לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2005    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2005

החתונה 5 - ואתם רוקדים


מייד אחרי ריקוד הזוגות החלה המוסיקה לריקודים. הנה משהו שאף פעם לא הבנתי לגבי חתונות: כל הזוגות שהכרתי סיפרו לי את אותו סיפור, אבל ממש באותן מילים. שהם ביקשו מהדי ג'יי בלי מזרחית, כי אצלם לא אוהבים מזרחית, אבל הדי ג'יי אמר שחייבים, אחרת לא שמח, ולכן התפשרו על כמה שירים בודדים. אתם יודעים כמה פעמים שמעתי את המשפט המדוייק הזה? בכל חתונה שחברים שלי עשו הם סיפרו לי את זה. אני לא מבינה את זה, אם אומרים לך שהמשפחה הספציפית הזו לא אוהבת מזרחית, למה להתעקש שבלי מזרחית הם לא יהיו שמחים? אבל הם לא אוהבים מוסיקה מזרחית!!

 

אז אותו כנ"ל עם עוז וקרן. הם ביקשו מהדי ג'ייאית בלי מזרחית, והסבירו שבמילא חצי מהמשפחה מגיעה מחו"ל ולא מבינה בכלל עברית, ובאמת, מה לעשות, אנחנו לא אוהבים מוסיקה מזרחית. הדי ג'ייאית, כצפוי, טענה שבלי מוסיקה מזרחית לא יהיה שמח. קרן, שתודה לאל היא בחורה שיודעת מה היא רוצה, וגם לא שמעה כנראה על התירוץ הקבוע הזה, תהתה מה זו התשובה הדבילית הזו. "אבל אם אנחנו לא אוהבים מזרחית, למה יהיה שמח רק עם זה?" תהתה. הדי ג'ייאית התעקשה, והן התפשרו: רק שיר אחד מזרחי, וההמשך לפי תגובת הקהל.

 

עכשיו, אני לא יודעת איך אתם, אבל אני מסוגלת לרקוד רק לשירים שאני אוהבת. אז כשהדי ג'ייאית, על תחילת הערב, שמה איזה משהו מזרחי, קיפלתי זנב וחזרתי לשולחן. יחד איתי חזרו לשולחן חצי מהרוקדים. הדי ג'ייאית כנראה קלטה את הרמז, כי אחרי זה שום שיר מזרחי לא נשמע.

 

בשולחן, אגב, מצאתי את הבנזוג, אוכל סופלה שוקולד. נאמן לתוכניתו, טעם הבנזוג מכל מנה שהוגשה חוץ מהדגים. כולל כל הקינוחים. "אתה בא לרקוד?" אמרתי לו. הוא תקע בי מבט של "השתגעת?" ואמר: "איך אפשר אחרי כל האוכל הזה?" ררר. טוב, חזרתי לרקוד לבד.

 

כאן היה השלב שהתחלתי לשתות. תראו, זה הרי חתונה של אח, חייבים להיות שמחים וחייבים לרקוד את אור הבוקר. עכשיו, לט'ס פייס איט, יש לי כושר של נעל בית, לא היה סיכוי שאני אוכל להמשיך לרקוד אחרי שני ריקודים. חייבים איזה אלכוהול להשכיח ממני את החולשה. אז התחלתי לשתות. ולאט לאט, כל החיים נראו טוב יותר.

 

רק שהתחילו להיות פאדיחות. למשל, באחת הפעמים הלכתי להקפיץ טקילה. איתי היה חבר של עוז, גדי, באמת אחד הבחורים היותר מקסימים בחבורה של אחי. כמו שאנחנו עומדים עם כוסיות הטקילה ביד, מלח על הזרוע ולימון בין השיניים, אני מרגישה טפיחה על הכתף.

"עדיקל'ה, הכל בסדר?"

סבתא שלי עומדת מאחוריי, כולה שברירית ועדינה, תוהה מה אני עושה ליד הבר. בזווית העין אני רואה את גדי צוחק. "הכל בסדר סבתא", אני ממלמלת בקול חלוש. גדי לידי כמעט שואף את הלימון לריאות מרוב צחוק.

 

על רחבת הריקודים בשלב הזה כולם רוקדים. בת הדוד מלוס אנג'לס מפגינה יכולת ריקודים מעולה, מסוג הבנות שמספיק שתשימי להן כל מוזיקה, והן כבר מתנועעות טבעי וכל הרחבה סביבן. מאיפה לעזאזל היא לקחה את זה? בטח לא מהצד שלנו. איתה גם ברוגן, בת הדודה מאוסטרליה, שותה אלכוהול כאילו היא לא בת 16 אלא נהג משאית גרמני. אין מה לומר, האוסטרליות האלה, גזע חזק.

 

על רחבת הריקודים בולט צעיר אחד, ממש שווה. גבוה וחסון, בלורית שחורה לצד עיניים ירוקות, במראה האיטלקי הדוגמני. כבר שתי בנות שאלו אותי עליו, ולשתיהן הסברתי שהוא כנראה מהצד של הכלה. כך שלא היתה מופתעת ממני כשהוא ניגש אליי ואמר: "עדי, את זוכרת אותי?" עושה מהר בדיקה בתאי הזיכרון, אולי איזה דייט עתיק? יה רייט, כאילו שלא הייתי זוכרת אותו. כשאני מראה סימני מצוקה הצעיר השווה מחייך (הו, גומות!) ואומר: "את זוכרת את הילדים של השכנה של סבתא שלך בעפולה?" אוקיי, זה כבר דורש מאמץ, אבל אני איכשהו מגיעה לתמונה עמומה של תחילת שנות התשעים, אחינו הקטן בן עשר, משחק עם זוג תאומים חמודים, בן ובת, ילדים קטנים. באורח טבעי לא מאוד התעניינתי, ילדים זה לא ממש אני. "כן", אני אומרת לו, "התאומים. למה, מה הקשר אליך?" "אני אריאל", אומר לי הבחור השרמנט, "התאום". הלם! מה פתאום? רק אתמול הוא היה בגנון! מתחשק לי לאסוף אותו בין זרועותיי ולהגיד "כל חבר של אחי הוא חבר קרוב שלי", אבל אני מתאפקת. נשאיר את זה לברוגן, או לבת הדוד מלוס אנג'לס, הם יותר קרובים בגיל.

 

באמצע רחבת הריקודים עוז וקרן רוקדים כאילו אין מחר. החברים שלהם, חבורה גדולה של חברים טובים, סביבם, בני הדודים שלנו גם, האושר, פשוט אושר, וגם הוודקה/טקילה (בכל אשם גדי!) ששתיתי, מורגשים. אני לא מצליחה להפסיק לחייך. זה השלב שהבנזוג מופיע, עם כוס וודקה אשכוליות ביד. האמת, אני כבר יודעת שאני במצב שרצוי לא לשתות עוד, כי אמנם עכשיו אני ממש מאושרת, אבל עוד כוס וודקה אחת ואני מאבדת את שיקול הדעת ההגיוני. אבל הבנזוג, כולו גאווה, מספר לי איך הוא עמד בתור בבר בשביל הכוס הזו וניסה לבקש אותה בעברית, ואני דווקא רוצה לעודד פעולות כאלה אצלו. אז אני שותה.

 

זה כבר לקראת סוף המסיבה. השעה אחרי שלוש בבוקר. הכל כבר קצת מסוחרר. אני משמיעה קולות שמחה מוזרים, לא משהו שהיכרתי לפני מעצמי. המשפחה שלי משועשעת ממני מאוד. הבנזוג מוציא את המצלמה, ודופק לי בוק של תמונות שיכרות (שמור אצלנו פה, הבנזוג צוחק כל פעם שהוא מסתכל בהן). אנחנו מתקפלים הביתה, אני ממש לא יעילה, אז כבר לא נותנים לי לסחוב כלום.

 

בשלב הזה אני כבר די עושה פאדיחות. כשמגיעים למלון, יוצא שהבנזוג ואני חולקים מעלית עם אבא של קרן, טיפוס מכובד, רציני מאוד, פגשתי אותו לראשונה בחתונה. מתברר שההורים של קרן ישנים חדר ליד הבנזוג ואני. "אל תדאג", אני אומרת לאבא שלה, כולי חיוך, "אם נעשה סקס נעשה את זה בשקט, כדי לא להעיר אתכם". הבנזוג מנסה לחסום את הפה שלי, אבא של קרן נראה מתפלץ קמעה, וכנראה תוהה עם איזה משפחה חיתן את הבת שלו. המעלית נפתחת, שני גברים סמוקים ובחורה אחת מחייכת בטיפשות יוצאים ממנה.

 

אחח, איזה יופי של חתונה.

 

ובפרק הבא: אפטר פארטי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/7/2005 12:51   בקטגוריות החתונה של עוז וקרן, פאדיחות, בארץ  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נוטל קורות ב-7/10/2006 14:31



432,314
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ