לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2015

ספרים והרהורים על פרוזן


כבר הרבה זמן אני מבטיחה פוסט על ספרים, והנה הצטברו קצת, אז בבקשה:

 

מלכת היופי של ירושלים של שרית ישי-לוי: לא שמעתי עליו כלום לפני זה, ולכן קראתי אותו חפה מביקורות לפני. אני שמחה לומר שחיבבתי מאוד - הסיפור מעניין, וזה בסיסו של כל ספר טוב. הוא עוסק ביהודים הספרדים של ירושלים ולוקה קלות באותנטיות יתר, היה שלב שבו לא יכולתי לשמוע יותר "קירידו תביא את הבואיקס" או משהו בסגנון, קצת הזכיר לי ספר אחר שלא כתבתי עליו, עד שיום אחד של שמי זרחין, שמתרחש בטבריה וגם הוא מעניין אך אותנטי מדי באיזשהו שלב. אם לחזור למלכת היופי, הסיפור מרתק עד הסוף, ולכן נהניתי.

 


 

 

גברת ורבורג של עירית לינור: עליו דווקא כן שמעתי לפני שקראתי, ולא דברים טובים. יש לי תחושות מעורבות לגבי עירית לינור בכלל, המהפך הפוליטי שעשתה מוזר לי, והיא הפכה מכותבת דעות שדומות לשלי לדעות שאני לא מצליחה להבין מה היא חושבת בדיוק. הספרים שלה גם נעים על הגל הזה: לא התחברתי לשירת הסירנה, כן אהבתי את שתי שלגיות ואת הסנדלרית, לא סבלתי את בנות בראון (הספר היחיד שלה שהתקשיתי לסיים, היא בד"כ מאוד קריאה). אז הייתי סקרנית לגבי גברת ורבורג, אעפ"י שחברה שדעתה מוערכת קטלה ברמת ה"בלתי אפשרי לסיים".

אז אני לא מסכימה עם החברה (מתגעגעת אגב!), אני דווקא חשבתי שקריא, ואפילו נהניתי. עם זאת, תראו, זה ספר בעייתי מבחינת הדמויות שלו - אין אפילו דמות אחת שאפשר להזדהות איתה. המספרת היא אישה שלמרות שיש לה הרבה נתונים שאמורים לעורר סימפטיה כלפיה (יתומה, נערה מתבגרת ללא הדרכה, רווקה בעולם של זאבים וכו), היא בהתחלה לא מובנת, ואחרי זה סתם מעצבנת. את כל שאר הדמויות, אף על פי שהן רבות ומגוונות, אפשר לסכם במשפט אחד: חרא של אנשים.

אבל גברת ורבורג כן מעניין. לפחות אותי. מעניין אותי לקרוא על תל אביב, מעניין אותי לקרוא על משפחות חילוניות ישראליות, שיותר מתחברות אליי ממשפחות בספרים אותנטיים-צבעוניים (גם אני אם אני חשה יותר סימפטיה לדמויות ספציפיות בספרים האלה), מעניין אותי לקרוא על צעירים אחרי צבא ובחירותיהם בחיים (בסרט שאני חיה בו זה ממש קרוב לגילי שלי. פחח), מעניין אותי לקרוא על זוגיות בקרב היאפים התל אביביים מהסוג שאני הייתי עד לא מזמן, וכו.

סה"כ - לא קוטלת. חביב לקריאה.

גם: הכריכה שאני הכי אוהבת.

 


 

ואם היו אומרים לך של גלית דיסטל-אטבריאן: הגיע אליי עם המלצה  של אותה חברה. מצד אחד מרתק, מצד שני עיצבן אותי. המספרת היא אם צעירה שהגורל מזמן לה את אחד מפחדיו הגדולים ביותר של כל הורה - ילד אוטיסט והרבה אתגרים בגידולו. אלא שבמקום לגלות אליה אמפתיה חטפתי ממנה קריזה לא קטנה ~זהירות ספוילרים החל מכאן~: כשנולד לה התינוק, והוא שקט מאוד, שקט מדי בעצם, לא בוכה אף פעם וחמור מזה - לא מחייך, היא לא פוצחת במרתון בדיקות/ביקורי רופא, אלא להפך, מדחיקה, מתרחקת מהתינוק עד כמה שאפשר ומשאירה אותו בידי מטפלת גרועה כשהיא מודעת לזה. התקשיתי לסלוח לה על זה, ולכן בהמשך הספר, כשהיא הופכת לאמא מאוד משקיעה ומטפלת, שלוחמת על זכויות הבן שלה לטיפול, אני מתקשה להתחבר אליה, מה עוד שבשלב הזה היא מזניחה את הבת הגדולה שלה, ושוב מכעיסה אותי עם הוויתורים שהיא מאלצת את הילדה לעשות. ~סוף ספוילרים~

יש בספר גם הרבה קטעי פלשבקים, דווקא מעניינים מאוד, על ילדות המספרת בירושלים, וגם קטעים מעניינים על חיים של ישראלים בחו"ל וישראלים שעובדים בשגרירות בחו"ל, ולעומת זאת קטעים קצת פחות מעניינים על הרהוריה בגורל, מה אפשר לעשות כדי להערים עליו או איך להרגיש את האסון הבא מתקרב, מה שהיה מעניין בהתחלה אבל בסופו של דבר קיים בספר במינון גבוה מדי.

ויש גם קטע מוזר - לא קצת מיושן הסטריאוטיפ של מזרחים=משפחה חמה, אשכנזים=משפחה קרה ומנותקת? יש גם הורים אשכנזים חמים ואוהבים, בדיוק כמו שיש הורים מזרחים פחות אוהבים. נו באמת.

סה"כ זה כן ספר מומלץ, גם כי הוא מעניין וגם כי אפשר ללמוד ממנו הרבה. על הורות, על זוגיות, על משפחה, קצת על חיים בחו"ל.

 


 

והיום אינו כלה של צ'יינג'יס אייטמטוב: וואו. ובכן, לא ציפיתי לזה, כמה מעניין אתם מצפים שיהיה ספר על חור במדבר בקזחסטן בפיפטיז? מעניין, תאמינו לי. חייהם של כמה עובדים הגרים בבקתות ליד פסי הרכבת בקזחסטן הסובייטית, הנאבקים בקור ובחום ובעצם בכל איתני מזג האוויר מול האדם הקטן, בעוני, בדלות, בשרירות הרשויות הסובייטיות, בטראומות מממלחמת העולם השנייה, ובתווך סיפור שעיקרו אנושיות, על חברות אמיצה ועל תמיכה הדדית בין חברים ומשפחות. וגם קצת פולקלור קזחסטני. ואה, גם סיפור מדע בדיוני שמתרחש במקביל. הו כן, הספר הזה יכול להפתיע.

חייבת לדבר גם על התרגום - הספר מלא בקטעים שמתארים את הנוף או את מזג האוויר, ולא במילים לאקוניות כי אם על סף שירה, והמתרגמים עומדים בזה באומץ ומגישים ספר שכולו פיוטיות.

ואה, הגמל הוא שוס.

 


 

 


 

 

ומשהו קטן על סרט: אחרי שהילדים ייבשו אותי עם סרטים של בנים, ובאמת שלייטנינג מקווין ודאסטי קרופהופר כבר יצאו לי מהאף, החלטתי שאני חושפת אותם לסרט שרציתי לראות בעצמי, פרוזן ("לשבור את הקרח"). כמו בסטריאוטיפ הכי מגדרי שיכול להיות, הגומבוץ צפה כעשר דקות בסרט, ואז גלש מהכורסה והלך לשחק במכוניות.

לא אמרתי נואש, ראיתי את הסרט שוב מולם, והפעם הם נכנסו קצת לעניין.

לפני שבועיים אירחנו כאן שני בנים מהקבוצה של הגומבוץ לסליפ אובר. זה הוצג כ"ערב בנים" ובאמת, היו משחקים ודינוזאורים ופיצה, ואז הכנו פופקורן והם התבקשו לבחור סרט לערב הבנים שלהם. ובמה הם בחרו? נכון, פרוזן. ארבעה בנים ישבו אצלי בסלון וראו בעניין פרוזן.

לפחות דבר אחד קצת שונה מבנות: כל הבנות ששאלתי ענו לי שבין שתי הדמויות הן אוהבות יותר את אלזה, מה שהיה ממש מוזר בעיני, כי אלזה היא דמות קרה ולא מושגת, ממש לא פעילה ונוטלת יוזמה כמו אנה. לעומת זאת, כשהגומבוץ והדובוש נשאלו את מי הם הכי אוהבים, הם ענו בלי להסס: אנה. למה? כי היא מצחיקה ונחמדה יותר.

אני רק מקווה שהם יבחרו ככה נשים כשהם יהיו גדולים, ולא יילכו מייד על הבלונדינית הכלבה סטנדרטי

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 7/2/2015 22:00   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים, ספרים  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דניאל ב-21/2/2015 21:07



432,321
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ