לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2005    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2005

החתונה 3 - מזכרת מסבא


מייד אחרי החופה עברו כולם אל בית הזכוכית הממוזג. החלוקה לישיבה היתה כזו, שהבנזוג ואני נועדנו לשבת בשולחן עם כל בני הדודים שלי מצד אמא, שהם רובם באיזור הגיל שלי. אחינו הקטן לעומת זאת שובץ עם בני הדודים מצד אבא, שהם רובם בגילו. עוז וקרן לא ממש היו אמורים לשבת, שכן איזה חתן וכלה אוכלים בחתונתם? האמת, גם המשפחות שלהם בד"כ לא זוכות לאכול, אבל אצלנו, כזכור, הבנזוג נשבע לטעום מהכל חוץ מהדגים ולא התכוון לוותר.

 

ואז, בעוד אנחנו אוכלים, התנגן ברקע שיר מוכר.

רינה - אני אוהב את השמיים

רינה - אני אוהב את הספסל

רינה - אני אוהב את סנדלייך

את אור עינייך - את ארנקך אשר נפל.

 

לכם, אולי, השיר הזה לא אומר כלום. אבל לי, ולעוז, ולאחינו הקטן, ולכל השולחן שישבתי בו, השיר הזה עוצר את הלב. זה השיר של סבא דב, אבא של אמא. סבא היה האיש הכי שמח במשפחה, האיש שבעוד כל המבוגרים ישבו עם קפה ועוגה של סבתא בסלון, הוא שיחק עם הנכדים במחבואים. ואחת לכמה זמן, לפחות כמה פעמים ביום, הוא היה פוצח בשיר בקול רם: "רינה, אני אוהב את סנדלייך", לפי לחן רוסי עממי. זה שיר ישן נושן, לא שמעתי אותו ברדיו מעולם, רק בביצועו של סבא. אבל סבא דב מת לפני כמעט חמש שנים, ואני חושבת שאף אחד מהנכדים לא ממש הצליח לקלוט את המוות הזה. דמעות עולות לי בעיניים גם עכשיו, כשאני כותבת עליו.

 

מה עשה השיר הזה בחתונה? כמה חודשים לפני החתונה עלה עוז אל הקבר של סבא דב, לספר לו שהוא מתחתן. ישב שם קצת זמן, אמר לו שהוא עצוב שהוא לא יהיה בחתונה, הזיל, אני מניחה, כמה דמעות.

 

כשקם מהקבר, הלך עוז אל האוטו. התיישב, התניע, הרדיו התחיל לפעול. ומה היה ברדיו? "רינה, אני אוהב את סנדלייך". צירוף מקרים שכזה, או בלשון צהובונים, צירוף מקרים מצמרר. לשמוע את השיר ברדיו היכה את עוז בהלם. זה לא קרה מעולם, אז ישר אחרי ביקור אצל קבר סבא? אז גמלה בו ההחלטה. בפגישה עם הדי. ג'ייאית הוא ביקש ממנה את השיר הזה, קצת אחרי החופה. לי הוא אמר שמצפה לי הפתעה.

 

ואכן, הפתעה אינדיד. כשהחל השיר, קפא כל השולחן. "זה השיר של סבא", לחש אחד הבני דודים. אני בכלל לא יכולתי לדבר, רק להקשיב. בת הדוד מהגליל אמרה "עכשיו זה מכה בי ממש, שסבא לא כאן", ודמעות זלגו. מייד אחריה זלגו גם שני בני הדודים מתל אביב, "הוא לימד אותי לשיר את זה", ו"כל יום, כל יום הוא היה שר לנו את זה". ואני, זוכרת את הררי המסקרה עליי ואת מאות השקלים שהלכו למאפרת, מנסה לחשוק שיניים, אבל לא מסוגלת, גם השיר, גם בני הדודים סביבי בוכים.

 

הבנזוג, שלא מכיר את השיר ולא מבין על מה לעזאזל כולם מדברים (שכחנו את האנגלית ועברנו לעברית בשנייה שהשיר התחיל), לא מבין מה קורה סביבו. באיבחת צליל הפך השולחן משיחה צוחקת לערימת מבוגרים דומעים. "מה קורה?" לחש לי באוזן, "משהו לא בסדר?" ואני מסבירה לו מה זה השיר הזה, וכל אחד מבני הדודים מוסיף משפט, וכולנו חצי צוחקים חצי בוכים.

 

עוז הופיע בשולחן קצת אחרי, חצי מחייך חצי נרגש. "זה כאילו סבא פה", הוא אמר. ערימה של בני דודים לחי עיניים מהנהנת. לקח לנו קצת זמן להתאושש אחרי זה. גם סבתא, שישבה בשולחן אחר, הופתעה מהשיר, וגם היא התרגשה.

 

אז לסיום הפוסט הזה, הנה תמונה של סבא וסבתא. תמונה ישנה, בת אולי שלושים וחמש, ארבעים שנה? הוא כבר היה בן שישים כאן, אבל כמו צעיר בן עשרים, ותמיד, אבל תמיד, מחייך.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/7/2005 14:15   בקטגוריות החתונה של עוז וקרן, בארץ  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של איסולד ב-9/1/2014 17:43



432,261
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ