לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2005    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2005

חתימה מעמוס עוז - יש


היום גיליתי שלא נותרו כרטיסים למפגש עם עמוס עוז מחר. זה די לא ייאמן. זה נערך באחד האולמות הגדולים של בית התרבות של שטוקהולם, מדובר ב-500 מקומות, והכל נמכר (מה שקצת מבאס, לי אמנם כבר יש כרטיס, אבל דימה עוד לא קנה, אז כנראה לא יבוא איתי). האמת שבכלל, עמוס עוז זוכה כאן לפירגון כאילו הוא לא ישראלי (כי לישראל ממש לא מפרגנים פה. מה היתה הכותרת ביום שיצאנו מעזה? "הישראלים משאירים את השליטה במעברי הגבול למצרים בידיהם", ובגוף הידיעה: "כאב אצל הפלשתינים: מתי נזכה למדינה שנשלוט בה בעצמנו". רבאק, אי אפשר לפרגן לנו ידיעה חצי חיובית לכבוד זה שיצאנו משם?). אבל נחזור לענייננו. עמוס עוז דווקא זוכה לפירגון, אם בזה שכרטיסים למפגש איתו נחטפים שבוע לפני האירוע, ואם בצורת ראיונות בני עמוד לפחות בכל העיתונים הגדולים, שמקדמים את הספר שלו שיוצא עכשיו בשבדית. אמנם, העיתונים לא ממש מבליטים את זה שהוא ישראלי ("הסופר הגדול פעיל השלום" הוא כונה ברוב הכותרות, זה שהוא ישראלי נזכר רק בפנים), אבל הם כן נותנים מקום מכובד לראיונות איתו ולתיאור של הספר, שבסופו של דבר, הרי מדבר על ילדותו בירושלים, ומכאן שקצת קשה להתעלם מזה שהוא ישראלי.

 

אבל לי זה בעיקר אמר שיש בעיה עם התוכנית שלי לגשת אליו בסוף המפגש ולבקש חתימה על הספר, כי זה יהיה אני ועוד כמה מאות מתלהבים כמוני. בלית ברירה התחלתי לרחרח. התברר שהיום בחמש עד שש יבקר עמוס עוז בחנות ספרים גדולה באמצע העיר, יקריא מספרו ויחתום על עותקים. אני מסיימת לעבוד בחמש, אז זה דרש תיכנון מדוייק, כי הייתי צריכה לעבור בבית להביא את הספר שאני רוצה שהוא יחתום לי עליו. הזמן שלוקח לי להגיע מהעבודה הביתה על אופניים: רבע שעה. הזמן שלוקח להגיע לחנות על אופניים: עשר דקות. יצאתי בחמש אפס אפס מהעבודה, שעטתי הביתה, עליתי מתנשפת בכבדות, שלפתי את הספר, נתתי מבט במראה (בכל זאת, עמוס עוז), ועליתי שוב על האופניים. קצת אחרי חמש וחצי הייתי בחנות.

 

מתברר שההקראה הזו היתה ממש להיט. כמאה איש נדחסו לחנות, וכשאני הגעתי, שנייה אחרי שהוא סיים להקריא את הספר שלו, כולם עמדו בתור לקבל ממנו חתימה על העותק שלהם. טוב, מאה איש היום עדיף מ-500 מחר, לא? נעמדתי גם בתור. לפניי בתור עמדו אנשים בלי בושה, כאלה שהביאו מהבית חצי ספרייה כדי שהוא יחתום עליה. כמה נשים לפני בתור אמרה לו אחת: "יש לי חמישה ספרים שלך ואני רוצה שתחתום על כולם". עמוס דווקא חייך אליה בסבלנות והבטיח לחתום על כולם. הספרים של כולם היו בשבדית, ועמוס מתברר לא התאמץ: שירבוט שמו על העמוד הראשון ויאללה, הקורא הבא.

 

לידי בתור (זה היה תור מאוד לא שבדי, כמה שורות במקביל) עמדה ישישה אחת, כפופה, נמוכה, בקושי זזה, בקושי הולכת. כבר עמדתי מול הסופר כשהיא אמרה לו, בעברית במבטא שבדי: "אני הייתי חייבת לומר לך שלום, זה מאורע כל כך מרגש בשבילי" ונראתה כמו אחת שעומדת לפתוח בנאום ארוך. בתוך מוחי נזכרתי בכעס בסינדרום קופת חולים: הזקנה שאמורה להיות אחריי בתור "רק רוצה לשאול שאלה", ואז תופסת את הרופא לנאום ארוך על בעיות לחץ הדם שלה. אבל בעוד אני כבר קצת נושפת בחוסר סבלנות, אמרה הקשישה: "אני הייתי המתרגמת הראשונה שלך לשבדית". ההבעה על פניו של עמוס עוז השתנתה מייד, והוא שאל בקול ממש נרגש: "ויויקה"? הזקנה הנהנה ברגש, ועמוס קם ממקומו, חיבק אותה ונישק אותה. הקהל, שכמובן לא הבין מילה ממה שקרה שם, בהה בהם, ואז הסתכלו עליי (היה די ברור שאני מבינה, בהתחשב בזה שהייתי היחידה שלא החזיקה ספר בשבדית אלא ספר בעברית), אז אמרתי בשבדית: "היא היתה המתרגמת הראשונה שלו לשבדית". הקהל השמיע מייד אנחת קהל אמריקאי.

 

ואז הגיע תורי. היה קצת מוזר להגיש לו ספר בעברית אחרי שכולם נתנו לו ספרים בשבדית, אז אמרתי בעברית: "אני מקווה שלא איכפת לך לחתום לי בעברית". הוא קצת הופתע, הרים את הראש עם הבלורית השרמנטית, ראה את הספר בעברית, חייך בשמחה ונתן בי מבט חם (ייתכן שהמבט היה חם רק בראשי). "איך קוראים לך"? שאל באהבה (ייתכן שהמצאתי גם את זה). "עדי", אמרתי. "למה שיהיה איכפת לי? להפך, אני שמח מאוד לחתום קצת בעברית", הוא אמר, ושירבט:

לעדי,

שלום!

עמוס עוז

אחח, האיש ראוי לנובל.

 

אחרי זה, כולי אופוריה, פיניתי את מקומי לשאר מאה האנשים בתור. אפילו לא החזרתי את הספר לשקית, אלא הלכתי מחזיקה אותו ביד, וללכת בשטוקהולם עם משהו בעברית ביד זה לא משהו שאני עושה לעיתים קרובות. וזו היתה גם הפעם הראשונה שהחזקתי משהו בעברית, אנשים ראו, זיהו אותי כישראלית, ונתנו בי מבט אוהד. אוהד! לישראלית! בשטוקהולם! העמוס עוז הזה מחולל ניסים.  

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/9/2005 20:40   בקטגוריות ספרים  
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דנדוש ב-22/9/2005 04:11



432,157
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ