לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2012

ספרים, סרוגים, יחפים


"את כבר כמה שבועות מבטיחה פוסט על ספרים", התלוננה קיטי, וצדקה. פשוט לא הגעתי לכתוב אותו. אז הנה. בלי ספוילרים, אלא אם כן אני מזהירה מראש מעל הפיסקה.


 


 




 


 


הכתרה, מאת בוריס אקונין. תרגום (מעולה כתמיד) מרוסית: יגאל ליברנט*.


 


זוכרים כשהייתם ילדים וספרים ממש ריתקו אתכם? שממש לא יכולתם להוציא את האף מהספר? לי זה קרה המון, שניסיתי לקרוא תוך כדי ארוחות, בהיחבא בזמן שיעורים, והתמקחתי על שעת כיבוי האור כדי להספיק עוד עמוד או שניים. זה קרה לי עם כל סדרות הבלשות שאהבתי (אניד בלייטון הייתה חזקה אצלי), אבל גם עם עוד הרבה ספרים. זה היה שילוב של להיות מרותקת כדי להגיע לפתרון התעלומה של הספר, וגם פשוט כיף, הנאה מקריאה שלא רוצים שתפסיק.


והנה, כמבוגרת, וזה קטע מאוד מבאס, זה כמעט לא קורה לי. קשה מאוד למצוא ספר שלא אניח מהידיים עד שאסיים. היו בודדים שזה קרה לי איתם, אבל לרוב, גם אם הספר טוב, אני לא אמצא את עצמי קוראת באמצע היום כך סתם, רק לפני השינה. הסדרה של הבלש פנדורין היא אחת מיוצאות הדופן.


הכתרה הוא הספר השביעי בסדרת פנדורין, שמי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת את כולה. אבל גם בסדרות אהובות יש חלקים טובים יותר ופחות, ובפנדורין עד כה הספר שהכי אהבתי היה לוויתן. ואני אומרת עד כה, כי הכתרה התגלה כמתחרה ראוי ללוויתן. תעלומה מרתקת, מהסוג שמתים להגיע לפתרונה, ולמרות שניסיתי לנחש כל הספר מי הפושע עדיין הצלחתי להיות מופתעת (הייתי קרובה אבל לא דייקתי). מצאתי את עצמי מגבילה את זמן הקריאה שלי כדי לא לגמור את כל הספר באותו יום, ומתי לאחרונה זה קרה לכם?


וגם, למרבה השמחה, יש פה את כל מאפייני הפנדורין שאני אוהבת - רוסיה הצארית, מוסקבה וסנקט פטרבורג בימים שלפני המהפכה הבולשביקית, גינוני הדרגות והכבוד, ריח של אנה קרנינה אבל הרבה הומור במקום טרגיות. לא שאין בסדרה טרגדיות, כי יש ומומלץ לא להיקשר לכל הדמויות, אבל אלה ספרים שמצליחים להצחיק. יאי.


 


(קטע מעולה בספר - הבדיחה על מה שמאסה מזהה כחרקירי ו"מונע" אותו. מעולה).


 


ועוד משהו - שאלו אותי כבר כמה פעמים אם צריך לקרוא את כל הסדרה או אפשר לקרוא ישר את החדש. לכאורה לא, כי הספר עומד בפני עצמו, אלא שאני ממליצה שכן, או לפחות לקרוא את הראשון, עזאזל, שחיוני להבנה מאיפה הגיע אראסט פנדורין, ואת השלישי, לוויתן, אבל זה סתם כי הוא כיף.. פנדורין מתפתח מספר לספר, ולכן שווה לקרוא לפי הסדר ולגלות מה קרה לו.


 


*גילוי נאות: אחרי שכתבתי כאן על שני הספרים הראשונים בסדרה יגאל גילה את הבלוג, ועל כן עכשיו אני מכירה את המתרגם ואת בישוליו. ממ.


 




 


 




 


 


אדום החזה, מאת יו נסבו. תרגום מנורבגית: דנה כספי.


 


אני מאוד מתעניינת בספרות סקנדינבית, מן הסתם בגלל עברי השבדי, ולכן תמיד שמחה להכיר עוד. אז יו נסבו הוא סופר נורבגי שכותב ספרי בלש. אדום החזה הוא ספר מסדרה על חוקר משטרה בשם הארי הולה, הראשון מהסדרה שתורגם לעברית. גם על הסדרה הזו אני שמחה להמליץ - היא אומנם לא מלאת הומור כפנדורין, למעשה למרות שמדובר בשתי סדרות בלש הן לא היו יכולות להיות שונות יותר, אבל גם פה הקורא מרותק לספר עד שמסיים. סיפור רחב יריעה, שנע ונד בין מלחמת העולם השנייה לימינו אנו (בערך, תחילת שנות ה-2000 ככה), שופך קצת אור על ההיסטוריה הנורבגית בתקופת הכיבוש הנאצי (המדינה אומנם יצאה טוב מבחינת היהודים אבל גם אצלם היו ויש כולירות), ומצליח לקשור בין אז לעכשיו.


התענוג הגדול מבחינתי היה גם הרוח הסקנדינבית הנעימה שנושבת מהספר. התיאורים של אוסלו וסביבותיה, ממש יכולתי לראות את זה מול העיניים. קצת עשה לי חשק לקיץ בסקנדינביה.


והכי חשוב מבחינת ספר - מעניין. רוצים לדעת מה קרה. ועל כן - מומלץ בהחלט.


 




 


(הבא בתור בסדרה שכבר תורגם לעברית ואקרא: נמסיס).


 


 





 


לפני חודש וקצת הגיע אליי משלוח ספרותי מכובד מחברותיי שבארץ. איזה מזל שגילה ממש מכירה את הטעם הספרותי שלי:


 




 


כל ספר שהוצאתי מהחבילה רק שימח אותי יותר:


גארו הוא המשך לגלנקיל, שהאופנוען ואני נהנינו ממנו עד אין קץ, אז אני אשמח מאוד לקרוא את ההמשך.


על סטונר שמעתי המון המלצות ואני מאוד סקרנית


למרות שהוא קצת שנוי במחלוקת ונהוג לרדת עליו בביקורות, אני עד כה מאוד נהניתי מהספרים של אשכול נבו, ולכן מצפה בשמחה לקרוא גם את זה.


את אלגנטיות של קיפוד הייתי אמורה לקרוא למועדון הקריאה לפני איזה שנתיים ומשהו, אבל עם כל הלידה המתקרבת של גומבוץ וכו לא הספקתי. אז זה מרגיש לי כמו השלמת חור בהשכלה.


ומאיה ערד.. ממ. אם להיות כנה, לא התעלפתי מהקודם שלה שקראתי, ועכשיו גם גילה דיווחה שבדיעבד היא לא מאוד ממליצה, אבל מצד שני איריס אמרה שעדיין כדאי לקרוא. אז נקרא.


פלאפל אוסלו אני לא מכירה אבל השם נשמע מבטיח.


 


 


ואם זה לא מספיק, אז בביקורי בארץ אמא שלי קנתה לי את הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם ואת זכרונות מהונגריה של שאנדור מאראי (תנחשו למה בחרתי אותו). סוף סוף יש לי ערימה נאה שממתינה על המדף.


 


 




 


 


טלוויזיה


 


סרוגים


 


אין, פשוט אין מספיק מקום להשתפך בו כמה אני אוהבת את הסדרה הזו. סיפורם של כמה חבר'ה חובשי כיפות סרוגות וחצאיות, בירושלים. לגמרי לא עולמי, אבל כה מעניין וממש לא רק בגלל העניין המציצני של להכיר מגזר שאני מכירה רק מסטריאוטיפים.


הודיה, יפעת, רעות, אמיר ונתי הם חמשת הגיבורים הכי אנושיים וריאליים שפגשתי בטלוויזיה הישראלית כבר הרבה זמן. אין דמויות אקסצנטריות מדי, ובאותה מידה גם אין סנסציות בתסריט, הכותבים שומרים על ניקיון מהצבע הצהוב, וזה נהדר. כל מה שקורה להם עשוי היה לקרות גם לכם, או אוקיי, לכם אם הייתם דתיים.


הייתה בזמנו מהומה סביב כמה רבנים שטענו שסרוגים מדרדרת לפריצות או משהו כזה, וצריך להיות באמת חסר יכולת להתבונן מעבר לקופסה בשביל לא לראות את השירות הנהדר שהסדרה הזו עושה למגזר. כי אני, מה חשבתי עד עכשיו על הדתיים הסרוגים? שהם - חוץ מחבריי המהממים אסף וחן ועוד שני קולגות לשעבר, שהינחתי שהם יוצאי דופן ומאוד מיוחדים - ימנים, שמרניים, יוצאים חודש ומתחתנים, שנשים לא זוכות לעשות קריירה כי גידול ילדים זה קודם להכל, שהם לא מודעים לתרבות החילונית כמו מוזיקה/קולנוע, ועוד הרבה סטריאוטיפים אחרים.


ואז באה סרוגים ושכה יהיה לי טוב, גרמה לי למחשבות של "יפה, הדברים האלה שיש בדת". ושמחשבה כזו תעבור במוחי באמת לא היה צפוי, אולי כדאי לבדוק אם המשיח בדרך. למשל, מנהג החברותא. איזה מנהג חכם ומקסים. יושבים אדם וחברו, ומתפלפלים על נושאים שאינם האח הגדול או כדורגל. אז נכון, הם מדברים על, הממ, תלמוד? מישנה? לא יודעת, על החומר הזה שהם לומדים, אבל באותה מידה יכלו חילוני וחברו לשבת ולדסקס פילוסופיה, ספרות, אפילו קולנוע, פעם בשבוע, על מנת להשכיל, להחכים, להרהר בדברים שדורשים יותר ממחשבות מעשיות. האם זה קורה אצל החילונים? כמעט ולא, בטח לא עניין שמושרש בחברה כמו אצל הדתיים. וחבל, זה יכול להוסיף פן תרבותי לחיי רבים, רק שאנשים לא חושבים על השקעת זמן מוגדרת רק לצורך מחשבה והתפלפלות.


או עוד עניין שגיליתי בסדרה: שבע ברכות. אחרי חתונתו יוזמן זוג אל חבריו/אוהביו ושם יזכה לשמוע עוד ועוד ברכות לחייהם העתידיים. אז אוקיי, שבע פעמים זה אולי מעיק, אבל אירוע או שניים כזה זה מקסים.


וגם, עוד יותר חשוב, באה סרוגים והראתה לי שכיפה או לא, אני יכולה להזדהות עם גיבוריה כמו כלום. אז אוקיי, יפעת לא מתלבשת כמו שאני הייתי מתלבשת (באופן כללי יפעת הפכה ממתלבשת מגניבה לדודה של ממש. איך זה קרה שממציאת כיסוי הראש המגניב היא הפכה לדתייה המבוגרת?), וקצת מחרפן אותי שלנתי יש חברה והוא לא מחזיק איתה אפילו ידיים, אבל אני מבינה אותם. וזה המפתח לסדרה טובה - בנו דמויות שהקהל מבין ומזדהה איתן. דמויות קרטוניות לא מרגשות, אבל כשזה מגיע לרעות אני רוצה שיהיה לה את השידוך הכי טוב בעולם (אני אמרתי את המשפט הזה?? מיי גוד), וכשזה מגיע להודיה אני רוצה לעשות איתה שיחת סדר בראש, וכשזה מגיע לנתי, ממ, נתי... (כן, הוא השמין. לי זה לא מפריע).


 


***מפה יש ספוילרים לעונה השלישית עד הפרק ששודר שלשום, אם עוד לא ראיתם דלגו עד הפעם הבאה שיש שורה מודגשת***


 


אז נתחיל בנתי. הרווק המנייאק, גירסת חובשי הכיפה. שידוך מוצלח שכמוהו, רופא חתיך, הוא הקפיד לזרוק כל בחורה ברגע שהיא התאהבה בו, ולא לחשוף רגשות בעצמו. היה ברור שמה שצריך כדי לשבור את נתי הוא בחורה מנייאקית לא פחות ממנו.


ואז הגיעה תהילה. יש שיאמרו שהיא יפה, אבל אותי עיצבנו הבעות הפנים שלה. יש שיאהבו אותה, אבל אני לא הצלחתי כי לא סבלתי כאמור את הבעות הפנים שלה. ואם זה לא מספיק, אז נתי, הרופא החתיך שייעדתי לרעות, מתאהב דווקא בה.


טוב, מה שמתחיל עם מעין בגידה (נתי יוצא איתה מאחורי הגב של השותף שלו, הארוס שהיא עזבה) ייגמר רע. וזה בדיוק מה שקרה שלשום לנתי ולתהילה. האם חשתי רע בשביל נתי? למרות שאוהד קנולר שיחק מעולה ואפשר היה להשתכנע שהוא שבור לב, התקשיתי להיות עצובה. אני ראיתי רק משפט אחד מול העיניים: הוא פנוי בשביל רעות!! יאי!!


 


אז נעבור לרעות. הייתי חושבים שהיא תהיה המקבילה לנתי, רווקה מוצלחת שכמוה, גם יפה וגם חכמה, אשת קריירה אמידה. אבל בסדרה כמו גם בחיים, מה שהופך גבר למבוקש הופך אותה לפחות מבוקשת. וככה היא מצליחה למצוא כל מיני לוזרים שאינם מגיעים לקרסוליה, ואמא שלהם עוד מעקמת עליה את האף כי היא עסוקה מדי בעבודה. נו באמת.


בפרק שלשום היא הייתה ממש מצחיקה (גם בקטע המעולה עם אבשלום קור וגם כשנשאלה אם היא והודיה קרובות משפחה מדרגה ראשונה של יפעת וענתה "אמא שלה וסבתא שלה"), ובאופן כללי אני מתה עליה. חתונה עם נתי בקרוב אמן.


 


הודיה - אין לי מה לומר, אני אוהבת גם את הדמות שלה ורק רוצה לראות אותה חיה עם אברי בקרוב. מהפה שלי לאוזניים של לייזי שפירא, תודה.


 


יפעת ואמיר - קלפטע ובחור טוב. נראה לי שסיכמתי לגביהם.


 


וגם, העונה היו פשוט דמויות מישנה מעולות - הקטע המבריק של להשחיר (ככה אומרים?) את רועי במקום שייצא מהארון, אחותה (היפהפייה!) של רעות ובעלה הטייס הבוגדני (עלק לא היה לו כלום עם הפקידה), וכמובן עזריה, המשורר הדוחה הכי מעניין בטלוויזיה.


 


ואה, עוד קטע מצחיק מהפרק של שלשום: נתי עונה לאמיר "לא, אשתך בלהה יולדת!" אחרי שזה תוהה אם הוא מתכוון ליפעת. גדול.


 


***עד כאן ספויילרים, אבל תיזהרו כשקוראים את התגובות, גם שם יש ספוילרים***


 


נשאר עוד פרק אחד עד סוף העונה. מה אעשה בלי האימייל השבועי שלי עם חן, פרשניתי לענייני המגזר? הו.


 


וכמובן, יש פה את הסדרה עם המוזיקה הכי שווה. שיר הפתיחה המקסים, וגם בחירת שירי הסיום הכה מתאימים. אין, עשו פה עבודה מעולה.


 


 




 


 


יחפים


 


קחו את כל מה שכתבתי על סרוגים ותחשבו הפוך.


היו לי ציפיות מיחפים, כי להבדיל מסרוגים היא מדברת דווקא על המגזר שלי - דור מייסדי הקיבוצים (או במקרה שלי העמק) וילדיהם. סדרה רחבת יריעה הבטיחו לנו, מדור החלוצים ועד ימינו.


כגודל הציפיות וכו.


כי להבדיל מסרוגים, שיודעת להישמר מסטריאוטיפים ברורים מדי, יחפים הציגה דמויות שבלוניות צפויות להחריד - העולה החדש חדור האידיאולוגיה הציונית? צ'ק! ילידת הארץ השזופה הרוכבת יחפה בשדות? צ'ק! בן זוגה המנהיג האידיאליסט הנפוח? צ'ק! העולה החדשה שמתגעגעת לאירופה ולא עומדת בקשיי הביצות והיתושים? צ'ק!


מילא, את אומרת לעצמך, אבל אם יהיה סיפור מעניין אז לא נורא. אבל זהו, שהסיפור לא חדש. כתבו אותו קודם, בהמון ספרים. בפרק אחד של הסדרה נזכרתי ברומן רוסי, גיא אוני, תרנגול כפרות, הביתה, היינו העתיד, וזה רק מה שאני הספקתי לגלות.


מילא, את אומרת לעצמך, הרי יש פה סגל שחקנים מבטיח, איך זה לא יהיה טוב? אז זהו, שלא ברור למה ההפקה השקיעה בכוכבים בסדר גודל של אוהד קנולר ויחזקאל לזרוב, רק בשביל להעמיד אותם כבובות לצלילי קולו של המספר, אלון אבוטבול. אבוטבול מקריא שורה, הדמויות אומרות שורה, וחזרנו לאבוטבול. זה מרגיש כמו פרק של תומס הקטר.


voice over, ילמדו אתכם בכל שיעור תסריטאות למתחילים, הוא טריק נהדר להצלת תסריט משעמם, או להוספת מימד שמסביר לתסריט שמעניין גם כך. יש סרטים שזה עשה להם טוב (אני והחבר'ה, הנסיכה הקסומה, פורסט גאמפ), יש כאלה שגם זה לא הציל אותם. ויש כאלה, כמו יחפים, שזה רק הורס את הכל.


האם זה שווה צפייה? ובכן, אחרי שרוויתם מכמה פריימים של קנולר ולזרוב ביחד בפריים, אפשר לזוז הלאה. אז לא.


 


 




 


 


אני בטוחה שהיה עוד משהו שרציתי לכתוב עליו, אבל לא זוכרת כרגע. אולי אוסיף בהמשך.


 

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/1/2012 13:40   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים, ספרים  
304 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של rAoFuHdXHH ב-26/11/2012 00:04



432,154
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ