לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2005    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2005

שיעור חברה


אחד הספרים שהבאתי איתי לכאן, היה "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו. אמא שלי קנתה אותו, לא אהבה, נתנה אותו לסבתא שלי, שכן אהבה, וסבתא נתנה אותו לי. לאמא שלי ולי, אגב, יש טעם מאוד שונה בספרים.

 

התחלתי לקרוא את הספר במטוס. כשנחתנו בשבדיה כבר הייתי בשלושת רבעי הספר, ולגמרי בתוכו. ראשית, תיאור קצר: נועה ועמיר, שני סטודנטים, עוברים לגור ביחד בדירה קטנה במעוז-ציון, הידוע גם כ"קסטל". בדירה הצמודה גרים בעלי הבית שלהם, סימה ומשה. בני אותו גיל, אבל חיים בעולם אחר לגמרי. לידם, ראובן ונחמה, הורים שכולים לבן שנפל בלבנון, ובנם הקטן, יותם, שביום שאחיו הגדול נהרג הוא איבד גם אח וגם, בעצם, הורים. מולם, לא גר שם אבל משפץ את הבית ממול, צאדק הפלשתיני. פעם הבית שכולם גרים בו היה של המשפחה שלו, אבל בארבעים ושמונה הם נמלטו משם, ועכשיו כל מה שיש לו זה מפתח חלוד ולב כואב. אחת לכמה זמן צצות דמויות אורחות, כמו מודי, חברו הטוב של עמיר, שמתרמל בדרום אמריקה וכותב מכתבים מקסימים (ככה זה כשסופרים כותבים את המכתב שלך בשבילך), ודוד, חבר של עמיר שכותב שירים, וזה מה שאנחנו מקבלים ממנו. לסיכום כל הדמויות, יש לנו פה את ישראל. וכל זה קורה, חייבים לציין, בין אוקטובר 95 ליוני 96, כלומר בימי רצח רבין והפיגועים הגדולים אחריו, המאורעות המחוללים של החברה הישראלית בשנות התשעים ואילך.

 

זה לא שלא קורה בספר הרבה, כי קורה, אבל לא זה העיקר. העיקר זה החברה. חברה ומציאות. אני לא יודעת איפה הייתם ב-95, אבל אני הייתי ישר אחרי השיחרור, סטודנטית שנה ראשונה שבדיוק עברה לגור מחוץ לבית ההורים. כלומר, בדיוק כמו עמיר ונועה. אולי בגלל זה הספר נגע בי כל כך. כשקראתי איך נועה ועמיר מתאבלים על רצח רבין, נזכרתי איך אני בכיתי ימים שלמים. התיאורים של אשכול נבו החזירו אותי בזמן, יכולתי ממש להריח את הדירה ההיא, הראשונה שגרתי בה בתל אביב. שלא לדבר על התיאורים של המקרר שיש בו רק מיונז ובמבה. היי, זו היתה הדירה שלי!

 

והתיאור המדויק של העולמות השונים. נועה ועמיר, צעירים, סטודנטים, מתרכזים באהבה ובחיפוש האושר. סימה ומשה, בני אותו גיל, כבר באמצע החיים. שני ילדים, עבודה קבועה כנהג אוטובוס, ויכוח על חזרה בתשובה או לא, גן דתי לילד או לא. נועה ועמיר - מקרר ריק ושקית במבה ענקית. סימה ומשה - שניצלים, קובה, אורז, מה שתרצו. ויותם, בן עשר ששכל את אחיו גידי, והמילים שלו כל כך מדויקות, כל כך ישירות, שבא לך לחבק אותו, או לחילופין לצעוד אל הבית של ההורים שלו ולצעוק עליהם "אתם לא רואים מה אתם עושים לילד? יש לכם עוד ילד, והוא חי".

 

והכתיבה של אשכול נבו. כמו שיר. לא רק בגלל זה שלפעמים המשפטים שלו מחורזים, ולא רק בגלל שהבתים בטקסט מחוברים ביניהם לפעמים בדרך מקסימה (המילה האחרונה של הפיסקה היא המילה הראשונה של הבית הבא, למשל), אלא גם המילים. הדימויים. המטאפורות. תענוג.

 

וגם התובנות. אני לא מתה על פילוסופיות חיים, אצלי נזירים לא מוכרים שום פרארי, ואני לא מעריכה תובנות מטיולי תרמילאים, שבספר נקראות בשם הכל כך מדויק "קלישאות שחור לבן". אבל מודי, שמטייל כזכור בדרום אמריקה, מבין משהו על החיים תוך כדי, ולפעמים מצאתי את עצמי אומרת "יש בזה משהו".

 

יש בספר הזה משהו. משהו שמשקף את החברה הישראלית ("אני שונא שמשקפים אותי" אומר עמיר בספר) ולא תמיד גורם לך להרגיש טוב עם זה. צאדק הפלשתיני מבלה זמן ממושך בכלא, ואין דרמות. הוא לא עשה משהו שמצדיק כלא, והוא שם להרבה זמן, ואף אחד לא צועק "רגע, האיש חף מפשע, מה הוא עושה בכלא?" הספר ממשיך. כי ככה זה. וככה זה יהיה עד שנעשה שלום. שלום עם עצמנו, ושלום עם אחרים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/2/2005 21:30   בקטגוריות ספרים  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-7/9/2011 12:55



432,151
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ