לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2007    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2007

מסעדות, ספרים ותינוקות (וגם קצת עצבים)


בזמן האחרון אני סובלת ממחסור בזמן ובמקביל מדלות חומרים. מכאן אי הפיבלוש. מצטערת.

 


 

 

החתול שב לגליל, ועימו שב השקט למעוני.

 

 


 

מ' נוסע לפאריז. אתם לא מכירים את מ'. כלומר, יש סיכוי שאתם כן מכירים אותו, בדמותו של איזה בלוגר צמרת שלא הצלחתי למצוא. הוא מגלה בקיאות חשודה בישרא, מכיר כל בלוגר ותיק וגם יחסית חדשים. מבחינתי, כל בלוגר שלא פגשתי אישית וראיתי במו עיני שזה לא הוא, יכול להיות הוא. כלומר, אני די בטוחה שהוא לא הרווק או נספחיו, אבל חוץ מזה כולם בבחינת חשודים.

 

אבל איפה הייתי? כן, אם אתם לא מכירים את מ' גם לא ייצא לכם להכיר בקרוב, כי הוא נוטש את העבודה שלי ובשנה וחצי הקרובות הוא יהיה עסוק בלהעמיד פנים שהוא נולד ברובע הלטיני, בילה את מרד נעוריו במונמרט, בחר את דירתו על פי קירבתה לבולנז'רי הטוב ביותר והוא נצר למשפחה שכבר במאה ה-16 ייצרה את הברי שלה רק בימים מעוננים בצורה נכונה. שיודע אנגלית רק במקרה.

 

משמעות הנטישה של מ' היא כמובן שיותר לא יהיה מי שיארגן את אירועי האוכל שלנו בעבודה, ושגם יותר לא יהיה מי שייתן לי פידבק ישיר על הפוסטים שלי ("התאכזבתי". או "יכולת לעשות את זה יותר מצחיק". מעניין איך הוא כותב בבלוגו הסודי).

 

אניווי, נעים להיות בכיר, וכיאה לבכיר שהוא, אירגנה לו העבודה פרידה שווה - ארוחת בוקר במאנטה ריי.

 

 

(שמפניה ובריוש הם הדרך הנכונה ביותר להתחיל את הבוקר. כן כן, אני יודעת שאני מרוויחה כאן ביושר את התואר "מארי אנטואנט של הבלוגרים").

 

מלא חברות מהעבודה הופיעו עם תינוקותיהן (הייתה שנה פוריה במחלקה), וכיוון שיש לי היכרות קרובה עם חלק מהם, יצא שהחזקתי את כל התינוקות על הידיים. מובן שזכיתי לשלל הערות כמו "את כל כך מוכנה", "את בשלה לילדים" וכו. כן כן, בסדר.

 

התמונה שהכי מצאה חן בעיני היא בכלל לא אני, אלא שרון ובתה המתוקה.

 

 

 

 

כיוון שבין הנוכחות הייתה גם חברתי הוותיקה עלמה הקטנה, ישבתי לידה.

 

 

עלמה מאוד אהבה את המאזט של הלבנה עם החצילים.

 

 

 

(וזו עוד תמונה אלגנטית. הקטע המצחיק היה כשהיא גרפה ביד פרושה את כל הלבנה).

 


 

הנה לכם טיפ. נניח שאתם בעלי חנות ספרים, והגיתם רעיון להפיק קטלוג של ספרי ילדים. אנא עשו טובה וודאו שמי שמעצב/מעמד לכם את הקטלוג מבין משהו בספרות.

 

 


 

ואפרופו ספרים, רר: השבדי סיפר לי על הספר המעצבן בעולם.

 

יש סופר שבדי בשם יאן גיו (Jan Guillou), שכתב כמה ספרי מופת, ונחשב לאחד ממכובדי סופריה של שבדיה (בהשוואה לישראל הוא יהיה ברמת הגרוסמן/עוז/שלו). חוץ מזה הוא גם עיתונאי עם רקורד מכובד, בעל טור בעיתון נפוץ. למרבה הצער, גיו הוא אנטי ישראלי לחלוטין, פרו פלסטיני, שבכל פעם מפתיע אותי מחדש בשנאה לישראל.

 

בין היתר כתב גיו סדרת ספרי מעין ג'יימס בונד. הפעם הסוכן הוא שבדי, קארל המילטון, והוא יוצא למשימות סודיות ונועזות ברחבי העולם (שבאחד הספרים אף עולות לו במשפחתו). באחד מהספרים בסדרה, "מדאם טרור", יוצא המילטון לעזור לפלסטינים. כלומר, הספר הוא בעיקר נגד ארה"ב, אבל הוא מסופר מזווית פלסטינית. הסוכן המילטון חובר לקבוצת מלומדים פלסטינים צעירים בלונדון, עוזר להם להשיג צוללת משוכללת מהרוסים, וביחד הם יוצאים אל הים התיכון. כשהם מגיעים לחיפה הם משמידים את כל ספינות חיל הים הישראלי () שנמצאות שם.

 

בשלב הזה מוכיח גיו כמה הוא מכיר טוב את הפלסטינים, נוט: הוא מספר איך הם טורחים להציל את כל החיילים הישראלים ששרדו את ההתקפה באחת הצוללות הישראליות שהוטבעה. הניצולים הישראלים זוכים לקבל מהם טיפול רפואי והומני, ומשוחררים מייד לאחר מכן ללא פגע וללא שום דרישות. באמת, צריך להיות שבדי בשביל לחבר פיקשן כזה.

 

כאן השבדי המשיך לתאר את העלילה, מופתע קצת מהווריד המבצבץ במצחי. הם ממשיכים במסעם נגד אמריקה, יאדה יאדה יאדה. הבהרתי שאין מה לקנות לי את הספר.

 

 


 

 

אתמול ישבתי עם אבא שלי במסעדה די יקרה. הייתה ארוחה טובה ומלאה בסיפורים מעניינים על חוויותיו בארה"ב (אמא שלי ואחינו הקטן עוד שם). כמה שולחנות לידינו ישב זוג עם תינוק שישן בעגלה. באיזשהו שלב החל התינוק לבכות, ופשוט לא חדל. בכי רב עוצמה, יש לומר, שהדהד בכל המסעדה והקשה על השיחה. אמא שלו הרימה אותו אבל לא יצאה מהמסעדה, אלא התחילה להלך איתו בין השולחנות בעוד הוא בוכה בקול.

 אני אמרתי שזה ממש מעצבן, אם יש זוג אחר, שגם לו יש תינוק, שטורחים לשלם לבייביסיטר כדי לקבל ערב אחד של שקט, למה הם צריכים להיתקל במסעדה בבכי של תינוק אחר? "אבל אין לך תינוק", ציין אבא שלי בפליאה על העצבים שלי. "היפותטית!!" צווחתי.

 

אני לא יודעת. אני מבינה שיש זוגות שמעדיפים לצאת עם התינוק שלהם בערב מאשר להזמין בייביסיטר. אבל נראה לי אלמנטרי שאם התינוק מתחיל לבכות, מחובתם לעשות הכל כדי לא להפריע לשאר הסועדים, ופשוט לצאת ישר, אפשר לחזור כשהוא נרגע.

 

האם אני מפספסת פה נקודה חשובה? או שגם אתכם זה מעצבן?

נכתב על ידי עדי בעולם , 18/10/2007 12:38   בקטגוריות ספרים, עלמה, רוגוב, מאחוריך (רחוק מאחוריך)  
123 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עופרי ב-24/10/2007 07:40



432,356
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ