לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 45





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2017

טבע ומוזיאונים בלונדון (חלק א')


כבר המון המון זמן שאני רוצה לנסוע ללונדון. לטייל במקומות שאני אוהבת, לטייל בסופרמרקטים שלא מרגישים כמו רוסיה, להיכנס לחנות ספרים עם הריח הנכון, לשבת בפאב עם אווירה כמו שצריך, לשמוע מבטא בריטי מכל כיוון. לונדון.

 

לפני שנה, כשחברתי קת'רין חזרה אחרי כמה שנים בבודפשט ללונדון, היא אמרה לי במפורש: אתם מוזמנים. יש לנו חדר אורחים, אתם יכולים לבוא. בואו תהנו מלונדון.

אבל אני התקשיתי לממש את הקופון הזה. אני פולנייה, ולא נעים להתעלק למישהו על הבית, וגם כי, אני לא יודעת, לא נעים לי לבקש. נראה לי שבעצם סיכמתי הכל כשאמרתי שאני פולנייה.

 

כשאנחנו היינו בישראל קת'רין ומשפחתה היו בבודפשט, ואנחנו נתנו להם את הדירה שלנו. ועכשיו, אחרי שהם כבר ישנו אצלנו, סוף סוף הרגשתי שבסדר לממש את הקופון. אז החלטנו לנסוע באפריל. וידאתי את התאריך עם קת'רין, שאמרה שהם בכלל לא יהיו בבית רוב התקופה הזו כי זו חופשת הפסחא/אביב של בתי הספר, והזמנתי כרטיסים ללונדון מתוך ידיעה שנישן בבית של קת'רין.

 

אחרי שהזמנתי את הכרטיסים שלחתי מייל מתלהב לקת'רין, "כמה אני שמחה לנסוע ללונדון! כל כך הרבה זמן אני מתגעגעת ללונדון! כל כך הרבה דברים יש לי לעשות בלונדון!" וכו. והיא ענתה לי: "את זוכרת שאנחנו לא גרים בלונדון, נכון?"

 


 

 

כלומר - מה? מה זאת אומרת לא גרים בלונדון? אבל הזמנתי כרטיסים ללונדון.

נאלצתי לפשפש במוחי אחר זכרונות מהתקופה שקת'רין ומשפחתה חזרו "ללונדון" ומה היא אמרה על הבית שהם חוזרים אליו. נזכרתי. הם לא גרים בלונדון. הם גרים במחוז כפרי לא רחוק מלונדון.

נאלצתי לבשר לאופנוען שזוגתו הגאונה קנתה כרטיסים ללונדון אבל סידרה לינה במקום אחר. הוא דווקא לא התרגש. "נשכור אוטו", הוא אמר. "נגיע איתו מהשדה ולשדה, ואם נרצה להיכנס לעיר אז רכבת, או עם האוטו במקרה שזה יום חופש ואין את מס הכניסה לעיר עם הרכב".

אוקיי, אולי אני קצת טיפשה אבל הסתדרנו.

 

הטיסה ללונדון יצאה בשעה ממש מוקדמת מבודפשט. קמנו בארבע בבוקר. בנינו על זה שהילדים יישנו באוטו לשדה ואחרי זה בטיסה. זה לא קרה. רר.

בשדה בלונדון נחתנו ואספנו את הרכב השכור שלנו. יצאנו אל הדרך לבית של קת'רין. החלטנו לנסוע על ה-M25, שזה כביש מהיר שמקיף את לונדון. יחד איתנו בחרו בכביש הזה כמחצית מתושבי לונדון, שיצאו באותו יום לחופשת הפסחא שלהם.

טיסה מבודפשט ללונדון: שעתיים

נסיעה משדה התעופה לבית שאנחנו ישנים בו: שלוש שעות

רר.

 

אז כשהגענו לבית של קת'רין היינו עייפים ומרוטים. לא היה לנו שום חשק לנסוע לעיר. החלטנו להישאר בכפר ולהנות מהאוויר הנקי ומהנוף הירוק. מצאנו את המפתח במקום שקת'רין החביאה לנו אותו (היא שלחה לנו מפת חפש את האוצר שמתארת איפה) והתמקמנו בבית הריק והמהמם. השכן מהבית הסמוך, פנסיונר חייכן בשם בזיל, הציג את עצמו איך שהגענו, והאופנוען שאל אותו את השאלה הכי דחופה: איפה הפאב המקומי. בזיל החביב שירטט לנו מפה ונתן לנו הוראות איך להגיע שכללו דברים כמו: תחצו את הגשר מעל הנחל הקטן, לכו דרך השדה ואז תלכו מסביב לשער שאוסר על כניסת סוסים. הגיוני סה"כ.

 




על הדרך היורדת מן הפאב

 

בפאב, שמחנו לגלות, האווירה היא בדיוק מה שרצינו. השלט בכניסה הכריז שהוא נוסד ב-1490, והוא כלל מבנה שלם פלוס חצר. בחצר היו שולחנות וגינת משחקים, והיו שם משפחות שלמות, עגלות תינוק והכל, והילדים שיחקו בזמן שהמבוגרים שתו בירה ושוחחו עם כולם. כזה פאב בדיוק אנחנו רוצים בשכונה שלנו.

 




 

שיחררנו את הגומבוץ והדובוש להסתובב בחצר שם, והאופנוען הלך להביא לנו בירה.

 



הנוף הכי טוב בגינת משחקים.                                                                                                  (צילום: האופנוען)

 


                                                                                                                                      (צילום: האופנוען)

ישבנו שם נהנים מהאוויר הצח (והקר) ומהבירה המוצלחת. מהמם.

בדרך חזרה עברנו ברחוב הראשי של הכפר. אין יותר אנגלי מזה.

 

                                                                                          (צילום: האופנוען)

 

הגענו הביתה מרוצים ועייפים. הילדים היו במיטה בשבע וחצי. אנחנו בשמונה וחצי, וגם זה רק כי לקח לנו זמן להתארגן עם המזוודה.

למחרת בבוקר קמנו לבוקר ירוק. וקפוא. לקחנו את הרכבת ללונדון.

יצאנו אל פארק סיינט ג'יימס. זה פארק שנמצא במרכז לונדון, לא רחוק מווסטמיניסטר, וידוע במגוון הברווזים והציפורים שבו. שבדיוק בשביל זה נסענו אליו. לגומבוץ יש מדריך ציפורים, בגירסה בריטית, וחצי מהציפורים שם לא קיימות בהונגריה. הבטחנו לו שניקח אותו למקום שבו הוא יוכל להשלים קצת את החסר ולצפות בציפורים שיש בספר. בטח תשמחו לשמוע שעכשיו סימנו וי בספר גם על ברווז מצוייץ, ציפור הסופית, אגמית, כמו גם על כמה מינים של יונים שאין בהונגריה. מבחינת הגומבוץ הצדקנו את המחירים של הכרטיסים.

משם צעדנו לסוהו. בדרך נתקלנו ביודה:

 


גם יודה, גם אוטובוס של לונדון וגם פרארי בפריים אחד. יור וולקאם.                                                       (צילום: האופנוען)

הגומבוץ והדובוש שמו כמה פני בדלי שלו, והוא הביט בהם בזלזול והתעלם. מתברר שגם לאמני רחוב יש תעריף מינימום. נו טוב.

 

במסגרת אילוצי התקציב שלנו הקצבנו מראש לארוחות צהריים רק כריכים מסופרמרקט. אבל בלונדון מדובר בכריכים ממש שווים כך שמבחינתנו זו בכלל לא הייתה פשרה. אז בדרך לסוהו נכנסנו לטסקו, בחרנו כל אחד קופסת כריך שווה, ולקחנו את זה לעשות פיקניק בכיכר בסוהו. היה מעולה.

בשנות רווקותו התגורר האופנוען כמה שנים בסוהו, ועל כן עכשיו לקחנו את הגומבוץ והדובוש לראות איפה אבא גר פעם. הגומבוץ והדובוש הפיקו קולות התרשמות מנומסים, אני שלחתי מבטים מעריכים אל המיקום, האופנוען הביט בעיניים מצועפות על הבניין. נוט טו סלף: לא לקחת בן זוג לטיול תזכורת לחייו הזוהרים כרווק באחת הערים השוות בעולם.

 

אחר הצהריים יצאנו בדרכנו אל אחת השכונות הירוקות של לונדון. חברתי ניקי ומשפחתה, שעזבו את בודפשט וחזרו ללונדון לפני שנתיים, הזמינו אותנו לארוחת ערב אצלם. הם גרים בבית לבנים אדומות יפהפה, ועל סף דלתו עמדה הבת שלהם, שהייתה חברתו הטובה של גומבוץ בגן, והמתינה לו. בשמלת כלה. אם זה היה קורה בעוד עשרים שנה סביר להניח שהוא היה מסתובב ובורח בצעקות, אבל עכשיו הוא בכלל לא שם לב. בתוך שנייה הם כבר פרצו במשחק מחבואים סוער, ביחד עם דובוש ואחותה הקטנה של הכלה. היה מקסים לראות.

גם אנחנו פרצנו מייד בשיחה ערה עם ניקי ובעלה. הם מהאנגלים המצחיקים האלה, והאופנוען ואני מאוד הצטערנו כשהם עזבו את בודפשט. אכלנו שם ארוחת ערב נעימה וטעימה, ואז כשסיימנו הכל אמרה ניקי לילדים: שנצא לפארק לחפש ביצי פסחא?

סבבה, למה לא.

האופנוען ובעלה של ניקי נשלחו מבעוד מועד לפזר כשלושים ביצי שוקולד בפארק (לילדים נאמר שהם יוצאים לפנינו כדי "לראות באיזה חלק של הפארק החביא ארנב הפסחא את הביצים"), ועכשיו צעדנו ניקי, אני וארבעת הילדים אל הפארק, לאסוף אותן.

 



ילדים רצים אל הפארק בשיא ההתלהבות וזה עוד לפני מכת הסוכר שהם הולכים לקבל עם כל ביצי השוקולד.

 

בפארק התכוון בעלה של ניקי להסביר לילדים איפה לחפש את הביצים, אבל בעודו מתכופף כדי לדבר אליהם בגובה העיניים הם עקפו אותו בצרחות "אני רואה את הביצה הראשונה" ונעלמו באופק. שלוש דקות אחרי כולם החזיקו שקיות עמוסות ביצי שוקולד. מתברר שהם לא היו צריכים רמזים. "ארנב הפסחא החביא אותן השנה במקומות ממש קלים", אמרה ניקי בשיניים חשוקות. "לארנב הפסחא היה קר כי אשתו שלחה אותו מהר והוא לא הספיק לקחת מעיל", ענה לה בעלה בשיניים חשוקות לא פחות. היה מצחיק.

 

אחרי ארוחת הערב והפארק יצאנו בחזרה אל הכפר. הילדים נרדמו בשמונה וחצי, אנחנו חצי שעה אחריהם. ("מתחשק לי טלוויזיה בריטית", אמר האופנוען והלך לצפות בסלון. עשר דקות אחרי מצאתי אותו נוחר מול הטלוויזיה. אבל אומרים שהטלוויזיה מעולה בלונדון).

 

למחרת היה יום ראשון, מה שאומר שאפשר להיכנס עם האוטו ללונדון בלי לשלם את עמלת הצפיפות/פקקים (איך לעזאזל מתרגמים קונג'סטן צ'ארג'?). הלכנו על זה. היעד היה ברור - מוזיאון המדע. המוזיאונים בלונדון לא רק שווים יותר מברוסיה או בכלל, הם גם בחינם. היינו שם בשעת הפתיחה, ובתוך שעתיים כיסינו את כל החלקים שטובים לילדים פלוס מופע הבועות, שזה מן הרצאה על איך עושים בועות, ממש מצחיקה, תוך הדגמות.

 



הדובוש עוזר למנחה להדגים איך עושים בועות גדולות.

 

אחרי מוזיאון המדע קפצנו לבחור כריכים בסופרמרקט, ואז ערכנו פיקניק בגינה של מוזיאון ההיסטוריה של הטבע. בכל פעם שהשמש נעלמה מאחורי ענן, כלומר אחת לעשר שניות, קפאו לנו הלבלבים ולכן זה היה פיקניק ממש מהיר. משם הלכנו למוזיאון ההיסטוריה של הטבע. תור ארוך שזז מהר הוביל אותנו ישירות לממלכת הדינוזאורים, שזה בדיוק מה שהיינו צריכים. עוד סחבנו את הילדים לראות כל מיני הסברים על זוחלים (למה תמיד אני נתקעת מול קופסה שמראה נחש, למה), ועל שאר החיות, ומשם יצאנו מרוצים ומרגישים שזה לא ייאמן שיש מוזיאונים ברמת ליגה והם בחינם. לונדון, נא למדי את כל שאר ערי העולם.

 

משם חזרנו אל הכפר. עוד היה אור יום ולכן הילדים יצאו אל הנחל שמאחורי הבית ואיתרו ברווזים וברבורים, בעוד בזיל השכן מוסיף הסברים מהחצר שלו על הציפורים שהם רואים. זה כה נעים, חיק הטבע בחצר האחורית באנגליה.

 

הפוסט הזה מתארך, ועל כן אני אחצה אותו לשניים. בפעם הבאה: מוזיאון, ארמון וזמן זוגי מפתיע בלונדון.

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/4/2017 11:20  
39 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לילך ב-27/4/2017 10:48



432,361
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ