לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2006    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2006

לקרוא על איראן בישראל


כבר חודשים שאני קוראת את אותו הספר, "משתה לעורבים" (תירגום חופשי מאוד שלי), מאת ג'ורג' ר. מרטין. מדובר באחד הספרים הכי טובים שיש, חלק מסידרה מעולה, שנקראת "שיר של אש וקרח". אני עוד אכתוב על זה פוסט מפורט ביום שאני אסיים את הספר, עניין של שנתיים-שלוש. כי זו הבעיה: מדובר בכ-800 עמודים באנגלית, אמנם מרתקים, אבל במצבי חסר הזמן מדובר במשימה ארוכה מאוד. כך יוצא שכל ערב לפני השינה אני פותחת את הספר כולי נלהבת, ואחרי שני עמודים עיני נעצמות בלי שליטה כמעט. זה מתסכל, כי אני באמת רוצה להתקדם עם הספר הזה. גם הבנזוג רוצה, שכן הוא מת לקרוא אותו כבר (הקודם בסידרה הסתיים מאוד מותח), ודי מתייבש עם לחכות לי.

 

לפני הנסיעה לישראל התלבטתי אם לקחת את הספר איתי. בכל זאת, כמה שעות פנויות במטוס ייתנו לי זמן איכות לקריאה שאין לי אף פעם זמן אליה. מצד שני, הספר ענק, יש לנו את הגירסה קשת הכריכה שלו, והוא כאמור 800 עמודים, כלומר כבד. אז החלטתי לקחת ספר אחר. "לקרוא את לוליטה בטהרן", שגדי שלח לי ליומולדת.

 

"לקרוא את לוליטה בטהרן" התגלה כמשהו אחר לגמרי ממה שציפיתי. הכריכה הבטיחה סיפור על מורה ושבע תלמידות שמתכנסות ביחד לשיעורי ספרות סודיים בטהרן. סודיים כי הן קוראות ספרים אסורים, ספרות חילונית טובה ואיכותית. אני ציפיתי לקבל סיפורים על חייהן של נשים בטהרן, קצת דיווחים על החיים הבלתי אפשריים, קצת מתח, כאלה. אבל התברר שהמחברת, הפרופסור האיראנית לספרות אזאר נאפיסי, רצתה דווקא לבאר לנו ספרים כמו "גטסבי הגדול" או מבחר ספריו של נבוקוב, ולהשוות אותם, די ברמה הפילוסופית, למצב באיראן. קצת חבל, כי בחורה שטחית כמוני עיניה מזדגגות מייד כשהדיון גולש קצת לפילוסופיה.

 

אז יצא שקראתי הרבה על ספרים איכותיים, וקצת חבל שקראתי את זה לפני שקראתי את הספרים המדוברים עצמם, כי אז הייתי מבינה הרבה יותר. אני יודעת את זה, כי הפרק היחיד שממש נהניתי בו הוא הפרק שבו מנותחות יצירותיה של ג'יין אוסטן. או, אוסטן - מכירה. אוסטן קראתי. אוסטן אהבתי. אז מהפרק על אוסטן ממש הפקתי הנאה מכל ניתוח ספרותי. אני מניחה שיכולתי להנות ככה גם משאר הפרקים בספר, אם רק טרחתי לקרוא לפני קצת יותר קלאסיקות ספרותיות.

 

בין הניתוחים הספרותיים שזורים סיפוריהן של הנשים. למרבה הצער מועטים מדיי ולא מפורטים. גם קצת מבולבלים. פתיחת הספר מבטיחה לנו שעוד נזכה להכיר את הנשים בשיעורים הסודיים. מבטיחה ולא מקיימת - נאפיסי כותבת יותר על המהפכה האיראנית ופחות על התלמידות שלה, שחלקן מוזכרות אולי לחצי עמוד בכל הספר.

 

למרות התלונות, מדובר בספר מעניין, בייחוד לחובבי הספרות. אבל אם אתם לא חובבי קלאסיקות ספרותיות - דונ'ט.

 


 

כבר כמה ימים אנחנו במצב הלא טבעי הבא: הבנזוג עדיין בישראל, אני קופאת בשבדיה. בהחלט לא הגיוני. האואבר, זה נותן לי אפשרות לעשות דברים שאין סיכוי שאני אעשה כשהוא כאן. לארוחת הערב שלי למשל הכנתי קינואה אורגנית עם גזר. "הכנת קינואה?" אמר הבנזוג בצער מזויף בטלפון, "חבל שאני לא שם".

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/1/2006 23:21   בקטגוריות ספרים  
35 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-19/1/2006 23:28



432,314
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ