לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2005    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2005

העלייה לירושלים


במסגרת הסידורים שאני צריכה לעשות במהלך ביקורי בארץ, הייתי צריכה להיות אתמול בתשע בבוקר בירושלים. מי שמכיר אותי יודע שתשע בבוקר זו שעה דמיונית קצת בשבילי, וירושלים זה סוג של אתגר. בשש השנים האחרונות הייתי בירושלים רק בענייני עבודה, ואז נסעתי לשם עם הסעה מיוחדת והוחזרתי הביתה לתל אביב מייד אחרי. בפעמים הבודדות שסיימתי את העבודה לפני ההסעה הביתה ויצאתי לטייל בעיר בזמן שנותר, הלכתי לאיבוד. וחוץ מזה, הבחור הירושלמי שיצאתי איתו תקופה קצרה, אי שם בתחילת שנות העשרים שלי, בהחלט לא סייע לדעתי על העיר.

 

בשביל להיות בתשע בבוקר בירושלים, כשיוצאים מהיישוב הקטן שההורים שלי גרים בו במרכז הארץ, צריך לצאת הרבה זמן לפני. כלומר, אבא שלי ואחי הקטן היו חביבים מאוד והציעו לי את מכוניותיהם, אבל כיוון שלא ידעתי איפה המקום הזה שאני צריכה להיות בו (איפשהו במרכז העיר), שתמיד התרשמתי שהבירה מתמחית בסדרי תנועה מפחידים משהו, ושלקינוח אני עשויה להגיע בזמן אבל אז לבזבז חצי שעה בחיפושים אחרי חניה במרכז העיר, החלטתי ללכת על האוטובוס, שלוקח קצת יותר זמן. סה"כ, אמרתי לעצמי, התחבורה הציבורית כל כך יעילה וחביבה.

 

אז זהו, שהתבלבלתי בין ישראל לשבדיה, שם התחבורה הציבורית יעילה. תחילת הבלבול היתה בזה שסמכתי על האתר של אגד. במקום להתקשר למוקד אגד ולשאול, הלכתי על הגישה השבדית של "למה לטרוח לדבר עם בן אדם אם אפשר לעשות את זה במחשב". באתר של אגד צויינו שעות של מתי יעברו האוטובוסים בצומת הגדול שליד היישוב של ההורים שלי וכמה זמן ייקח לי להגיע לירושלים. עשיתי חישוב מדוייק של כמה זמן ייקח להגיע מהתחנה המרכזית בעיר למקום שאני צריכה להיות בו (במונית), והגעתי למסקנה שאני צריכה לצאת בשבע בבוקר.

 

שבע בבוקר, זו שעה שהיא כבר על תקן מדע בדיוני בשבילי, אבל אין ברירה. בשש ורבע קמתי (שש. ורבע. אני. קמתי). בעשרה לשבע אבא הקפיץ אותי לצומת. בחמישה לשבע כבר הייתי בתחנה, כולי גאה בעמידה בלו"ז הקפדני שלי.

 

עשרים דקות מאוחר יותר, הייתי עדיין בצומת. נואשת, התקשרתי למוקד אגד. מה פתאום האוטובוס עובר שם בשבע בבוקר? התפלא המוקדן. בקיצור, האתר לא מעודכן. כבר היה ברור שאני מאחרת. התקשרתי לאבא שלי, לשאול אם הוא יכול להסיע אותי למקום אחר שיוצא ממנו אוטובוס אקספרס לירושלים. אבא שלי, חסיד אומות עולם בפוטנציה, התנדב מייד להסיע אותי לירושלים (ותודה לאל שאתמול היה יום שהוא עבד רק מתשע בבוקר, ויכול היה לאחר).

 

צריך לציין שבשבע בבוקר, כשהגעתי לצומת, הייתי נקייה ולבושה כמו שצריך, ועוד לא היה חם מדיי. בשבע וארבעים, כשאבא שלי אסף אותי, כבר היה ממש חם, מובן שלא היתה טיפת צל בצומת, והשמש פשוט בישלה אותי.

 

אבא שלי גילה תכונות שאנטי מפתיעות, נזף בי על העצבים שאני מגלה ואמר "לקחת הכל בקלות זה הכי חשוב". לשנייה תהיתי אם אבא של מישהו אחר אסף אותי בטעות, אבל אבא שלי חייך באושר ואמר שדיבר עם אחי, זה שמתחתן, שלימד אותו שהכי חשוב להיות תמיד רגוע. רשמתי לעצמי מנטל נוט להגיד לאחי שמברוק, הוא שיחק אותה עם אבא.

 

בדרך לירושלים אבא שלי הדריך אותי קלות, הראה לי את לטרון ("אז אנחנו כבר בירושלים", אמרתי בשמחה. "לא", נאנח אבא שלי, "ירושלים ולטרון זה לא אותו דבר"). הצביע על משהו ואמר שזה גינות סחרוב (בשביל גינות זה ממש לא ירוק, אגב), ושם גם עמדנו בפקקים קצת, אבל בסוף הגענו. אבא הוריד אותי בדלת המקום, הסתובב ונסע מייד לעבודה שלו במרכז. אני נכנסתי לסידורים, ועוד בזמן. כל הכבוד לאבא!

 

את הסידורים סיימתי בסביבות אחת בצהריים. השומר בכניסה לבניין שהייתי בו אמר שאין מכאן אוטובוס לתחנה מרכזית. או מונית או ברגל. היה חם בטירוף. החלטתי ללכת על מונית. אחרי עשר דקות, כששום מונית לא עברה שם אבל כבר הרגשתי עשרה נמשים חדשים יושבים לי על האף ושלושה קמטים מתייצבים לי מתחת לכל עין, החלטתי ללכת ברגל. היה מאוד חם, כבר אמרתי? הזעתי כמו חייל במסע כומתה בנגב, גיליתי שהדרך שהשומר הצביע עליה היא בעצם כביש שסוללים עכשיו, ולכן פילסתי את דרכי בחצץ בין הפועלים הערבים שסללו את הכביש, והתפללתי לאיזה ענן שיכסה את השמש.

 

שום ענן לא הופיע, וכשהגעתי לתחנה המרכזית כבר היו לי את כל סימני ההתייבשות שלמדתי בצבא: פה יבש, כאב ראש ועיגולים שחורים מול העיניים. קודם כל הלכתי לשתות מים. אחרי זה גיליתי שיש לי רבע שעה לחכות לאוטובוס, והסתובבתי קצת בקניון. כרגיל, לא מצאתי כלום, וכרגיל, קניתי שני בוקסרס לבנזוג (בשלב הזה יש לו תחתונים מכל מקום שהגעתי אליו בעולם).

 

האוטובוס שעליתי עליו נשא את השלט "אקספרס". חשבתי שזה אומר שהאוטובוס נוסע ישיר בלי לעצור יותר מדיי, אבל כנראה שיש לזה משמעות אחרת, כי הוא לא נסע בכלל בכביש מספר אחד, אלא רק בכביש של לטרון, בית חשמונאי, מיני ישראל, ולקינוח עבר ברמלה. ווט דה פאק? עד שהגעתי לצומת כבר ממש היה מאוחר.

 

זה היה רבע שעה לפני הצומת כשגיליתי שנגמרה לי הבטרייה בפלאפון ואין לי איך לבקש מאחי שיבוא לאסוף אותי מהצומת. זה אומר ששוב, אני צריכה ללכת. זה משהו כמו שני קילומטר, השעה היתה שלוש בצהריים, השמש היתה ממש גבוהה בשמיים, והטמפרטורה היתה שלושים וחמש מעלות. שאלוהים יעזור.

 

לקח לי חצי שעה להגיע מהצומת הביתה. מצאתי את אחי שרוע על הכורסה בסלון, מול המזגן, לומד למבחן עם חברים. "היית צריכה להתקשר", אמר לי בפליאה, "מי משוגע ללכת מהצומת בכזה חום?" ררררר.

 

והכי נורא, שיש לי עוד כמה נסיעות לירושלים שמחכות לי, ובהן אני צריכה להיות בשמונה וחצי בבוקר בירושלים. שמונה וחצי בבוקר. אהההה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 5/7/2005 12:36   בקטגוריות בארץ  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עיזה פתטית מצלם אנוש ב-6/7/2005 14:13



432,324
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ