לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2006    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2006

קצרים בתקשורת


טלפון מאבא.

אבא: מתי את יוצאת מהבית היום?

עדי: אני אקדים לצאת בחצי שעה, יש לי משהו לעשות לפני העבודה.

אבא: אם את לא עובדת היום אז למה שלא תבואי איתנו לעפולה?

עדי: אבל אני כן עובדת היום

אבא: אז למה לא אמרת שאת עובדת?

 

טלפון מאמא.

אמא: מחר יש לי פגישה בעשר, ואחרי זה אני יכולה לבוא איתך לראות דירה

עדי: רגע, יש לי רעיון מצוין! אם יש לך פגישה בעשר ואחרי זה את פנויה, למה שלא תבואי לראות איתי את הדירה?

שתיקה של כמה שניות

עדי: מה?

אמא: לפעמים את דומה לאבא שזה מפחיד.

 


 

ולמשהו יותר רציני. הפוסט של עוז שהפניתי אליו בפוסט הקודם, הזכיר לי איך שמעתי על הפציעה שלו (ורק להבהיר: זה קרה לפני יותר משבע שנים, אין מה להילחץ). הייתי בעבודה כשהתקשרתי לסלולרי של עוז, לשמוע מה קורה בשבוע השטח. מישהו אחר ענה לי, וכששאלתי איפה עוז, הוא אמר: "הוא עדיין בחדר הניתוח, אבל כנראה שהם הצילו את העין". חשבתי שהתקשרתי למספר הלא נכון או משהו, ובסוף אמרתי: "סליחה?" והקול (בדיעבד מתברר שהיה אחד הקצינים מהגדוד), אמר: "רגע, זאת לא אמא שלו?" אמרתי שלא, זאת אחותו, ומה זאת אומרת חדר ניתוח והצילו לו את העין, מה קרה? הקול אמר: "הממ, סליחה. תתקשרי לאמא שלך", וניתק.

 

את ההורים שלי תפסתי בדרך לסורוקה, לא יודעים פרטים אבל נוסעים מהר. הם רק סיפרו שהיה איזה אירוע, לא ברור מה קרה. ברור שזה כבר לא היה יום עבודה אפקטיבי בשבילי. בלילה מאוחר הגעתי לפגוש את עוז. לראות אותו, מלא כוויות וחבוש עין שלא ברור מה יהיה מצבה, היה מכאיב ומדאיג. את ההחלמה הוא כבר עשה בכוח האמונה שלו.

 


 

ןנחזור למשהו משעשע יותר. העברית שלי. כמה שנים של שיחה בעיקר באנגלית וקצת בשבדית לא הועילו לעברית שלי.

אני: אתה מכיר חנויות שמוכרים בהן ארונים פשוטים?

אחינו הקטן: אני לא בטוח שאני מבין מה זה ארונים

אני (סמוקה קצת): זה הזכר של ארונות

אחינו הקטן: את לא צריכה ארון. את צריכה אולפן.

 

שיחה בין אחינו הקטן, אמא שלי ואני על משחק ה"סטלרז", שאחנו משחקים במשפחה כל ערב. (הסבר קצר: זה משחק מעולה. הוא נכנס למשפחה אחרי שהשבדי קנה לי אותו לכריסמס, ומרוב שהתלהבנו לשחק בו קנינו אותו מתנה לעוז וקרן, ועוז וקרן לימדו את ההורים שלי ואת אחינו הקטן, שכל כך התלהבו שקנו אותו בביקורם בשבדיה, גם לעצמם וגם לאחינו הקטן. וככה יוצא שכל המשפחה בעלת המשחק).

אניווי, בין היתר במשחק מחליפים סחורות כמו עצים או כבשים. באמצע השיחה על המשחק אמא נזכרת שלא תלתה כביסה, ויוצא לה משפט דיסלקטי משו משו.

אמא: אני צריכה ללכת לתלות כבש

אני: למה, מה הוא עשה?

אחינו הקטן: זו הכבשה השחורה שאת תולה?

אני: או שזה הכבש השישה עשר?

אחינו הקטן: מתי הוא נרטב, הכבש?

אמא, סמוקה: כביסה, כביסה, לא כבש!!!

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/11/2006 16:22   בקטגוריות אחינו הקטן  
82 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-5/12/2006 15:24



432,138
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ