לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2007    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2007

If you're going to San Francisco


פחות משעה נסיעה, זה מה שמפריד בין מה שנראה אמצע שום מקום, רק אנחנו והגלים, לסן פרנסיסקו, חתיכת כרך עירוני.

 

רק נכנסנו וכבר נתקלנו בחשמלית, סמל סן פרנסיסקואי ידוע. עוז הפתיע את כולם (הפתיע במובן הלם) כשאמר שהוא זוכר איזה פרק של "בברלי הילס 90210" שבו ברנדון נוסע לסן פרנסיסקו ונוסע בחשמלית. הפתיע כי א. הוא זוכר וב. הוא מודה שהוא ראה את הסידרה הזו. אני הפתעתי את עצמי כשדווקא זכרתי את הפרק הזה, זכרתי מה קרה בו (ברנדון נכנס לחשמלית ובמקרה נתקל באהבתו שנעלמה). ואז עוד זכרתי איך קראו לבחורה - אמילי ולנטיין. ואם מישהו מוכן להסביר לי למה זכרתי את הפרט הזניח הזה אבל לעומת זאת לא הצלחתי לזכור חצי מהפעלים החריגים שלמדתי בשבדית אני מאוד אשמח.

 

בהנחייתו של עודד חצינו את העיר בשביל להגיע לנקודת תצפית:

 

 

בנקודת התצפית דפקנו סטים של תמונות, כולל אחת שעוד תודפס בגדול בשביל סבתא מעפולה, כי היא כוללת שלושה מחמשת נכדיה פלוס אשתו של אחד (שזה בעצם עוד נכדה, כמו שאומרת סבתא).

 

ואחרי זה נכנסו לעיר. אני מודה שלא הכנתי שיעורי בית כמו שצריך. למשל, ידעתי שיש שם המון עליות וירידות, אבל לא היה לי מושג כמה הרחובות תלולים. לכן היה די הלם לגלות שמדובר ברחובות שהייתי מפחדת לנהוג בהם. ולתושבי העיר שרוכבים שם על אופניים יש לי רק דבר אחד לומר - יו פריקס!

 

רחוב תלול לדוגמה:

 

(לקח לי ים זמן לצלם את זה, כי בכל פעם שנעמדתי בשביל לצלם ועוז, קרן ועודד המשיכו ללכת, עוז הסתובב פתאום ואמר "קרה משהו, את לא באה?" וככה הרס לי את הפריים מהגב איזה שלוש פעמים).

 

והיינו גם ברחוב לומברד, שבתור אחת שלא הכינה את שיעוריה, לא ידעתי מה זה. אני יכולה רק לומר שבלומברד סטריט לא הייתי נוהגת לא רק בגלל שזה תלול, אלא גם בגלל שמדובר ברחוב שכל כולו מעין פניות פרסה. עוז דווקא נהנה לנהוג שם, בעוד קרן ואני חטפנו חום מכל פנייה.

 

(לא, אי אפשר להבין מהפריים הזה את מהות הרחוב. אבל מי שיודע יודע, ומי שלא אז אני מודה שהייתי צריכה לצאת מהאוטו ולצלם מלמטה, אבל הוכיתי בעצלנות. סורי).

 

ואגב, כשסיפרתי לשבדי על לומברד, הוא סיפר לי שכשאמא שלו ביקרה אותו לפני שנים בסן פרנסיסקו, היא גם לא ידעה מה זה הרחוב הזה, ולכן הוא שיכנע אותה שהיא תנהג בו. רק אחרי שהיא נכנסה עם האוטו לשם היא הבינה את גודל הטעות. וזה הומור כל כך אופייני לשבדי שזה מצחיק אותי בטירוף. זה כמו שהוא דחף אותי ממקפצת העשרה מטרים לאוקיינוס בעשר מעלות כשירד גשם, בטענה שזו חוויה שכל מי שעובר לשבדיה צריך לעבור. (לגירסתו הוא לא דחף אותי אלא שיכנע אותי לקפוץ. וב"שיכנע אותי" הוא מתכוון לזה שהוא חסם לי את היציאה האחרת מהמקפצה).

 

בשלב הזה היינו מאוד רעבים. כבר היינו בליטל איטלי אז החלטנו לאכול איטלקי. החלטנו להיכנס לזו שתיראה הכי פחות תיירותית. הבעיה בליטל איטלי היא שכל המסעדות נראות תיירותיות. טוב, אז כמו תמיד, אחרי שעשינו שני סיבובים בכל האיזור הרעב הכניע אותנו, ויצא שנכנסנו למקום שנראה הכי תיירותי, ועוד קראו לו "פינוקיו". למרבה ההפתעה, האוכל היה טוב, והמחיר בסדר. והמלצר עוד צ'יפר אותי ואת קרן בסלט למרות שלא הזמנו את העסקית. סבבה.

 

ומשם נסענו למלון. או, המלון. כשקרן מצאה אותו באינטרנט היא מאוד הופתעה: על פניו הוא נראה בסדר גמור, עם כל השירותים הנלווים, חדרים גדולים, במרכז העיר (לפחות ממה שנראה היה במפה באתר), וממש זול. זה היה מאוד מוזר, אבל החלטנו לנסות בכל זאת. את התשובה קיבלנו בצ'ק אין. המלון אכן ברמה טובה, ואכן במרכז העיר. הוא פשוט נמצא בחלק הכי מסוכן של מרכז העיר, הטנדרלוין.

 

אבל לסיפור האיזור המסוכן עוד נגיע. בינתיים עוד היה יום, ואני רציתי ללכת למומה, המוזיאון לאמנות מודרנית בעיר, כי הבטחתי לחגית שאני אצלם לה תמונות מהבניין שם לצורך פרוייקט העיצוב שלה. קרן אמרה שתבוא איתי, בעוד הבנים עשו קולות של "בבקשה בבקשה תוותרו לנו על המוזיאון". אז הבנים נשלחו לתור את העיר לבדם, ואילו קרן ואני הלכנו למוזיאון.

 

אני שמחה לומר שמדובר במוזיאון מקסים, ושראיתי שם לא פחות משלושה ציורים של פרידה קלו אהובתי (נקודה להבהרה: אני מתה עליה מאז עשיתי קורס באוניברסיטה שדי התמקד בה, ומאז כבר עשר שנים אני רודפת אחרי מוזיאונים שבהם ציורים שלה, כדי לראות את המקור). היו שם גם עוד אמנים כמו פיקאסו ושאר שמות מפורסמים. והייתה גם תערוכת צילום ממש טובה. בקיצור, מוזיאון שווה.

 

ובינתיים בקצה השני של העיר, עוז ועודד טיילו להם, והגיעו עד בית העירייה של סן פרנסיסקו. ועודד, בחור ללא גבולות, החליט לבקר את ראש העיר, וכך יצא שאחי ובן הדוד שלי כמעט נעצרו בלשכת ראש העיר סן פרנסיסקו. זה סיפור מאוד משעשע אבל אני חושבת שצריך לשמוע אותו ולא לקרוא. אסכם רק בזה שהכל נגמר בשלום, השניים הקסימו קצת את המזכירה של ראש העיר, התבדחו עם שומרי הראש, ויצאו משם בשלום.

 

כשחזרנו למלון גילינו קרן ואני שעוז ועודד עשו לנו הפתעה והזמינו מקום לארוחת הערב במסעדה שהם לא מוכנים לומר לנו מה היא. ובשעה היעודה הם הובילו אותנו אל המסעדה. ברגל. כזכור, גרנו באיזור הכי גרוע של העיר, הטנדרלוין, או בשמו האחר: המקום שכף רגל האדם הלבן לא דרכה בו שנים, בטח לא בחושך. וככה יצא שהלכנו שם, ברחובות מלאי הומלסים וסתם אנשים שישבו בחוסר מעש על המדרכה או עמדו והטרידו הולכי רגל, בבגדי הג'יי קרו והאברקומבי שלנו נראינו כמו הוואספים שאנחנו לא, ובלטנו שם למרחק קילומטרים. ואכן, תוך דקה נדבק אלינו איש די גדול, בבגדי כנופייה, והתחיל להסביר לעודד למה הוא צריך לתת לו כסף. עודד, האיש שאינו יודע פחד, הסביר לו בחזרה למה הוא חושב שלא, ואילו עוז עבר לנוהל צעידה בלבנון וכינס אותי ואת קרן לפינה הכי בטוחה (יחסית) על המדרכה. בשלב הזה עברנו כבר לצעידה ממש מהירה, ולא היו אנשים שנשמו לרווחה יותר מאיתנו כשהגענו למסעדה.

 

ששוכנת בהילטון. הילטון סן פרנסיסקו, מתברר, שוכן על גבול הטנדרלוין, ובקומה ה-33 שלו יש מסעדה שצופה על כל העיר. ושם אכלנו ארוחת ערב. יקרה, לא ממש טעימה (צריך ממש כישרון בשביל לייבש את הדג כמו שהדג שאני אכלתי היה יבש), אבל הנוף שווה כל דולר. צפינו על העיר, על הגשרים, והרגשנו טוב.

 

בדרך חזרה כבר היה ברור שניקח מונית, כי לחזור להארלם שצעדנו בו לא הייתה לנו שום כוונה. נפנפנו למונית מהרחוב והנהג ההמום שלקח אותנו אמר לנו: "מה חבורה כמוכם עושה באיזור הזה"? וכך קיבלנו הסבר איפה אנחנו, וכמה תמימים היינו. מסתבר שזה איזור הפשע של סן פרנסיסקו, והוא נקרא טנדרלוין על שם הימים ששוטרים קיבלו שוחד מהפושעים ששלטו שם ובכסף הזה לקחו את נשותיהם לאכול סטייק טנדרלוין במסעדה, ואף סן פרנסיסקואי שחייו יקרים לו לא היה נכנס לשם בלילה. אופס.

 

אל המלון הגענו די קרועים. בחצות כבר ישנו כולנו. בבוקר למחרת יצאנו אל יומנו השני בסן פרנסיסקו.

(בפרק הבא: החמישיה המפורסמת באלקטרז).

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/1/2007 15:35  
61 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-19/1/2007 00:20



432,261
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ