לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2005    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2005

יוצאים מהארון


לכבוד המעבר אני עושה רה-אירגוניזציה בארון שלי. כלומר, אני עושה את זה בד"כ אחת לשנה אניווי, פשוט כי הארון קטן וקניות הבגדים שלי גדולות. כנראה שייקחו כמה שנים עד שיהיו לי היכלים כמו של אימלדה הנערצת, ובינתיים אני חייבת להחליט, מה נשאר במלתחה ומה הולך לתרומה.

 

כיוון שאני עושה את זה אחת לשנה, בד"כ אין לי יותר מדיי מה לתרום. הכלל הוא פשוט: אם לא לבשתי את זה בשנתיים האחרונות, ואין לי כוונה ללבוש את זה בקרוב - תרומה. את הארון שלי מיינתי די בקלות, ומאוד חבל שאני בשבדיה ולא ליד החברות שלי, כי ממש כואב הלב לתת את זה לאנשים שאני לא מכירה, כשאני יודעת שיש חברות שלי שישמחו לקבל שם כמה דברים.

 

בין היתר יש שם שמלה של נעמה בצלאל, שלבשתי אולי שלוש פעמים (זה לפחות ילמד אותי שלא קונים שמלה בגיזרה של בובה, אני נראית פשוט מפגרת עם זה), זוג מכנסיים של גאפ שהצבע זה פשוט לא אני (בפעם הבאה שאני שולחת גבר לעשות קניות בשבילי, צריך גם להגדיר לו את הצבעים), כמה חולצות שלא מחמיאות לי מזארה (מה לעזאזל חשבתי כשקניתי אותן? אני נראית איתן כמו מאמא עוף), ועוד כהנה וכהנה. לי הדברים האלה לא מתאימים, אבל בטוח יש חברות שהיו שמחות לקבל אותם. כמה חבל שאנחנו לא גרות קרוב. ואה, שכחתי כמובן את הנעליים: שני זוגות של ניין ווסט, בין היתר סנדלים חדשים, שפשוט לא הצלחתי להתרגל אליהם (לוקח לי שנים להתרגל לנעל חדשה, ועם הסנדלים האלה כיליתי קופסת פלסטרים שלמה עד שנכנעתי).

 

עם המלתחה של הבנזוג, לעומת זאת, מדובר באתגר הרבה יותר קשה. בשביל גבר שבדי אדיש, הבנזוג מגלה תכונות דודה פולנייה שאפשר למות. הוא לא זורק כלום. כלום. הכל יכול להיות שימושי פעם, לא? כשרק עברתי לשבדיה, פתחתי את הארון שלו לפנות מקום לבגדים שלי, ובאותה הזדמנות לעשות סריקה מה יש לו ומה צריך לקנות. נחרדתי לגלות שם כמה סמרטוטים לא ראויים למלבוש אדם. דבר ראשון עשיתי מיון. היו כמה דברים שלא התכוונתי בכלל לשאול, ופשוט זרקתי. כך למשל תחתוני הטנגה המנומרים בטורקיז ובכתום, שמאוחר יותר התברר שהחברה הקודמת שלו קנתה לו. שום גבר לא צריך ללבוש תחתונים כאלה, בטח לא הגבר שלי. ושאלוהים יעזור לגבר שהחברה הקודמת של הבנזוג מלבישה עכשיו.

 

על שאר הדברים החלטתי לשאול לפני שאני תורמת. כאן נתקלתי בתכונתו האוגרת של הבנזוג. הוא ממש הזדעזע מהרעיון של למסור חלק מהבגדים הישנים שלו. למשל, הסוודרים. מצאתי בארון עשרה סוודרים מהוהים, כולם בסטייל ביל קוסבי, ומכוערים במיוחד. "אפשר למסור את זה?" הצבעתי על משהו מדובלל בדוגמת טלאים. "מה פתאום", הוא נחרד, "אמא שלי קנתה לי את זה לכריסמס לפני שמונה שנים". "אז את זה"? הצבעתי על זה חבילת הצמר המרוטה עם דוגמת זיג זג. "מה פתאום", הוא נחרד, "אמא שלי קנתה לי את זה לכריסמס לפני שבע שנים". מתברר שאמא שלו קנתה לו סוודר בכריסמס בכל שנה בעשרים השנה האחרונות, וכולם שמורים בארון. אמא שלו, למרבה הצער, היא לא אשת אופנה גדולה, והיא פשוט ניגשה לחנות שיש להם במרכז הכפר, ורכשה עוד אחד מעשרות הסוודרים האיטייזים שיש שם. הבנזוג לא לובש אף אחד מהסוודרים האלה, לעולם, אבל הוא חושב שחבל למסור אותם, כי הם מחממים מאוד. "זה מאה אחוז צמר כבשים", הוא הגן בלהט על איזה סחבה לא מזוהה. "זה נראה כמו משהו שכבשה הקיאה", אמרתי כבר די בעצבים, "הרי לא תלבש את זה לעולם". "לא", חיבק הבנזוג את הסוודר כאילו זה היה בנו האובד, "תתרמי משהו אחר".

 

זה כמובן מעצבן אותי מאוד, כי בעוד אני משליכה שמלות מעצבים ונעליים שוות כדי לעשות מקום בארון, הבנזוג שומר ערימות צמר לא ראוי למאכל אדם על חשבון המקום של הבגדים שלי. באיזה עולם שפוי לגבר יש יותר בגדים בארון מלאישה? אז שזה יקרה בבית שלי? וזה גם מאוד לא נכון מבחינת הפנג שווי לשמור כל כך הרבה דברים לא שימושיים.

 

אז בינתיים נכנעתי עם חלק מהדברים. השארתי בארון את חליפת הגטקעס (למקרה ההגיוני שהוא יגוייס בשעת מלחמה פה ויישלח ליער הקפוא), השארנו את חליפת הגלישה שלא עולה עליו (נוסטלגיה, בסדר, השתכנעתי), את כל סווטשרי נבחרת הגלישה מהאוניברסיטה (הוא לא לובש אף אחד מהם, בטענה שהם עשויים מבד מגרד, אבל צריך לשמור כמובן את כולם), את שלושת המכנסיים שלא עולים עליו (הוא מתכוון לרזות), את החליפה שלא עולה עליו (כאמור, הוא ירזה), את החולצה המכוערת עם הפסים העבים הסגולים והירוקים (עוד קנייה של החברה הקודמת. לא נכנעתי לגבי זה, פשוט יש דברים יותר דחופים להעיף מהארון), את חליפת הסערה הקרועה קצת (לא היה לו הסבר מתי הוא ישתמש בזה, הוא רק טען שחייבים לשמור את זה), את נעלי טיפוס ההרים (הוא לא דרך על הר כבר עשר שנים, אבל הוא כמובן מתכנן לעשות את זה יום אחד בעוד עשר שנים), ואת הנעליים שעושות לו יבלת ("אולי הן יתרככו בארון").

 

איך זה קרה שבמקום לחיות עם לארס הוויקינג הקשוח אני חיה עם ברוניה האוגרת הרחמנית?

נכתב על ידי עדי בעולם , 2/8/2005 23:02  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עיזה פתטית מצלם אנוש ב-4/8/2005 00:15



432,140
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ