתדלתי לא לשדרג את הדיכאון.

 

פלאת' הייתה משוררת מוערכת, אך גם סבלה מדיכאון ואף אושפזה בגללו. היא מתארת בספר את חייה כצעירה - חודש בניו יורק בשנות ה-50 שבו עבדה במגזין אופנה אחרי שזכתה בפרס (וזה נשמע לי פרס כה מעולה, חודש מגורים ועבודה בניו יורק, ועוד במגזין אופנה), ומשם היא חוזרת לביתה שליד בוסטון - והכל מידרדר. תוך זמן קצר היא מאושפזת במוסד סגור, שממנו תצא מאוחר יותר, כדי - מה שלא מסופר בספר - להתחתן, ללדת ולהתאבד.

 

הספר הופיע ב-1963 ותורגם לעברית כמה שנים מאוחר יותר. העברית שלו מתאימה לשנים ההן, וזה כה מקסים:

"דודו גידלה את ששת ילדיה - וללא ספק תגדל ככה גם את ילדה השביעי - על פתותי אורז, כריכי אגוזן וחוטמית, גלידת שנף וגלונים על גלונים של חלב. החלבן המקומי היה נותן לה הנחה מיוחדת". (עמ' 114).

 

תהיתי לעצמי למה קוראים לספר "פעמון הזכוכית", והתשובה הופיעה בעמ' 179. פעמון הזכוכית הוא הכינוי הכה-משוררי של פלאת' לדיכאון שלה.

"גם אילו נתנה לי מרת גיניאה כרטיס לאירופה, או למסע סביב העולם, לא היה משתנה דבר וחצי דבר. מפני שבכל אשר אהיה - על סיפון אוניה או בבית קפה בפאריז או בבנגקוק - תמיד אהיה יושבת תחת אותו פעמון זכוכית, מתבשלת באותו אוויר חמוץ של עצמי".

 

בקיצור - ספר לא מומלץ לאחרי פרידה, בדיוק כשאת מפתחת שאיפות לבלות את שארית חייך לבד בחושך.

 

 


 

את "משאלה אחת ימינה" מצאתי בספרייה של חגית ובעלה, ומייד שאלתי אותו. רק בבית נזכרתי ששכחתי לשאול אותה אם זה בסדר ושלחתי לה מייל בדיעבד. אופס. חייבת לחזור לאיפוס, בקצב הזה עוד אהפוך לווינונה ריידר.

 

את הספר הראשון של אשכול נבו, "ארבעה בתים וגעגוע", אהבתי מאוד. פחדתי קצת מתסמונת הספר שאחרי הספר הלהיט (עיין ערך אמיר גוטפרוינד) אבל התברר שלא היה מה לדאוג. קראתי בחצי יום. קריא ומעולה.

 

קראתי איפשהו טענות נגד נבו, שהספרים שלו לא מספיק איכותיים, שהוא כותב ספרים מיין-סטרימיים שהוא יודע שיהיו פופולרים. יש בזה משהו, אבל היי, למי איכפת? הספרים שלו טובים בהרבה מספרי טיסה, ועם זאת קריאים ומעניינים. אז הוא לא כותב טולסטוי, סו ווט?

 

כתמיד, הספר של נבו משדר ישראליות. אם בספר הקודם זה היה כמה משפחות ליד ירושלים, הפעם זה חבורת חברים חיפאים אחרי צבא שעוברים כולם לתל אביב. או, חיים של צעירים בתל אביב זה נושא שאני מכירה. או לפחות זוכרת. ארבעת החברים, שהופכים למעין משפחה אחד של השני בעיר הגדולה, עוברים את טקסי המעבר הישראלים ביחד - סיום תיכון, צבא, אוניברסיטה, אהבה, עבודה, חתונה וילדים.

 

כמו בספר הקודם, גם כאן מלא הספר במשחקי מילים. זה כבר מבדיל אותו מספרי הטיסה - העברית שלו הרבה יותר מענגת, תעלולי השפה שלו כיפים, הכתיבה שלו בעלת גוון משלה. כיף.

 

הספר מלא גם בתובנות של ישראלים, די מוכרות בגירסה זו אחרת מחבריי שלי. למשל, התיאוריה הזו:

"תיאורית השלושת רבעי של צ'רצ'יל (אחת מדמויות הספר) - אין בחורה שהיא גם יפה, גם חכמה, גם חרמנית וגם פנויה. אחד האלמנטים תמיד יהיה חסר". (עמ' 19).

תיאוריה מאוד גברית, כמובן, אבל אני מכירה את המקבילה הנשית שלה, ועל כן משועשעת.

(ועכשיו כשאני חושבת על זה, מה בעצם תהיה המקבילה הנשית? אין גבר שהוא גם יפה, גם חכם, גם בוגר וגם פנוי?)

 

גם במקרה הזה לשם הספר יש משמעות, אלא שלהסביר אותה יגרום לספוילר, ודי מגניב להבין לבד את המשמעות של השם במהלך הקריאה, אז אני אשאיר את זה לכם.

 

ועוד משהו - סופו של הספר הוא מעין כתב אישום נגד החברה הישראלית של ימינו אנו. אני לא רוצה לחטוא בספוילרים, אבל סופו של הספר הוא כה מה שקורה בארץ עכשיו, תהליך שכל כך מפחיד אותי, שהייתי חייבת להעריץ את נבו על שסיים אותו ככה. כאמור, ספר שהוא תמצית הישראליות.

 

לסיכום - ספר שכיף לקרוא. מומלץ, בייחוד לקראת שלל האירועים הישראלים המתרגשים עלינו בקרוב. האין זו התקופה בשנה שבה הכי מרגישים ישראלים? פורים-פסח-יום שואה-יום זיכרון-יום עצמאות?

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 19/3/2008 16:51   בקטגוריות ספרים  
74 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של חמוטל. ב-30/3/2008 14:49



432,261
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ