לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2006    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2006

חבלי קליטה


אז אנחנו כאן. לא שהרגשתי, כי בקושי הספקתי לנשום - פחות מ-24 שעות אני בארץ, וכבר הייתי אצל שתי הסבתות (כולל עפולה!) ועוד לא הייתי בכלל בתל אביב.

 


 

הלם התרבות היכה בנו כבר בתור לבורדינג. הבנזוג ואני נעמדנו מאחורי האנשים האחרונים בתור. אחרינו הגיע עוד ישראלי, ובמקום להיעמד מאחורינו, הוא נעמד לידינו. אה, סליחה, תור זה אומר לעמוד אחרי, לא ליד.

 


 

איתנו במטוס היתה קבוצת ספורט כלשהי של בנות. עשו רעש שכל המטוס שמע. הבנזוג מילמל משהו שכשישראל שולחת קבוצות נוער לחו"ל אולי כדאי שתיתן לנוער שיעורי נימוסים קודם. אחרי הטיסה, כבר בנתב"ג, תפסתי אחת מהן ושאלתי מאיפה הן. "מישראל", היא אמרה לי. "כן, אמרתי, "התכוונתי מאיזו עיר". "לא", היא אמרה, "אנחנו נבחרת ישראל בכדורגל לנשים". אהמ. אז עזבו את הנוער, אולי כדאי שילמדו את הנבחרת הלאומית שלנו שלא צועקים בקולי קולות במטוס.

 


 

ההורים שלי חיכו לנו בשדה"ת. לרגליה של אמא שלי היו קרוקס כתומות. מא-גניב!! גם נוח, גם נראה חמודי. אני הולכת לקנות גם. ירוק.

 


 

ההורים שלי אירגנו ארוחת בוקר ישראלית: בשולחן בחצר, מבחר גבינות לבנות רכות, סלט קצוץ דק ומתובל היטב, מיץ תפוזים סחוט טרי. תענוג.

 


 

מזג אוויר מופלא שכזה. החלטנו הבוקר לטייל בטבע. ומה זה טבע ליד הבית? גבעת האירוסים. או מה שנשאר ממנה. פעם היה שם טבע, היום יש שם המון שכונות חדשות שלא שמעתי עליהן. יוצא שהגבעה עכשיו היא חתיכת סלע, מלא בזבל - רבאק, מה הבעיה שלכם, הילדים גמרו את הבמבה? קחו את השקית איתכם, למה לזרוק על האדמה? - וסביבה נשקפים מלא בתים חדשים. די התבאסתי. והבנזוג לא ממש התרשם מהטבע.

 


 

מגבעת האירוסים נסענו לסבתא. ומשם לסבתא השנייה, בעפולה. מראש הודעתי לה שבשום פנים ואופן לא תכין אוכל, אנחנו לא רעבים, וממש לא רוצים לאכול. היא הבטיחה לא לעשות כלום.

 

על השולחן חיכו לנו כבד קצוץ, חצילים, סלט מיונז, קציצות הודו, מלפפונים חמוצים ביתיים (יאמי!!), וסלט פירות. במושגים של הסבתא מדובר בפיצוחים. התגלגלנו החוצה. ישירות לפקק של ואדי ערה.

 


 

בבית חיכה לנו אחינו הקטן, עם שקית ג'חנונים טריים. "אנחנו לא יכולים לאכול כלום, אנחנו מלאים", נהם הבנזוג, בעודו מארגן לעצמו צלחת עם רסק עגבניות. בשקית הג'חנונים היה גם סחוג. חלוקת החריף: אמא - כלום. עדי - על קצה המזלג, מהול בעגבניות. אבא ואחינו הקטן - שתי טיפות, מהול בעגבניות. הבנזוג - מלוא החופן, חצי חצי עם עגבניות.

 

כאלה אנחנו, פולנים חיוורים. ישבנו ובהינו בשבדי שהציל את כבודנו ואכל את החריף. "יש בזה כוסברה", הוא איבחן, ושאר המשפחה הודתה שבגלל שזה חריף אנחנו לא מצליחים בכלל להרגיש בטעם כלשהו. אנחנו רק יודעים שזה ירוק.

 

אחינו הקטן עוד הוסיף לפאדיחה וסיפר שאפרופו אוכל מוזר, השותף שלו קנה איזה משהו מוזר באבולעפיה, נדמה לו שקוראים לזה סמבוסה. "סמבוסק"? הצעתי. "כן", הוא הסכים. אף אחד מהמשפחה עוד לא טעם. שנאמר, אנחנו בקבר שלנו כבר ננוח מספיק בשביל לטעום את זה.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/5/2006 23:47   בקטגוריות בארץ  
67 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של בימבלונת בעבודה ב-18/5/2006 17:43



432,158
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ