לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2012

ביקור מולדת, סיכום


 

 

 

אז בשבוע שעבר היינו בארץ. סיכום עוד לפני הפוסט - היה עמוס, לא הספקתי לפגוש חצי מהאנשים שרציתי, לא הספקתי לעשות חצי מהדברים שרציתי, לא הספקתי לקנות חצי מהדברים שהתכוונתי. אבל לפחות אכלתי במנטה ריי (עם פורד והבלונדה, הה).

 

 


 

 

כל חששותיי התרכזו בטיסה לארץ. קודם כל היא יצאה מוקדם, מה שדרש מאיתנו להעיר את שני הילדים לפני שהם מתעוררים לבד, מעשה שמנוגד לכל אינסטינקט שיש לי. אבל דווקא עברנו את זה יחסית בשלום.

הקדשתי שבועות ארוכים לדיסקוס עם חברותיי את הלוגיסטיקה של הביקור: בין היתר התלבטתי איזו עגלה להביא, זו שטובה לשניהם אבל גדולה וכבדה, או זו שטובה רק לגומבוץ, אבל קטנה ומתקפלת.

כשהגענו לשדה הוצאתי אני את הילדים מהכיסאות בזמן שהאופנוען ערם את המזוודות מהבגאז' של המונית על המדרכה מול הטרמינל ונעמד מולי עם פרצוף של "נו?". "רק תוציא את העגלה ואנחנו זזים", אמרתי לו. האופנוען היכה במצחו עם פרצוף של "אופס".

שכחנו את העגלה. ובמילה "שכחנו" אני לשם שינוי לא מתכוונת לעצמי. לא שזה מנחם.

 

בשדה התעופה גילינו שאנחנו לא יושבים באותה שורה. כבר פתחתי פה לזעוק חמס, כשהדיילת ציינה שהטיסה ריקה ולכל אחד מאיתנו שורה לעצמו ואנחנו בשורות אחת ליד השנייה. אה, אז תגידי. היה סבבה.

בטיסה חזרה נגלה איך זה בדיוק ההפך, כשאין שום מקום. אבל דיה לצרה בשעתה.

 

בנתב"ג יצאו כל המזוודות. גם שלנו. רק הסלקל לא. התעכבנו חצי שעה לחכות, ורק כשגילינו שסביבנו כבר עומדים אנשים מטיסה אחרת ומחכים למזוודות שלהם, נכנענו. האופנוען יצא עם הילדים לסבתא שלהם שחיכתה בקוצר רוח בחוץ, אני הלכתי בבאסה לאיתור כבודה לדווח על הסלקל הנעדר, תוך שאני תוהה איך ניסע מכאן אם אין לנו סלקל. באיתור כבודה נעניתי בטון נוזף: "גיברת, סלקל זה בחריגים! תחפשי ליד הקיר!"

הסלקל באמת היה איפה שהיא אמרה. לא יכלו לשים שלט קטן, ים?

 

 



 

עשרה חודשים לא הייתי בארץ. מוזר לחזור לישראל. מצד אחד מרגיש בבית, מצד שני - הספקתי לשכוח דברים והופתעתי. למשל יצאנו מהטרמינל ומייד התמלא האוויר בצפירות מכוניות. אני חושבת שלא שמעתי צפירת מכונית חודשים. בונ'ה - זה נורא רועש!

בכלל, נהיגה בארץ - אללה איסתור!!! אנשים, מה יש לכם נגד לאותת?

מפחיד פה בכבישים.

 

 

 


 

 

ועוד משהו ששכחתי: היינו בעפולה ביום שישי אחרי הצהריים, ורצינו לאכול, והתברר שבית הקפה שסבתא אוהבת סגור בשבת. אמרנו "אין בעיה, נזמין פיצה". עברתי פיצריה פיצריה בדפי זהב, לא הייתה תשובה אפילו באחת. לא התייאשנו, אבא שלי יצא עם האוטו לחפש מקום של אוכל פתוח. לא היה. אנשים, מה אתם עושים בשישי בערב אם אין לכם אוכל בעפולה??

 

 



ונעבור לדברים הטובים:

 

איזה כיף זה חנויות ספרים בעברית...

רק לפני חודש קיבלתי משלוח ספרותי מכובד (ועליו - בפוסט הבא), ועל כן נשבעתי שלא אקנה עוד ספרים, ממילא אין לי מקום במזוודות. אפס, לאחר סיבוב בסטימצקי לא התאפקתי, ועל כן אמא שלי נשלחה וקנתה לי כמה ספרים, ביניהם את הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם (או כמו שאמרתי לה לבקש "הזקן שיצא מהדלת". המוכרות קצת צחקו עליה בגללי). יאי!

 

 


 

 

איזה כיף זה חברות טובות עם ילדים...

הופעתי אצל חגית עם השניים שלי בצהריים, נתתי לה להאכיל את גומבוץ צהריים בעוד אני יושבת בניחותא עם דובוש, ואז נתתי לגומבוץ לשחק בחדר המשחקים של הבת שלה עד הערב, שאז נתתי לה להאכיל אותנו ארוחת ערב. לכולם היה נוח, וב"כולם" אני מתכוונת לעצמי. ~אנחת געגוע~

 

 


 

 

איזה כיף זה ארוחת בוקר של בנות...

 



בתמונה: שולחן לתפארת אצל איריס בבית. לכזה אוכל התגעגעתי. וגילה - אני רוצה את המתכון של הקיש.

 



בתמונה: הקינוחים של ארוחת הבוקר אצל איריס. לכזה אוכל התגעגעתי #2.

 

 


 

 

איזה כיף זה סבתא משקיעה...

אמא שלי ואני לקחנו את הילדים לספארי. היה חביב מאוד. מומלץ לבוא באמצע השבוע, די ריק. והכי מצחיק שבאיזשהו שלב עברה שם הרכבת הקטנה הזו שיש להם וקפצה ממנה מדריכה וחיבקה אותנו. לגמרי שכחנו שבת דודי מור עובדת בספארי...

 

 


 

 

איזה כיף זה בית קפה בתל אביב עם חברה...

 


קפה מיכל. תה עם כל מיני עלים, בחוץ גשם, ויש גם עוגיות. כמו פעם.                                        (צילום: שני)

 

 


 

 

איזה כיף זה שבת חורפית...



טשונט של אמא. כמה שנים לא אכלתי...

 

 


 

 

איזה כיף זה סבא וסבתא שעושים בייביסיטר כמה שאנחנו רוצים...

 

האופנוען ואני יצאנו לסיור בתל אביב. בהתחלה רציתי ללכת ל"יונה", החדשה של הבעלים של מנטה ריי, אבל האופנוען הציע שבמקום זה רק נסתובב בעיר, כמו שפעם היינו עושים, כשהיינו תל אביבים.

אכלנו במקום חדש (לפחות חדש לנו). המזנון של אייל שני (ותודה לשני שכיוונה). לכאורה, פיתה בארבעים שקל. אבל האמת - אנחנו אוהבים את הטרנד הזה של אוכל פשוט כמו של פעם, וגם היה ממש טעים, ברור שהחומרים שם איכותיים.

האופנוען מאוד נהנה לצלם שם.

 






 

 

יש חמוצים ממש טעימים:




וברוח המקום נכנסנו למוזה נוסטלגית, אז לקחנו שתייה הולמת:


(צילומים: האופנוען)

 

משם צעדנו ברגל לגלידה שבכל סופ"ש עצרנו בה עם האופניים לאכול גלידה, סיציליאנה. אני בד"כ לא אוהבת גלידות שוקולד אבל בזו יש שורת של גלידות שוקולד שכולן ממש טעימות.

 




ה-70% שוקולד והשוקולד וויסקי ממש מעולות.

 

 


 

 

פרט לביקורי חברות ומשפחה היו גם ענייני ביורוקרטיה ועבודה והשבוע פשוט טס. אני שולחת מכאן התנצלות לכל חברותיי הבאמת אהובות וגם חבריי האהובים שלא הספקתי לראות.

 

 


 

הודעה לעצמי: זה היה מאוד חכם לעשות רשימת מה לקנות בסופר בארץ. בפעם הבאה זה יהיה עוד יותר חכם אם אפילו תביאי את הרשימה איתך לסופר.

(למרות ששכחתי רק בהרט. עכשיו אני אנסה למצוא בהרט כאן. יה, רייט).

 

 


 

 

וירא אלוהים שחשבנו שלא נורא לטוס עם שני ילדים, ויאמר: "בוא נראה לשני האופטימים האלה מה זה טיסה מהגיהינום".

זה התחיל בזה שהיו תורים עצומים בביטחון והיה מישהו שא. לא נעמד אחרינו אלא לידינו וב. באיזשהו שלב עקף אותנו בטענה ש"לא זזתם אז זה בסדר", כי העזנו להשאיר מרווח של חמישה ס"מ בינינו לבין זה שלפנינו. עצבים. כשכבר הערתי לו הוא צעק עליי שאני לא מנומסת והוא לפחות היה מנומס כשהוא עקף אותנו בלי לומר מילה. עד עכשיו אני לא מצליחה להבין את הטענה הפרדוקסלית הזו.


בצ'ק אין נאלצנו להוציא ממזוודה אחת את כל הדברים הכבדים כי היא שקלה 6 קילו יותר מדי, ולשלוח אותם בנפרד בתיק גב קטן ובשביל זה רוקנו תיק גב אחד, אז אמא שלי נשלחה לקושש שקיות מכל מיני חנויות וסחבנו בהן את כל הצעצועים שלקחנו לטיסה ושאר הדברים שהיו בתיק הגב, ואני צריכה להזכיר שלא היו לנו ידיים פנויות, כי הרי לא הייתה לנו עגלה אז כל אחד מאיתנו החזיק תינוק או פעוט.

 

גם בשיקוף התיקים היה תור מטורף, וכולם עמדו בכעס ומעל כולם עלה קולו של גומבוץ "דא דא טטא", שזה "ביי ביי סבתא", וקצת חנק את הגרון שלי ושל טטא.

 

הטיסה הייתה מלאה והפרידו אותנו כי אי אפשר לשבת עם שני תינוקות באותה שורה (עניין של מספר מסיכות חמצן בשורה), ואני הייתי אמורה לשבת ליד איזה חרדי שבטח היה מתפלץ כשהייתי מתחילה להיניק, אבל אחרי סדרה של קומבינות קיבלנו בסוף את השורה לעצמנו, ואז התחילו שלוש שעות הטיסה.

שלוש שעות טיסה עם ילדים = 6 שעות טיסה בלי ילדים.

ואז נחתנו בבודפשט ועד שהתארגנו התברר שאנחנו אחרונים במטוס - והאוטובוס שמסיע לטרמינל ברח לנו. כן, מצחיק. הה הה.
ואז נסענו הביתה במונית ושני הילדים בכו כל הדרך. אני עשיתי היפנוזה לעצמי בינתיים "את לא כאן. את לא כאן. את במקום שקט" והאופנוען בחן בריכוז את הדרך, מקפיד להסתכל החוצה.
הגענו הביתה עם לשון בחוץ. לא קל לטייל עם ילדים.

 

אבל היה כיף.

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/1/2012 22:34  
93 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-25/5/2014 13:08



432,138
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ