לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2005    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2005

החתונה 2 - קבלת הפנים והחופה


בדרך לחתונה נאנח אבא שלי: "אני מקווה שייצא לנו לטעום משהו מהאוכל". "מה זאת אומרת?" הופתע הבנזוג. הוא, ששמע על ערב הטעימות, דווקא תיכנן בהחלט לאכול הרבה בחתונה. מהר הסברנו לו שבחתונות בישראל, עם מאות האורחים שחייבים לומר שלום, החתן, הכלה והמשפחות שלהם בכלל לא מגיעים לאוכל. "אני מתכוון לאכול ושום דבר לא יעצור אותי!" הצהיר הבנזוג בארשת ויקינג זועף, ואני כבר דימיינתי איך הוא דורס את דודה אלקה הקשישה ממרחביה בדרכו אל הפוקאצ'ה.

 

רק שהגענו קצת באיחור, ובכניסה כבר עמדו עוז וקרן, והמשפחה של קרן, ועוד הרבה אורחים שהגיעו לפנינו, אופס. כולנו ממהרים פנימה, לומר שלום, ועוד לא הספקנו את תמונות המשפחה. רק שדווקא אותי תפסה האחראית על הכרטיסים של השולחנות. "מה השם בבקשה?" דרשה. אמרתי לה את שם המשפחה שלנו, והיא חיפשה בין עשרות הכרטיסים שהיו עם אותו שם משפחה. כמובן שלא היה שם כרטיס על שמי, כי מי בכלל חשב שאני אצטרך כרטיס, אני הרי ראיתי בבית את הסידור, אני יודעת איפה אנחנו יושבים. "אני מצטערת", אומרת לי אחראית הכרטיסים, "תצטרכי לחכות פה קצת". מרחוק קוראת לנו הצלמת להצטלם כל המשפחה, כולם כבר מסודרים בפוזיציה, רק אני מתווכחת פה עם גירסת החתונות של רס"ר המשמעת. "אלוהים ישמור", רשפתי, "אני אחותו של החתן. הם רוצים להצטלם לפני ששאר האורחים מגיעים, אני צריכה להיכנס". היא לא השתכנעה, "פשוט ככה אנחנו סופרים את האנשים". מרחוק אני צופה בסבתות שלי מביטות בי בדאגה, למה אני לא באה כבר לומר שלום, ההורים שלי כבר מצטלמים עם עוז וקרן, הבנזוג כבר תפוס בידי בן דוד רחוק של אמא, מעמיד פנים שהוא מזהה אותו. "שמעי", אמרתי לה, "אני אכנס, ואחזור תיכף בשביל הכרטיס, טוב?" היא מסכימה, ואני רצה (עד כמה שאפשר על העקבים ההם) אל המצלמה.

 

בפנים עסקי הצילומים כבר בשיא. "טוב שהגעת סוף סוף", עוד נוזפים בי כולם. ומייד, חיוכים למצלמה, עם האחים, עם ההורים, תיעוד לנצח. כולם מתועדים לנצח. כולם, זותומרת, חוץ מהבנזוג. נאמן לתוכניתו, שעט הבנזוג אל האוכל בשנייה שהגענו. "הטורטיות מצויינות", אמר בפה מלא סלסה כשמצאתי אותו, "וגם הקרפצ'יו והפטריות הממולאות. אני עכשיו בדרך לדוכן הוויאטנמי. רוצה?" האמת, הייתי רוצה, אבל בכל פעם שניסיתי להגיע לאיזה אוכל, תפסה אותי איזה קרובת משפחה שלא ראיתי שנים, ואמרה: "עדי?? נו, איך זה לחתן אח?" "מרגש, מרגש", מילמלתי לכל אחד מהם. ברצינות, פשוט אי אפשר היה להגיע לשום מקום, אחת למטר עצר אותי מישהו ושאל מה קורה.

 

היה בזה גם משהו כיף. החברים של אחי, למשל. אני מתה עליהם (טוב, על רובם). אז היה מאוד משמח לפגוש אותם, למרות שאת רובם אני גם ככה פוגשת די הרבה, כי לפעמים בביקוריי בארץ אני יוצאת גם עם החבר'ה של אחי. ובני הדודים שלי, אני מתה עליהם. ואז נשמע קול ברמקול: החופה תתקיים תיכף, הקהל מתבקש וכו.

 

זה היה מלחיץ. יום קודם חזרה אמא שלי שוב ושוב על סדרי החופה באוזניי ובאוזניי אחינו הקטן. "קודם אתם מובילים את סבתא, סבא וסבתא לשבת בשורה הראשונה", הנחתה אותנו, "אחרי זה אתם נכנסים לחופה בתחילת השיר, יחד עם אחות של קרן, ואחרי זה יבואו ההורים והחתן והכלה". לכאורה, פשוט. הביצוע - לא. ראשית, לא מצאנו את סבא וסבתא. כשכבר מצאנו, סבא סירב לשבת עד שמישהו יביא כיסא גם לברוגן, בת דודתנו האוסטרלית בת ה-16, שבאה איתם ולא מכירה כמעט אף אחד אחר במשפחה. אז עכשיו אנחנו מארגנים מקום לברוגן, ובינתיים השיר של החופה כבר מתחיל. אנחנו ארבעה: הבנזוג ואני, אחינו הקטן ואחות של קרן, ואנחנו יודעים שאנחנו צריכים איכשהו לדפוק כניסה לחופה. "טוב, ניכנס?" מציעה אחות של קרן, רק שאז אנחנו מבחינים בהורים שלי עם עוז כבר בחצי הדרך. אמאל'ה, אין זמן לכניסה דרמטית. מהר מהר, אחות של קרן ואני מרימות את שולי השמלות ושועטות אל החופה, מאחורה. אחינו הקטן והבנזוג מצטרפים. כולנו מעלים על הפנים חיוכים רחבים.

 

ואז מופיעים עוז וההורים שלי. השיר ברקע הוא "ממעמקים" של עידן רייכל. תראו, אני לא מתרגשת בד"כ מחתונות, פשוט לא עושה לי את זה. אבל היה מרגש לראות את עוז, מי שרק לפני עשור וחצי עוד נחשב בעיני לילד הכי מעצבן בעולם, בחליפת חתן, מגיע שם לשביל הזה שבין כיסאות הקהל, וכולם, כל החברים שלו ובני הדודים שלנו מוחאים כפיים וקוראים קריאות התלהבות. הם נכנסים לחופה, ואבא שלי שולף מהכיס מהר את הכיפות שהוא שכח לתת לאחינו הקטן ולבנזוג. עכשיו, הבנזוג, כידוע, לא כל כך יהודי. כלומר, בכלל לא. עם הכיפה, אגב, הוא נראה כמו בדיחה משעשעת, בלונדיני גבוה רחב כתפיים בעל פרצוף סקנדינבי עומד עם כיפה שכתוב עליה "הרבנות ראשל"צ". הוא היה לחוץ מהעניין הזה. "אולי אסור לא יהודי מתחת לחופה?" שאל אותי בלחץ, "אני לא רוצה להרוס להם את החתונה". בסוף הוחלט במשפחה על גישה של "לא אמרו לנו כלום". כלומר, אם הרב לא יאמר כלום, הוא איתנו בחופה.

 

כמה שניות אחרי זה מופיעים קרן וההורים שלה. הקהל באקסטזה, החברים מוחאים כפיים, סבתות מוחות דימעה. עוז יוצא מהחופה, ההורים שלה נכנסים אל החופה, ועוז וקרן מחליפים כמה מילים. זה השלב שהיא נותנת לו את הטבעת שלו (הרב שלהם, שהוא רב אמיתי מהרבנות, סירב שהיא תיתן לו טבעת בחופה עצמה). מייד אחרי זה הוא מוריד את ההינומה, וכולם חצי מתעלפים מהתרגשות.

 

כאן מתחיל הטקס. עוז וקרן סיכמו עם הרב על קצר ולעניין. הרי על מי אנחנו עובדים פה? המשפחה שלנו לא בעניין של ברכות ארוכות ופלפולי רב. ואכן, הרב מקצר במיוחד, אומר את הברכות הרגילות, אבא שלי דוחף את עוז בגב בכל פעם שצריך לומר אמן, כי עוז לא מזהה את הרגעים האלה ולא נעים, והבנזוג, שעדיין לחוץ שיעלו עליו, מחרה אחריהם בקול רם "אמן".

 

 שלב הטבעת מגיע, קרן משיטה לעוז את אצבעה, רק שעוז לא שם לב שמדובר באצבע המורה ולא באצבע שבד"כ שמים עליה את הטבעת, ולכן מתעקש לדחוף את הטבעת עד סוף האצבע. מובן שזה לא הולך, עוז, שלעולם אינו נכנע, מנסה בכוח, קרן מושכת את היד במהירות לפני שעוז ישבור לה אצבע בחופה, ועוז התמה לא מבין מה השתבש ואיך זה שהוא לא מצליח להשחיל טבעת שדווקא במו עיניו הוא ראה שהיא התאימה בלי בעיה לאצבע.

 

עוברים הלאה. כוס יין. עוז אמור להשקות את קרן. רק מה, עוז לחוץ. הוא יודע שאם הוא ישפוך קצת יין על השמלה זה ממש יבאס את אשתו הטרייה. כיוון שכך, הוא מחליט לשתות מהכוס כמה שיותר, שלא תהיה מלאה לפחות. הוא לוקח וואחד שלוק מהכוס, והרב נוזף בו להשאיר משהו לכלה. דווקא נשאר, ועוז עדיין לחוץ. אותו לא יאשימו בשפיכת יין על אשתו בחופה. הוא מביא את הכוס לפה של קרן, ולא מטה אותה בכלל. אמנם היא לא יכולה לשתות ככה, אבל שום דבר גם לא יישפך. קרן המסכנה נאלצת לשאוב יין בכוח. נו, העיקר שלא נשפך.

 

ומכאן, לשבירת הכוס. בארוחות משפחתיות, כשעוז לא שמע, השתשעשעו במשפחה שלי ברעיון להחליף את הכוס בכוס הבירה העבה שאבא ואמא הביאו מקנדה. משהו אימתני, שוקל קילו לפחות, ובעל דופנות זכוכית עבות כקיר משוריין. למרבה השמחה, לא החלפנו את הכוס. הרב מניח את הכוס על הרצפה, אומר "אם תישכח ירושלים וכו" ועוז, שמאלני טוב שכמוהו, חוזר על המילים בזעף. מייד אחרי זה, כיאה למי שבילה ארבע שנים וחצי בצנחנים, הוא מרסק את הכוס בתנופת רגל אחת מרשימה.

 

Heaven, I'm in heaven

זה השיר שפורץ מייד. ההסתערות על החופה מתחילה. הבנזוג ואני נחרדים לראות שכל הקהל קם על רגליו, בדרך לכניסה לחופה לנשק את כולם. אנחנו נותנים נשיקות מהירות לחתן ולכלה ונמלטים משם, לפני שינשקו גם אותנו. מחוץ דווקא מאוד משעשע לעמוד ולראות את כל זה. ומי שמנשק - פונה אל האולם הממוזג, שם נערכת הארוחה.

 

ואה, יש כמובן תמונה של החופה. תודו שמקסים.

 

 

 

ובפרק הבא: הפתעות, הפתעות והפתעות.

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/7/2005 13:26   בקטגוריות החתונה של עוז וקרן, בארץ  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של n_lee ב-30/7/2005 17:16



432,138
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ