לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2006    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2006

חם בשוויץ


כשהייתי קטנה, אחת לכמה חודשים היה קופץ לביקור הדוד מאוסטרליה. בכל פעם הוא היה עובר בשדה התעופה בשוויץ, רוכש קופסת שוקולד עם תמונות נוף שוויצרי, ומעניק לי אותה במתנה. בעיני ראשל"צית אייטיזית, שוויץ נראתה כמו גן עדן.

 

גן עדן גן עדן, אבל חם כמו גיהינום.

 

נתחיל מההתחלה. נחחתי בשוויץ עם הניצחון של נבחרתה. כיוון שכך, המלון שלנו, שהתברר שהוא ממוקם בדיוק במרכז ציריך, היה מוקף בחוגגים שיכורים. הבנזוג, שהגיע לעיר יומיים לפני, לקח אותי לפאב ליד לשתות בירה. משם השקפנו על מאות חוגגים שוויצרים שיכורים צורחים בגרמנית. ברר. הבנזוג עידכן אותי בלו"ז: כיוון שכבר יומיים הוא מזיע פה כמו שעועית מאודה, הוא לא מעוניין להישאר בעיר. במקום זה, הוא דיבר עם המארח שלו באוניברסיטה המקומית, וזה סיפר לו על מסלול על פסגת הר, שם מובטח לו אוויר צלול.

 

אז למחרת השכמנו בתשע ויצאנו ברכבת למקום שנקרא ארת'-גולדאו. בדרך היה נוף מקסים, אגם שלו. עד שפתאום הופיע באופק הר.

 


 


"אוי, תראה את ההר הזה", אמרתי לבנזוג.

"כן", ענה הבנזוג בלי להניד עפעף, "זה ההר שנטפס עליו".

פאוזה. עדי שומטת המצלמה, משוכנעת שלא שמעה טוב. מה לטפס? איך לא חשבתי על זה? הבנזוג הרי ידוע בהיותו עז אנושית, ובכל פעם שיש איזה צוק הוא מתנדב לטפס עליו. עוברות כמה שניות של חרדה עד שהבנזוג מתקן עצמו: לא לטפס, לעלות עליו ברכבת, ושם יש מסלול מפיסגה לפיסגה. פשש, אנחת רווחה.

 

הרכבת שיקשקה, בחוץ היה חם, בפנים אין מזגן, וכבר הרגשתי איך אני נרדמת. גם הבנזוג נראה רדום, וכל הגרמנית מסביב הזכירה לי את אמיל טישביין הקטן. אבל לא חיברתי את הכסף שלי בסיכת ביטחון! חשבתי לעצמי, וחוסר צלילות הדעת הזה מראה שכנראה נרדמתי. אבל שנייה אחרי הגענו לארת'-גולדאו, ומשם לקחנו רכבת הרים אל פיסגת ההר ריגי. רכבת הרים, לידיעתכם, זה רכבת שנוסעת במהירות של עשרים קמ"ש, במסלול מאוד תלול. אבל מה, יש נוף מצוין.

 


 


כשאנחנו מגיעים לפיסגה אנחנו מתיישבים לשאוף אוויר צלול. משהו לא מסתדר לנו: האוויר אכן צלול, אבל השמש, אוי, עוד פה, ובהחלט חם לנו. אנחנו מחליטים להתעלם. בטח יתקרר בקרוב. מסביבנו המון משפחות שוויצריות, עם עוללים בלונדינים ורודי לחיים, כולם נראים כמו פרסומת לשוקולד, וכולם צווחים בגרמנית. "פאפי, דאס איז אונדרברט", מצפצפת איזה גרטשן לידי, והבנזוג, שרואה את אלרגיית הגרמנית שלי מתעוררת, אומר: אבל תראי איזה נוף! אכן, נוף מהמם.

 


 

 

שהייה באוויר הצח פתחה לנו את התיאבון. השוויצרים, איזו התחשבות, מיקמו מסעדה בדיוק ליד, וכולה בנויה כדי להנות מהנוף.


 


האוכל גם הוא שוויצרי. הבנזוג הולך על שוויין-שניצל, ואני על נקניקיה אופיינית לאיזור. מדובר בנקניקית ענק. מייד פורצות בדיחות עם השערות מה הפך את הנקניקיה הספציפית הזו לאופיינית לאיזור.




אחרי המסעדה החלטנו לעשות את המסלול המתוכנן, מפיסגת הר אחת לשנייה. יש שביל מסודר, לא צריך להיות קשה מדיי. רק שחם, חם לנו מאוד. כבר במלון התמרחנו בקרמי שיזוף מקדמי הגנה אינסופיים. ברור לנו שבטוח שכחנו איזורים מסוימים. את זה נגלה בסוף היום. השביל יפה, ומייד גורם לי להפוך, כמו תמיד באיזור אחו, לגירסה ישראלית של מריה פון טראפ. הבנזוג מוציא המצלמה, והופה, קיבלנו תמונה "דה הילס אר אלייב".

 


 

 

תוך כדי הליכה בשביל מופיע מולנו גלשן רחיפה, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד המון.

 








האמת, הנוף מקסים וגם לנו בא לעשות את זה. "אני מתערב איתך שלא חם לו שם על הגלשן", אמר הבנזוג בקינאה. קצת אחרי הגענו לנקודה שהגולשים קופצים ממנה, וכמו צמד מתלהבים החלטנו שאין, אנחנו חוזרים לשבדיה - אנחנו מתחילים גם לעשות גלשני רחיפה. שנייה אחרי אחד הגולשים מועד תוך כדי ניסיון המראה, המצנח שלו מתקפל והוא מתרסק אל ההר מול עינינו. אין שום נזק רציני, אבל ההתלהבות של הבנזוג ושלי קמלה משהו.

 

בכל מקרה, היה מגניב לראות אותם קופצים.

 




ואז המשכנו במסלול. סה"כ זה מסלול קליל, במהלכו עקפו אותנו כמה פעמים קשישים אוחזים במקלות. ועם זאת, בגלל החום, הבנזוג ואני התנשפנו קשות, הזענו כמו חזרזירים, האדמנו כמו הדגל השוויצרי, ולקינוח צמחה לכל אחד מאיתנו יבלת. אין ספק שהיינו מראה אלגנטי ומרשים.

 

כך שלא היו שמחים מאיתנו להגיע אל רכבת ההרים שלוקחת אותנו למטה. אל המעבורת. כי השלב הבא של הטיול היה מעבורת ללוצרן. והיה שווה. לוצרן יפה, והשיט עוד יותר. הבנזוג אפילו העיז לומר שיפה כמו בנורבגיה, שזו המדינה שזכתה אצלנו לעיטור היופי הגבוה מכולם. ישבנו על הסיפון העליון, לגמנו בירה מקומית, נהננו מהרוח הצוננת (פיינלי!), הסתכלנו על בתי הענק לשפת האגם ורציפי הרחצה, ונזכרתי בכל סיפורי הילדות, בהם תמיד נשלחו בנות הטובים אל הפנימייה בשוויץ או סתם לנפוש לגדות האגם. עכשיו אני מבינה למה.






 


בלוצרן היתה לנו שעה. בדיוק מספיק לסיבוב בעיר העתיקה, שכנראה יפה, אבל אנחנו מגיעים משטוקהולם, שלה עיר עתיקה מהממת משל עצמה, אז לא כל כך התרשמנו. חוץ מהציורים על הבניינים, שממש יפים.

 


 


מלוצרן חזרנו לציריך ברכבת. כבר היה מאוחר כשהגענו לעיר, אבל עוד היתה לפנינו מצווה אחת חשובה: לאכול פונדו. מצאנו מקום מקסים, ונכנסנו. כמה דקות אחרי נכנס זוג אחר, הגבר בעל תספורת מוזרה, לובש בגדים בחוסר טעם מזעזע. מי יתלבש ככה? חשבתי לעצמי, כששמעתי את הבנזוג אומר: "אה, תראי, הנה קולגה שלי". כמובן, איך לא חשבתי על זה, פרופסור למתימטיקה. הם יתלבשו ככה.

 

אניווי, הבנזוג דיבר קצת עם הקולגה, שעוד העיז לצחוק עליו ("שום שוויצרי אמיתי לא יאכל פונדו בקיץ"), והבנזוג תירץ שמעולם לא היה בשוויץ, או אכל פונדו שוויצרי אמיתי, אז עם כל הכבוד לעונה, זו הזדמנות די נדירה. כך או כך, הפונדו היה מיעולה. שתי גבינות, יין לבן ושום, עם כוסות יין לבן צונן. אחרי שלושה ביסים הרגשתי כאילו יצקו אותי מבטון. לא שזה גרם לי להפסיק לאכול, למרבה הצער. גם לא לבנזוג. אחרי האוכל התגלגלנו, בקושי, למלון. חצי שעה אחרי כבר ישנו.

 


 

 

בבוקר התעוררנו לספירת נזקים: שרופים משמש (הבנזוג בפנים ובצוואר, אני במחשוף ובכפות הרגליים). תפוסי שרירים מהמסלול על ההר. צולעים מהיבלות, נפוחים מהפונדו. כבר היו לנו ימים טובים יותר. הבנזוג בחן בצער במראה את לחייו האדומות, אפו הבוהק וגבותיו הזהובות-נוצצות, והצהיר שהוא קונה סומבררו, ורק איתו הוא ייצא מעכשיו לשמש.

 

יצאנו לטיול בעיר. אדומים, מזיעים וצולעים, אף אחד לא התחיל איתנו למרבה הפלא. בקושי זזנו שני מטר. בסוף נחתנו באיזו קונדיטוריה מומלצת. עוגת שוקולד שוויצרי נראתה כמו הדבר שהכי ינחם אותי. זה הספיק לרבע שעה. אבל בהמשך היום הבנזוג ואני היינו עסוקים בלקטר על החום. בדרך לא ברורה הצלחנו גם לחטוף מכת שמש (אין לי מושג איך, היינו עם כובעים ושתינו בלי הפסקה). את סוף היום בילינו במלון, כשהבנזוג נשבע שהוא לא טס יותר בקיץ למקומות חמים כל כך כמו שוויץ. הסכמתי עם כל מילה.

 

ובערב טסתי חזרה לשטוקהולם. אחח, תחושת ההקלה למראה 18 המעלות שחיכו לי. אפשר לנשום.

 




נכתב על ידי עדי בעולם , 26/6/2006 21:58  
86 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/7/2006 20:57



432,245
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ