לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2006    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2006

סיפורי ברלין (נו, הכותרת מתבקשת)


קמה בבוקר. לוקחת את המזוודה הקטנה שלי, עקבים גבוהים, מדמיינת לעצמי שאני אשת העולם הגדול, ויוצאת אל המטוס לברלין.

 

ובשדה"ת בברלין אני יוצאת אל המוניות, ומגלה שורה של מרצדס נושנות בצבע בז'. המושב האחורי במונית חורק קפיצים, ומייד מעלה לי זיכרון מהפורד אסקורט של סבא דב, אי שם בתחילת האייטיז. "אל הקודאם!" אני מצווה באושר על נהג המונית.

 

הקודאם, או בשמו המלא קורפורטסנדאם או משהו כזה, בטוח פיספסתי איזה אות, הוא כידוע רחוב הקניות הראשי של ברלין. ובדיוק שם, ולא במקרה, בחרו ההורים שלי את המלון. במלון חיכו לי ההורים, ואחרי התרעננות קצרה (למה שלא תעשי פיפי בשירותים שלנו? תהה אבא שלי, למה את צריכה ללכת לחדר שלך בשביל זה? מה יש להתבייש? הסברתי שלא יוצא אם אני יודעת שיש אנשים מהצד השני של הדלת).

 

קצת התאכזבתי לשמוע שההורים שלי כבר היו בגן החיות באותו בוקר, הרי תיכננתי לצלם את שלט תחנת הרכבת, אותו שלט שאמיל הסתכל עליו עת התעורר ברכבת אחרי שנשדד. בלית ברירה נסחבו ההורים שלי איתי בחזרה לגן החיות של ברלין, כדי שאוכל לצלם את השלט.

 

(זה, כמובן, אינו השלט שאמיל ראה. השלט הזה, כמו התחנה כולה, מודרני לחלוטין, ולא הצלחתי למצוא את השלט שמתואר כל כך בבירור בספר. ההורים שלי הסתכלו עליי במבט קצת מוזר, אבל נסחבו איתי לחפש. לא הלך).

 

פינת הביזאר: בדרך אל הגן הזואולוגי מצאנו מוזיאון. והחלטנו להיכנס. עד כאן נשמע הגיוני. עדי מבלה עם ההורים שלה במוזיאון בברלין. הקטע הביזאר עד חולני מתחיל עם הפרט הבא: זה היה המוזיאון לסקס. עכשיו, כשתסיימו להקיא, אני אסביר: פשוט, חלפנו על פניו, ונורא הסתקרנתי, ורציתי לראות, וחשבתי שלא נורא, אני אכנס עם ההורים שלי, ואז אלך בנפרד, כי יש גבול ואי אפשר לשמוע הערות של הורים במוזיאון לסקס. אז הכל התנהל בסימן הביזאר: אבא שלי שילם עליי בכניסה למוזיאון הסקס, ואחרי זה נכנסנו כולנו, אני מקפידה לצעוד עשרה מטרים לפני ההורים שלי ולבחון לבד את המוצגים. היה דווקא די מעניין, אם כי התחיל לחזור על עצמו באיזשהו שלב, ולכן אמא שלי שאלה באיזשהו שלב איפה היציאה, ואני עניתי: "שם, ליד הזין הענק". שזה מצחיק באופן כללי, ומצחיק עוד יותר בהתחשב בזה שחצי מהמוצגים היו זין ענק. לכי תאתרי את היציאה.

 

אחרי זה, טוב, אני לא אכנס לפרטים, אבל אני חייבת לציין שכל ביקור במוזיאון אני מסיימת בביקור בחנות של המוזיאון. ומה מוכרת החנות של המוזיאון לסקס? נכון, חנות סקס. הייתי עם ההורים שלי גם בחנות סקס, וסביר להניח שזיעזעתי את אבא שלי עם הבקיאות שהראיתי במוצרים. לפחות לא קניתי כלום. זה היה יכול להיות שיא היותר מדיי אם אבא שלי היה משלם לי על צעצועים.

 

אחרי פינת הביזאר הזו יצאנו לטייל בקודאם, ונתקלנו, כמובן, בכנסיית קייזר וילהלם, שנהרסה ברובה במלחמה. יש משהו חזק מאוד במראה של הכנסייה ההרוסה, שהגרמנים בחרו להשאיר כמו שהיא, לצורך הזיכרון.

 

 

ליד הכנסייה הזו נבנתה כנסייה חדשה, שונה לגמרי מהקודמת - מודרנית לגמרי. גם בפנים העיצוב הוא חדשני ושונה מהכנסיות המסורתיות, ועם זאת מתכתב במשהו עם העיצוב המסורתי.

 

 

 

פינת סרט האימה: בערב חזרנו אל המלון, וצנחתי אל המיטה. נרדמתי מהר מאוד, נהנית מהחדר הגדול שקיבלתי, מהשמיכה העבה, מכרית הענק. באמצע הלילה התעוררתי. פקחתי את עיני, ומולי עמדה אישה. לא ראיתי את הפנים שלה, שהיו בצל, ראיתי רעמת תלתלים בהירה ושמלה לא ברורה. לא היה אמור להיות אף אחד בחדר שלי. הרגשתי את האימה בכל הגוף. מצמצתי כמה פעמים, ואחרי כמה שניות היא נעלמה. פשוט לא היתה שם יותר. היא נעלמה, אבל הדופק שלי בהחלט לא נעלם. הרגשתי את דפיקות הלב במשך דקות ארוכות. לקח לי המון זמן להירגע, להוכיח לעצמי שאני לבד בחדר, ושאני יכולה להירדם שוב. בבוקר התעוררתי ונזכרתי מייד. סיפרתי להורים שלי בארוחת הבוקר והפחדתי את אמא שלי לגמרי. השתעשעתי ברעיון ללכת לשאול בקבלה אם מישהו פעם מת בחדר שאני ישנה בו, אבל החלטתי שעדיף לא לדעת. אז או שראיתי רוח, או שאני מאבדת את שפיותי.

 

אניווי, למחרת, אחרי ארוחת בוקר משובחת, אפילו בסטנדרטים של מלונות שווים בישראל (אבל אל תתפסו אותי במילה - אני, תנו לי קרואסון טרי לארוחת בוקר עם ריבה איכותית, וקניתם אותי) יצאנו אל ההקאשה מרקט, בהמלצתה של דריה. ההקאשה הוא השינקין הגרמני, או לפחות מה שהיה שינקין לפני הפיכתו למפלצת הממוסחרת שהוא היום. היה פשוט מקסים. חנויות קטנות ומקסימות, בתי קפה אינטימיים, ואווירה, המון אווירה.

 

הפינה היהודית: ממש ליד ההקאשה נמצא בית הכנסת הגדול של ברלין, זה שנשרף בליל הבדולח. חזיתו שרדה, כיפת הזהב שלו מרשימה, והכתובת הכה כואבת שחקוקה שם היא "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק" (ציטוט חופשי, אבל זה היה ברוח הזו), וכתובת כזו בגרמניה חייבת לעורר מחשבות.

 

ובקישור ישיר, פינת השואה: מההקאשה לקחנו רכבת בחזרה אל הקודאם. באחת התחנות נעצרה הרכבת, רוב הנוסעים ירדו ורק בודדים נותרו. אז עלה לקרון שוטר גרמני, וצעק: "ראוס". כל השיערות נעמדו לי. אני כמובן שמעתי "יודן ראוס". גם ההורים שלי נראו אחוזי חלחלה. בדיעבד מתברר שחייבים להחליף רכבת בתחנה הזו. אבל קשה להתאושש משוטר גרמני שצועק ראוס. מזל שלא היה לו כלב.

 

ואם זה לא מספיק, אז כשבסוף הגענו לקודאם ויצאנו מהתחנה, גילינו את השלט הזה:

 

גם אם אתם לא מבינים גרמנית, אתם בטח מזהים את השמות על השלט. הכתובת על השלט אומרת משהו כמו "את הזוועות האלה אסור לנו לשכוח", ולראות שלט כזה בדרך לקניות היה די מטלטל.

 

אבל אחרי סט צילומים ודקת דומייה ספונטנית, התאוששנו.

 

פינת הקניות: קודם כל הלכנו לק-ד-וו, הכלבו הענק והראוי של ברלין. בקומה השישית, יספר לכם כל ספר תיירות, ישנה קומת המזון המרשימה של הכלבו. מה שנכון נכון. פשוט מהמם. קצת הזכיר לי את יפן, קומות האוכל המדהימות של הכלבואים. אז התהלכנו שם, אמא שלי מתפתה בכל פעם לקנות איזה שוקולד שנראה מעולה אבל עולה את משקלו בזהב, ואחרי קצת הזלת ריר יצאנו משם. יש עוד חנויות.

 

וכך, באחד הכלבואים שקענו לגמרי בקניות. אמא שלי בחרה בגדים בעוד אני נעלמתי לכיוון מחלקת התחתונים והחזיות. ובעודי בוחנת איזה סט סקסי במיוחד, הופיע אבא שלי ואמר במקסימות: "אני משלם על כל מה שאת קונה! תני לי עכשיו את זה!". עכשיו, מוזיאון סקס זה דבר אחד, אבל לתת לאבא שלי את החוטיני שבחרתי כדי שישלם עבורו זה כבר מוגזם. "הממ, לא בחרתי כלום", אמרתי בפנים סמוקות וביצעתי נסיגה טקטית אל מחלקה אחרת של החנות. וככה, במקום סט סקסי, בחרתי כותנת לילה מטריקו עם ציור של סנופי עליה. אבא שלי הנהן באישור וקנה לי אותה. כל הצדדים מרוצים.

 

חזרנו אל המלון. פרקנו את הקניות (החלק הכי שווה - ספירת השלל). אמא שלי גילתה שהיא לא יכולה לדחוס הכל למזוודה, אני גיליתי שאני מפחדת לישון בחדר בגלל הביקור של הרוח, אבל לא אמרתי כלום, ואחרי ארוחת ערב הלכנו לישון.

 

הלילה עבר ללא ביקורים לא רצויים, ובבוקר למחרת נסענו לשדה. בטיימינג מופלא, למרות שהיינו בשתי טיסות שונות היינו צריכים להיות בשדה באותו הזמן. תיכננו לבלות עוד קצת ביחד, אבל ההורים שלי טסו באל על. אז את הטרמינל שלהם זיהינו לפי הנגמ"ש שעמד לידו, ואני לא צוחקת. ואת המיון עשו להם עוד לפני הכניסה לטרמינל, ובלי כרטיסים אי אפשר להיכנס. אז ויתרתי על זה. אמרנו שלום יפה, ואני לא זוכרת אם אמרתי תודה רבה, למרות שבהחלט מגיעה להורים שלי תודה רבה גדולה מאוד, על האירוח הנדיב שהם נתנו לי בברלין. אז שחור על גבי בלוג - תודה רבה אבא ואמא.

 

מובן ששנייה אחרי שאמרתי להם שלום ונכנסתי לדיוטי פרי גיליתי ארנק יקר בטירוף, וקניתי אותו, על חשבוני. איך העולם הזה עובד, שההורים שלי מוכנים לרכוש לי כל מה שאני ארצה ואני לא מוצאת כלום, ואז בשנייה שהם לא איתי אני מוצאת ארנק שעולה הון - נשגב מבינתי. אבל לא נורא, עכשיו אני בעליו הגאה של ארנק "פוסיל". ירוק. יש למישהו בעיה עם זה?

 

וזהו, נחתתי במולדת הוויקינגים הנורדים, או ברוח הפוסט, במולדת הוויקינגים הארים, בצהרי היום, ומיהרתי למשרד. חזל"ש.

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/8/2006 21:36  
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קפטן ג'ק ב-12/12/2006 09:35



432,245
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ