לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2007    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2007

שופנהם


שופנהם, בטח ידעתם, זה קופנהגן בשבדית. ככה זה השבדים, חייבים להמציא שם חדש לכל דבר. איך אומרים הלסינקי בשבדית? הלסינגפורש. בכל מקום אחר בעולם, כולל בפינלנד, קוראים להלסינקי הלסינקי. רק השבדים חשבו על שם שלדעתם יותר מתאים.

 

אז הגעתי לדנמרק, לקופנהגן, חמושה בהמלצות של מקומית. וכבר מכאן אני רוצה לשלוח תודת ענק למישמיש בקופנהגן, שהייתה באותו זמן באיסלנד, ושהטיפים שנתנה לי התגלו כמעולים אחד אחד.

 

כבר ברכבת ממאלמו לקופנהגן אמור להיות הבדל. קצת אחרי שיוצאים אל הגשר מתחלפת שפת הקונדקטור ברכבת משבדית לדנית. אף אחד לא חש בהבדל, כמובן. זה היה רק בקופנהגן כשקלטתי שאני מבינה את מה שכתוב, אבל לא את מה שהם אומרים. כי ככה זה דנית: זה נראה כמו שבדית, זה מרגיש כמו שבדית, אבל זה נשמע כמו גרמנית.

 

בבוקר הראשון שלנו בדנמרק הלכנו השבדי ואני למקום שהמליצה לנו מישמיש, שמגיש את הסנדוויץ הדני הקלאסי - סמורברוד. המקום, שנראה לי שלא השתנה במאה השנים האחרונות, נקרא קפה קאנאל. כנרמז משמו, הוא ממוקם על אחת התעלות. מישמיש הזהירה אותנו מראש שמדובר במקום קצת הזוי - המלצרים מתנשאים, נוזפים בך אם אתה אוכל לא נכון, ולקינוח מדובר באוכל כה מסורתי וכבד שאתה מוריד אותו עם המון אלכוהול.

 

אז קצת בחשש נכנסנו למקום. עוד לפני שהספקנו לפתוח את הפה בחן אותנו המלצר הראשי המבוגר, נתן בשבדי מבט בן שתי שניות ואמר: "אתה בטח תרצה תפריט בשבדית". "נכון", אמר השבדי בכעס, כי הוא שונא שמזהים מאיפה הוא, בעיקר משום שהוא מסרב להפנים שהוא נראה כמו תאומו הבוגר של נילס הולגרסון. "ואת", פנה אליי המלצר, "אנגליה?" "הה!", קרא השבדי בניצחון, שמח לחזות בכישלון של אויבו, "היא לא!". "צרפתיה", קבע המלצר. לפני שאני מקבלת תפריט בצרפתית מיהרתי לומר שאני מישראל. "הגעת אלינו מרחוק", אמר המלצר, ונתן לי תפריט באנגלית.

 

השבדי בחן את התפריט שלי בקינאה, משום שמתברר שהמסעדה לא טרחה להכין תפריט בשבדית, אלא מייעדת לשבדים תפריטים בדנית. השבדי דווקא הבין כל מילה בתפריט שקיבל, אבל קיווה שהוא טועה, בגלל שהרוב היה דגים. הוא לא טעה, וכך, בשעה 12 בצהריים (שקול לשעת ארוחת בוקר מוקדמת במושגים שלנו), הזמנתי אני סנדוויץ' הרינג קלאסי, והשבדי הזמין סנדוויץ' ממרח כבד. בשביל להוריד את האוכל הקליל הזה הזמין כל אחד מאיתנו בירה, הראשונה בשורה ארוכה של בירות שנשתה במהלך היום הזה.

 

זה מגיע בצורת לחם שכבר מרוח בחמאה, וכל השאר מונח בצלוחיות. אתם מרכיבים לעצמכם את הסנדוויץ'. ככה זה נראה:

 

 

 

וככה זה נראה אחרי שהרכבתי לעצמי את הסנדוויץ':

 

 

 

(מעניין כמה קוראים קיבלו עכשיו דז'ה וו לפרוסה עם הדג-מלוח שסבא וסבתא תמיד אוכלים. כי אני חטפתי די חום כשסיימתי להרכיב את היצירה שלי והבנתי מה היא בעצם).

 

בזמן שאכלנו התמלאה המסעדה יותר ויותר, עד שהבנו כמה מזל היה לנו להגיע בשבת בצהריים ולזכות בשולחן. סיימנו את הבירות (הרינג זה ממש מצמיא, דורש שלוק בירה על כל ביס) ויצאנו מהמסעדה. ישירות להמלצה הבאה של מישמיש: שיט תעלות.

 

מישמיש היקרה החליטה לחסוך לנו הגעה מיותרת אל פסל בת הים הקטנה, כי, כמו שהיא ציינה, בעצם מדובר בפסל קטן ומטופש, שתקוע בקצה רחוק של העיר, ומוקף בתיירים יפנים. במקום זה, היא המליצה על שיט התעלות, שגם נותן הסבר טוב על העיר וגם מוביל אותכם כל הדרך אל הפסל בלי הצורך להגיע לשם במיוחד ובלי הצורך להידחק בין התיירים היפנים.

 

היא צדקה.

 

 

עזבו אותכם מהפסל, הנה התמונה היותר מעניינת, התיירים שעומדים לפניו.

 

 

 

מה יש לומר, מזל שלא הלכתי לשם במיוחד.

 

בשיט התעלות קיבלנו גם כמה הסברים מעניינים על כל מיני דברים שהדנים עושים (על רובם נחר השבדי בבוז, והמהם משהו על "היגיון דני").

וראינו גם את צריח הכנסיה הזה:

 

 

"שיואו", אמר השבדי, הידוע בחיבתו לטיפוסים חסרי שחר. "בואי נטפס ברגל את המדרגות עד למעלה!". למודת ניסיון מהפעם ההיא בווינה שהוא סחב אותי לראש איזה כנסיה שמטפסים עליה ב-400 מדרגות ואי אפשר להסתובב אחורה כי נורא צר ואחרייך יש עוד מאה אנשים, לא הייתה לי כוונה ליפול שוב כשיה תמימה.

 

משיט התעלות פצחנו בטיול במרכז העיר, כולל טיול ברחוב הקניות Strogen וכניסה אל הכנסייה שבמרכזו, שמשמשת בעצם כגלריה לאמנות מודרנית. היה מעניין (לי. השבדי הלך לבהות קצת בחוץ בזמן שאני בחנתי את יצירות האמנות).

 

מהון להון התגלגלנו אל חנות השוקולד שמישמיש המליצה לנו. ומה היא המליצה לנו לאכול שם? פלוד-בולה, שזה, בעצם, הגירסה הדנית לקרמבו. כלומר, הידעתם שקרמבו זה במקור מדנמרק?

 

מה יש לומר, הדנים עושים קרמבו טוב יותר. הסוד - במקום ביסקוויט נמעך, קצף מלאכותי וצמקאו המתחזה לשוקולד, הולכים על ביסקוויט איכותי בעל שכבת מרציפן יוקרתית, מוסיפים קצף איכותי מעולה, ולקינוח שוקולד אמיתי מריר ומצוין.

 

 

 

מהחנות התגלגלנו לנו לפארק שנקרא רוזנבורג הבה. שם השתרענו על הדשא בעייפות, כי לאכול, לשתות בירה ולשבת בסירה זה מאוד מעייף. כמו החננות האמיתיים שאנחנו, הוצאנו את הספרים שלנו ויצא שנמרחנו בפארק הזה שעתיים כמו כלום.

האמת שהיה ממש שווה. לדעתי (ותקני אותי מישמיש אם אני טועה) מדובר בגירסה הדנית של סנטרל פארק.

 

 

 

 

היה כל כך נעים לשבת בפארק כשבחוץ 24 מעלות נעימות, לא צפוף מדיי, אף משפחה של ערסים לא עושה מנגל מתחת לאף שלך, שום עטיפות של במבה/בקבוקי קולה/בדלי סיגריה לא זרוקים על הדשא, אף אחד לא נצמד אליך, אף אחד לא מעשן צמוד אליך, אף אחד לא צועק, אף אחד לא משחק כדורגל/מטקות בין האנשים שיושבים וחושף אותם לפגיעה לא נעימה של הכדור ואף כלב לא מסתובב לא קשור ומריח לך את סל הפיקניק עם כל הריר כשהבעלים שלו צועק "זה בסדר אחי הוא לא נושך". בקיצור, היה כל כך לא ישראלי, וכל כך כיף. למה זה לא יכול להיות ככה גם בישראל?

 

אחרי שעתיים של הימרחות על הדשא עם הספרים, נזכרנו שבעצם אנחנו תיירים פה והרגע מרחנו שעתיים על משהו שחופשי יכולנו לעשות בבית (השבדי, לא אני). אז משם הלכנו לגנים הבוטנים המפורסמים של קופנהגן. רק בכניסה לגנים הבוטנים נזכרתי שאני בכלל לא אוהבת להסתכל על כל מיני קקטוסים נדירים, אז אחרי סיבובון קצר של עשר דקות חתכנו להסתובבות בעיר.

 

וכך יצא שפתאום, באמצע העיר, נתקלתי באותיות שקפצו לי לעיניים מרוב שהיו מוכרות:

 

 

 

 

מתברר שבקופנהגן יש כיכר בשם "ישראל פלאץ". די שוק. הדבר היחיד שלא הופתעתי ממנו היה לגלות את הגרפיטי בראש האבן הזו.

 

משם חתכנו לבית קפה שמישמיש המליצה לנו עליו, וכמו החננות שכבר הוכחנו שאנחנו הוצאנו את הספרים שלנו שוב. וכך ביזבזנו כמו כלום עוד שעה, השבדי על קפה ואני על מיץ דובדבנים, עם הספרים שלנו.

 

ומשם הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה שמישמיש המליצה. והיה ממש שווה. נורברו בריגהוס, זו מסעדה שהיא גם מבשלת בירה, ולא רק שיש להם בירות ממש שוות, הם גם מבשלים את כל המנות שלהם עם בירה. אני אכלתי מנת דג ממש ראויה, עם קצת קוויאר מלמעלה וצדפות בצד לקישוט, והתעלפתי מאושר. גם ידעתי שזו הפעם האחרונה לביקור הזה שאני אוכלת דגים צפוניים טריים וצדפות טריות, אז בכלל הקפדתי להתענג על כל ביס.

 

ומשם, הלומי בירה (הקפדנו לטעום ארבעה סוגים של הבירות שלהם, ועל כולם אני יכולה לומר - וואו!) וממש מלאים, הלכנו לגני טיבולי. בעצם מדובר בלונה פארק, שזה פחות מעניין אותי, אבל במוצ"ש, בישרה לנו מישמיש, יש שם מופעי זיקוקים. רק שהגענו לשם, וגילינו שהזיקוקים יהיו עוד שעה, והאמת שממש לא היה לנו כוח יותר. אלוהים, שתיתי איזה שלושה ליטר בירה במהלך היום, כמה אוכל להחזיק בלי שירותים נורמלים? אז חתכנו משם.

 

למחרת בבוקר אכלנו ארוחת בוקר בחנות בייגלס ממש שווה. זו תגלית טובה: בעוד בשבדיה אין בכלל חנויות בייגלס (כן, אני בהחלט קוראת מכאן ליזמים עסקיים לפתוח שם רשת חנויות בייגלס), והבייגל היחיד שאפשר להשיג מגיע מוכן מראש עם הגבינה בפנים ואין לו בכלל את המרקם הנכון, בדנמרק עושים בייגלס משהו משהו, ועוד מורחים אותם בדברים שווים כמו בישראל.

 

הטעות היחידה שעשינו בחנות הבייגל הייתה לדבר בשבדית בינינו. כי דנים, מתברר, מבינים שבדית, ועונים לך בדנית. עכשיו, אני מבינה את זה שהם מבינים שבדית, שבדית זה קל, אבל איך לעזאזל הם מצפים שאני אבין את הדנית המסובכת שלהם? אז אחרי שהמוכר הודיע לי בדנית איזה בייגלים יש, לקחתי בראש דקה לעכל מה הוא אמר, הבנתי, ועניתי. במקום שהוא יבין שאם הוא עונה לי בדנית לוקח לי שעה לענות, הוא התעקש על לשמור על שפת האם. כך ניהלנו שיחה בדנית. "גוד סונדא!" צעק אחרינו המוכר כשיצאנו משם, ואנחנו ענינו "גם לך", למקרה שהוא קילל אותנו. רק אחרי כמה דקות קלטנו שהוא איחל לנו יום ראשון נעים.

 

ואז נסענו למוזיאון לואיזיאנה, עוד המלצה של מישמיש. מדובר במוזיאון לאמנות מודרנית, שיושב מחוץ לעיר ולוקחים לשם רכבת. מישמיש המליצה עליו גם בגלל התצוגות וגם בגלל המיקום - המוזיאון יושב על צוק שצופה אל חופי שבדיה, והכל שם פשוט מהמם. זה היה ללא ספק המוזיאון שממוקם הכי טוב שאי פעם הייתי בו.

הנה למשל חלק מהחצר שלו:

 

 

אחרי סיבוב בחצר המהממת ובבית הקפה השווה (כמה חבל שהיינו מלאים מהבייגלס) נכנסנו לתערוכות. בתערוכה הקבועה יש כמה מוצגי חובה לכל מוזיאון לאמנות מודרנית שמכבד את עצמו (וורהול, ליכטנשטיין וכו), ובתערוכה האורחת הייתה תערוכת אמנות מודרנית מסין, שהייתה מאוד מעשירה. אתה רואה את השלטון המדכא שם ואיך עדיין הם יוצרים אמנות ומתעקשים על חופש היצירה. היה מאוד מעניין.

 

משם נסענו בחזרה לעיר, ועוד עשינו טיול רגלי שם. ואז היינו צריכים למהר לשדה התעופה.

לשבדי ולי הייתה טיסה באותה שעה, הוא לשבדיה ואני לישראל. רק שבעוד השבדי זכה בעקבות כרטיס הנוסע המתמיד שלו לעמוד בתור של הביזנס  ולקבל יחס השמור לעשירים או למתחזים לכאלה, אני זכיתי לעמוד שעה בתור עם מאה פולנים. כן, כי נסעתי עם חברת התעופה הפולנית. ויש לי דבר אחד לומר לכם על זה: דונ'ט.

 

כי בטיסה חזרה התגשמו כל הקלישאות. לא רק שישבתי בחושך (הייתה כנראה בעיה עם התאורה), אז אפילו פרוסת לחם לא הגישו לי. סתם, פרוסת לחם זה בדיוק מה שהגישו לי, עם כוס מים. את האויבים שלי כבר הייתי מארחת טוב יותר. בקונקשן בוורשה נלקחנו באוטובוס אל הטרמינל, ונהג האוטובוס אמר בפולנית איפה כל אחד צריך לרדת. זה לא ממש עזר לי, אז כמובן ירדתי בטרמינל הלא נכון. "פולו מי, מדאם", אמר לי השוטר הפולני שישב שם, והעלה אותי על טרנזיט מרוטה שלקחה אותי לטרמינל הנכון.

ואיך ידעתי שזה הטרמינל הנכון? לפי כמות הישראלים שמילאו אותו, אוחזים בשקיות ענק של דיוטי פרי, צורחים ("תחשב לי כמה זה 200 זלוטי בדולרים כפרה"), ומתלוננים ("השירותים האלה סיגי גועל נפש"). בעע.

בטיסה מוורשה לישראל שוב ישבתי בחושך (כיבו את האורות כי זו הייתה טיסת לילה), וחשבתי לעצמי איך כולם נהנים ורק אני לבד בחושך. או יותר נכון, תהיתי לעצמי איך זה שלא קיבלתי כרית ושמיכה כשלכולם מסביבי היו כרית ושמיכה שחיכו להם על המושב. התשובה התקבלה רק בסוף הטיסה, כשהתברר שלישראלי שישב לידי יש ילדה שישבה מאחורינו, והיא רצתה שתי שמיכות ושתי כריות, והוא פשוט נתן לה את שלי (הוא הגיע לפניי למושב שלו). בסוף הטיסה הילדה הופיעה מולו ואמרה "איפה לשים את השמיכה השנייה שהבאת לי אבא?", וככה קלטתי לאן נעלמה השמיכה שלי. הייתי מתעצבנת, אבל הייתי חזק בקטע הפולני, ולכן רק נשפתי בהשלמה. אני, הרי, כבר אנוח בקבר. 

נכתב על ידי עדי בעולם , 19/8/2007 02:14  
167 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-6/1/2014 14:20



432,151
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ