לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2007    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2007

במרחק נגיעה (Prep)


 

את הספר Prep (בעברית הוא תורגם ל"במרחק נגיעה", בלי שום קשר לסדרת הטלוויזיה עם זוריק), מאת קרטיס סיטנפלד, קיבלתי מהשבדי לכבוד כריסמס. בכריסמסים הראשונים שלנו ביחד נהג השבדי לקנות לי את מיטב הספרים שמעניינים אותו, ולצפות שאני אגלה התלהבות תואמת. אחרי שהתקשיתי לזייף התלהבות מספר המדע האחרון שקנה לי הוא הבין שלא יצליח לעניין אותי בהתרחשויות (המרתקות) בעולם המתימטיקה ועבר לקנות לי ספרים שהיה יותר סיכוי שאחבב אותם. כלומר הוא הלך למדף ספרי הנשים הפופולרים, אסף ערימה שממבט ראשון נראתה לו שתעניין אותי (ספרים שעוסקים בנשים צעירות בניו יורק, למשל, זה בדרך כלל הולך אצלי) והעביר אותם אל מתחת לעץ שלנו בבית.

 

את Prep הוא קנה לי כי הוא ספר פנימיה, והוא יודע שאני מתה על ספרי פנימיות. גם על סרטי פנימיות אגב. בגלל זה האהוב עליי מכל ספרי אריך קסטנר הוא "הכיתה המעופפת", בגלל זה הקטעים שאני הכי אוהבת בהארי פוטר הם קטעי הפנימיה ובגלל זה אליפים לעולם יהיה חביב עליי יותר מאורי (ותודה לדריה שהזכירה לי בתגובות את אליפים).

 

אז מה יש לנו בספר? Prep schools הם בתי ספר פרטיים בארה"ב, שמיועדים לבני העשירים ומכינים אותם לקראת השלב הבא בחינוך שלהם, הקולג'ים, היוקרתיים כמובן. גיבורת הספר היא לי פיורה. היא דווקא לא בת עשירים, היא בת המעמד הבינוני, מאינדיאנה. היא תלמידה מצטיינת שם, והיא מצליחה להתקבל לבית הספר הפרטי אולט בעזרת מלגה, כי אחרת אין סיכוי שהוריה היו יכולים להרשות לעצמם את החינוך הזה עבורה. אבל לי שאפתנית, והפרסומת של אולט, על הבנים הנאים בתלבושות ספורט שבה, משכנעים אותה שגם היא תתאים לשם.

 

בבית הספר היא נהנית מכל מה שאנחנו מכירים מהסרטים. פנימיה שכולה מבנים עתיקים ומסורת בת המון שנים של המעמד הגבוה - החל מנבחרות הספורט והמדים של בית הספר ועד החינוך שעולה ברמתו על בית הספר הציבורי שלי הלכה אליו לפני. אם כי נהנית היא לא המילה הנכונה לתאר את מה שקורה ללי בבית הספר. מהר מאוד היא הופכת מתלמידה מצטיינת לתלמידה בינונית מינוס.

 

אבל הציונים הם הבעיה שפחות מטרידה את לי. מגורים עם בני העשירים מחדדים לה מאוד את ההבדלים בינה לבינם. רובם המוחלט נמצאים שם מכספי ההורים, והיא, תלמידת מלגה שכמוה, מתביישת שהיא שם בזכות המלגה. היא גם מגלה שהם מכירים אוכל יותר מתוחכם ממנה, בגדים ואביזרים יקרים יותר משלה ("לכל הבנות העשירות יש כיסוי מיטה פרחוני של מעצבת", היא מאבחנת. היא גם מודעת עד כאב לעובדה שהגופייה שלה נקנתה על ידי אמא שלה במבצע חמש גופיות בעשרה דולר בג'יי סי פני בעוד החברים לכיתה לובשים גופיות של שלושים דולר מג'יי קרו ואברקומבי אנד פיטץ' במקרה הזול, ושכולם שמים לב לזה, לא רק היא), וגם רקע השכלתי רחב משלה. מתלמידה מצטיינת ומובילה היא הופכת לתלמידה בינונית וכמעט חסרת חיי חברה.

 

אבל למרות זאת היא לא מעדיפה לחזור הביתה. למרות שהיא מגיעה ממשפחה משכילה ותרבותית, היא פתאום מתביישת ברקע שלה. כשההורים שלה מבקרים אותה בבית הספר היא מתביישת בהם, בבגדים שלהם, באיך שהם מדברים, בעובדה שהם ישנים במלון זול בעוד ההורים של כולם מתאכסנים במלון היקר ליד בית הספר. ההורים שלה מרגישים, כמובן, וכועסים.

 

הספר עמוס אבחנות חברתיות דקות, כאלה שרק מי שממש חווה אותן יכולה לבטא במילים. קל מאוד להזדהות עם לי. התובנות שלה ברורות, מנומקות, משכנעות. היא לא מתביישת להודות שהיא בינונית ושהיא שונאת את זה. היא גם שונאת במקביל את מה שנהיה ממנה בגלל בית הספר. היא שומרת את זה בסוד, אבל כידוע, סודות אסור לשמור בבטן, כי בסוף הם ייצאו בדרך הכי לא נכונה, בדיוק כמו שקורה ללי לקראת סוף הספר.

 

שם הספר בעברית, "במרחק נגיעה", לא דומה בכלל לשם המקורי של הספר. אין לי מושג איך התרגום העברי, אם טוב או רע, אבל אם המתרגם/ת התכוון למה שאני חושבת, אז יכול מאוד להיות שהתרגום טוב, כי השם קולע. במרחק נגיעה, כי לי כל כך קרובה, כל כך מבינה את הנוער העשיר, הפופולרי והמצטיין הזה שהיא רוצה להיות, היא במרחק נגיעה מהם, אבל היא לא אחת מהם.

 

זה גם ספר התבגרות, כמובן. לי שם מגיל 14 עד גיל 18. היא מצליחה להתאהב באהבה הכי חסרת סיכוי שיש, הנער הכי פופולרי, הכי מצטיין, הכי נאה והכי עשיר. אהבה שמראש ברור שתייסר אותה, ומצאתי את עצמי ממש מקווה בשבילה שתקבל את הפרח בצבע הנכון בוולנטיינס (המסורת של בית הספר היא שבוולנטיינס שולחים פרחי ציפורן או ורדים, ולכל צבע משמעות משלו: אדום הוא "אהבה", ורוד הוא "ידידות", לבן הוא "מעריץ סודי").

 

הספר הפתיע אותי לטובה. הגיבורה היא אנדרדוג, וכזו תישאר תמיד. אבל היא כובשת בכנותה, בתובנות הברורות שלה, הניואנסים שהיא מבחינה בהם שהם כל כך מציאותיים.

 

ואת הילדים העתידיים שלי אני לא שולחת לשום פנימייה. אלא אם כן איכשהו ייצא שהם יהיו ילדי עשירים שבאמת רוצים ללכת לפרפ סקול, כמובן.

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/4/2007 02:41   בקטגוריות ספרים  
58 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של בתג"ע ב-2/3/2013 23:27



432,145
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ