לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2005    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2005

סוף שבוע רגוע


ביום שישי הייתי, סוף סוף, בערב בנות. גילה אירגנה בבית החדש שלה מפגש של כל הבנות מהעבודה (זו שעזבתי כשעברתי לשבדיה) והזמינה גם חברה יקרה שהספיקה לעבור מהעבודה של כולנו למקום העבודה המתחרה, כך שהשמחה היתה בכלל גדולה.

 

אז מה היה לנו במפגש. שלוש בנות הביאו את הילדים שלהן, כולם בנים בטווח של שנתיים-שלוש, והם שיחקו עם הבן של גילה, בעצמו שנתיים. יש משהו מרגש בלצפות בזה, כי הייתי שם כשהאימהות שלהם היו בהריון איתם, ואחרי זה ביקרתי את החברות האלה בבית החולים, וראיתי את הרך מבעד לחלון, ואחרי זה, בכל ביקור בישראל, התפעלתי איך הילדים גדלו ו-וואו, הם כבר הולכים ומדברים. אז עכשיו היה ממש מרגש לראות את הילדים האלה משחקים אחד עם השני, כבר ממש ילדים בעצם, ולהבין איך הזמן עובר.

 

והיה אוכל בנות, אמיתי, כמו שעושים בערבי בנות ישראליים. היו לי מפגשי בנות גם בשבדיה, אבל זה לא בנות ישראליות, וכיוון שכך האוכל אחר. פעם איטלקי, פעם ליטאי, פעם שבדי, נחמד, אבל לא מה שעולה לי בראש כשאני חושבת על ערב בנות. הפעם היה מה שהתגעגעתי אליו, אוכל ישראלי שחייבים להודות, על הצד הפלצני, אבל כל כך טעים. היה שם קיש עגבניות מיובשות, פשטידת כרישה וגבינות, סלט תרד ואפרסקים, וסלט עשבים ואגוזים, כולם פשוט מעולים. בקינוחים היו עוגת שמרים ושוקולד (איך אני מתגעגעת לעוגת שמרים טובה בשבדיה... טרם עליתי על סודות האפייה של זה), עוגת גבינה, עוגיות מ"לחם ארז", כדורי מלון ושוקולדים משבדיה (נחשו מי הביאה).

 

והיתה שיחת בנות. קצת סיפורי לידה (שכה יהיה לי טוב, אני דוחה את ההריון העתידי בעוד שנתיים. אללה איסתור), קצת רכילויות מהעבודה (אוף, אני מפסידה את כל הקטעים הטובים כשאני בשבדיה), קצת דיונים מקצועיים (יען כי אנחנו, כלומר הן, נשות קריירה רציניות), וגם קצת פטפוט פשוט על פה ושם, איזה כיף.

 


 

קצת מוזר, אבל גיליתי שגם כיף לחזור לנהוג. בשבדיה לא יוצא לי לנהוג - קודם כל כי אני כבר חייבת להוציא רישיון שבדי (מותר לנהוג עם הרישיון הישראלי עד שנה מהיום שעברתי לשם, וזה חלף מזמן), רק שממש אין לי חשק לעשות את מה שהם דורשים, שזה לא רק תיאוריה, זה גם טסט מעשי, שדורש שיעורי נהיגה. לא סבלתי את זה כשהייתי בת 17, למה שימצא חן בעיני לעשות שיעורי נהיגה כשאני כבר בת שלושים נרגנת? מה שכן, הנושא לא בוער בעצמותיי, כי במילא אין לנו אוטו. שטוקהולם היא עיר שלא צריך אוטו בה, אנחנו גרים במרכז, עובדים במרכז, התחבורה הציבורית מצויינת, ובמילא כל עוד מזג האוויר יפה אנחנו על אופניים. הבעיה מתעוררת בימים שאנחנו רוצים לנסוע לאיקאה, או להורים שלו, ואז זה מבאס, אבל חוץ מזה דווקא נעים לחיות בלי הטירדה של להחנות רכב במרכז העיר.

 

רק שהתוצאה היא שאני לא נוהגת חודשים ארוכים. אז דווקא שמחתי לנהוג לגילה. האבא האמיץ שלי נידב לי את האוטו, וגיליתי  שלנהוג באוטו, להבדיל מלרכב על אופניים, זה כמו לרכב על אופניים. התנעתי, והופה, כאילו לא עזבתי את מושב הנהג מעולם. אין כמו שישי אחה"צ, הכבישים ריקים, גלגלץ רגוע, המזגן פועל, ואני נוהגת בנחת. ההנאות הקטנות של החיים.

 


 

וביום שבת, התעצלות מטורפת. אחי ואשתו לעתיד קמו בשתים עשרה בצהריים, אכלו ארוחת בוקר, וחזרו לשנת צהריים של שעתיים, בעוד אני לא מזיזה את ישבני מהכורסה. "את רעבה?" שאל אחי כשקם, ומייד הזמין ג'חנונים בטלפון. כמה זמן לא אכלתי ג'חנון. איזה כיף היה (למרות שמילה ל"ג'חנון של אמא": כשאתם כותבים בתפריט שמצורפות ביצים חומות, אנחנו מצפים שהביצים אכן יהיו חומות, גם מבפנים, ולא רכות! אנחנו לא אוהבים ביצים נוזליות!).

 

ואחרי הג'חנונים, נפוחי בטן, ארזנו את הכלב ונסענו לפארק הירקון, בדיוק כמו פעם. פרשנו את השמיכה, פגשנו את חבר של אחי מהצבא, שהצטרף אלינו, פרשנו על השמיכה את משחק ה"סטלרז", שבזמנו הבנזוג ואני הבאנו לאחי וזוגתו, ופצחנו במשחק. היה שקט, ירוק, לא צפוף אבל למרבה הצער מאוד מלוכלך (הציבור הישראלי מתבקש לקחת את הזבל שלו איתו כשהוא מסיים לעשות על האש. תודה). ישבנו בצל, הרוח נשבה וקיררה קצת, הכלב רץ מסביבנו (לא היו אנשים אז שיחררנו אותו, איזה אושר), היה מצוין. גם כמעט ניצחתי במשחק, עד שגיסתי העתידית ניצחה במהלך מפתיע, רגע אחד לפני תורי. כבר ראיתי את הניצחון בידיים. אוף.

 

ומבזק מפאריז: הבנזוג, מנותק קלות מאינטרנט, מתענה מול מסך הטלוויזיה הצרפתי שלו. ככה, למשל, הצרפתים שידרו את הבמה הריקה בפאריז, בעת שעל הבמה בלונדון הופיעו הפינק פלויד ברגע האיחוד ההיסטורי. "זה לא פייר", מחא לי בטלפון והוסיף כמה עלבונות לצרפתים, בעוד אני מדווחת לו בשידור חי מה הם שרים עכשיו. שנייה אחרי זה הוא גילה שסי אן אן משדרים את זה גם, ונאנח אנחת רווחה. לא מוסיף לו אהבה לצרפתים, הביקור הזה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/7/2005 02:02   בקטגוריות בארץ  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-3/7/2005 14:58



432,326
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ