לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2006    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2006

סיפורי ילדים


את "ילדים גדולים", הסידרה, קראתי בגלל הסקרנות. את החלק שעוסק בסופרים אנגלים, למשל, קראתי כי הייתי חייבת פעם אחת ולתמיד לברר מי זאת אניד בלייטון, האישה שהעסיקה אותי זמן ניכר מילדותי. השביעיה הסודית, החמישיה המפורסמת, הבלשים והכלב, הרביעייה והתוכי, אני קראתי את כולם. מה חלמתי על חופשת קיץ, בה אסע עם דודניי בקראוון, נקים מחנה ליד הנחל ונאכל ביצים שלוקות ופכסמים. בדרך כמובן נפתור תעלומה ממחנה הצוענים לידינו.

 

עם ההתבגרות הגיעה ההתפכחות: אין אומרים יוליאן, כי אם ג'וליאן. שמנצ'יק הוא לא שארל מלגרנון נוטוויל, כמו שתירגמו אותו (כדי שראשי התיבות שלו יהיו שמ"נ), אלא פרדריק משהו. אוח, כאב הלב. ואז היתה האכזבה הגדולה, לגלות שאניד בלייטון, בסופו של דבר, היתה מפעל לייצור ספרים ולהרוויח כסף. נפלתי קורבן למכונה קפיטליסטית משומנת היטב.

 

את החלק השלישי של הסידרה, זה שעוסק בסופרים אירופים, קראתי בעיקר בשביל אריך קסטנר. הספרים של קסטנר הם המופלאים שקראתי. הראשון היה "אורה הכפולה". אמא שלי נתנה לי אותו במתנה בכיתה ב'. הוקסמתי. מייד פינטזתי כמובן על זה שיש לי אחות תאומה נסתרת במקום כלשהי. אחריו מצאתי בבית של סבא וסבתא את "אמיל והבלשים" ו"אמיל התאומים". הם היו של אבא שלי כשהיה קטן. הם עכשיו אצלי על המדף. הודפסו בשנות החמישים, מצהיבים, אבל שווים הון בעיני.

 

אחרי זה קראתי את "35 במאי". מצאתי אותו בספרייה של בני הדודים מהצפון. ואחריו, כבר לקחתי מהספרייה את "הכיתה המעופפת". הספר של קסטנר שאני הכי אוהבת עד היום. תחושת החבורה, הפנימייה (עד היום אני מאוד אוהבת סיפורי פנימייה), "אסור לעשן", כתיבת המחזה לכריסמס, הכל עשה לי את זה.

 

בתור בוגרת כבר קראתי את קסטנר עם טיפה ביקורת: מה זה הקשר הלא בריא הזה עם אמא שלו? התחלתי עוד יותר לדאוג אחרי שקראתי את הספר שלו למבוגרים, "שלושה אנשים בשלג". ספר מצוין, אבל אין סיכוי שהייתי מתחתנת עם גבר כזה.

 

ואכן, הביוגרפיה של קסטנר חושפת מה שחשדתי: הוא היה קשור לאמו בכל נימי נפשו. נותר הבן המסור שלה גם כשהיה רווק מתבגר והיא קשישה דעתנית. מי תופתע לשמוע שנותר רווק?

 

אבל מצאתי עוד הרבה דברים מעניינים בפרק על קסטנר. למשל, ששנא את הנאצים, והם שנאו אותו בחזרה. בליל שריפת הספרים הם שרפו גם את ספריו, והוא עמד שם והביט בהם. אבל הוא החליט בכל זאת להישאר בגרמניה הנאצית ולא לברוח כמו הרבה מחבריו. נקודה תמוהה במקצת. הוא ברח רק לקראת סוף המלחמה, עת הבין שהקרקע בוערת תחת רגליו.

 

או, שאורה הכפולה היא בעצם לוטכן הכפולה. לאמא בספר קוראים לואיזה/ליזל-לוטה, ולשתי הבנות בהתאם. ולחשוב שאני האמנתי שליאורה זה שם גרמני הגיוני, ולכן קראו לבנות לי ואורה. או, הנקודה המקסימה ביותר בעיני: שאחרי שכתב את "פצפונת ואנטון" הועלתה גם הצגה בעקבות הספר, וילדה קטנה בשם האנה נבחרה לשחק את פצפונת. הילדה הקטנה ברחה מגרמניה עם עליית הנאצים, ושנים לאחר מכן התפרסמה בישראל תחת השם חנה מרון. הקשר בין אריך קסטנר להאנה-חנה לא נגמר בזה. כשמרון נפצעה בהתקפת הטרור שלח לה הסופר הקשיש כבר איחולי החלמה, זוכר לתמיד את פצפונת הקטנה.

 

ולא רק קסטנר. גם אסטריד לינדגרן, ש"בילבי" שלה היה אחד האהובים עליי בתור ילדה. (או בשמו המקורי, השבדי: פיפי. נחשו ילדים למה בחרו המתרגמים לעברת את שמה של הילדה).

 

או אנקדוטות משונות מאוד: הידעתם שהסופר שכתב את "במבי", היה - לא ייאמן - צייד? האיש שמיליוני ילדים הזילו דמעה בגללו כשהציידים הורגים את אמא של במבי, היה אחד מהרעים בעצמו. או וילהלם בוש, שכתב את "מקס ומוריץ", אחד הספרים האהובים עליי בתור ילדה. איך איך אסרו את הספר הזה בספריות, פן ישחית את הילדים הרכים? אותו כנ"ל ליפתח המלוכלך, או כמו שהכרתי אותו קודם: יהושע הפרוע. ספר שקסם לי מאוד. או "הלב". ואני לא מדברת על סאגת מרקו-אמא, אלא על הספר המקורי, האיטלקי, זה שנכתב כיומן של ילד, שכל חודש כותב את סיפור החודש, ואחד מהם הוא "מן האפנינים אל האנדים" הלא הוא סיפורו של מרקו.

 

בסוף הספר מביא יהודה אטלס שני מאמרים מעניינים במיוחד: האחד, על הדובי, דב הצעצוע הפופולרי, שסביבו נקשרו כל כך הרבה ספרים אהובים, פו ופדינגטון הם הדוגמאות הקלאסיות. והמאמר השני, שעוד יותר חשוב בעיני, על ה"פוליטיקלי קורקט" בספרי ילדים. מי מאיתנו לא שמע על כושי סמבו? זה היה ספר ילדים לגיטימי כשהייתי ילדה. רק המון שנים אחרי למדתי שכושי זה לא מילה יפה.

 

כמה מכם קראו את הפוסט הזה ומייד נזכרו בנוסטלגיה בספר הילדים האהוב שלהם? אני מיד התגעגעתי להרבה ספרי ילדים. את קסטנר יש לי כאן, בשבדיה. את השאר אצל ההורים שלי. לפעמים אני עוד קוראת בהם. זה סוג של שמירה על קשר עם הילדות. אני רוצה לחשוב שכשלי יהיו ילדים, גם הם יאהבו את הספרים שעשו לי את הילדות. (וכמו שאומר הבנזוג - אם לא, אז נחזיר אותם לבית החולים ונבקש אחרים, חכמים).

נכתב על ידי עדי בעולם , 7/6/2006 23:14   בקטגוריות ספרים  
92 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-18/6/2006 13:40



432,357
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ