לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2011    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2011

פוסט להתעלף (סיכום סאגה)


יש לי כבר פוסטים חדשים בקנה (הו כן, משום מה אני יצירתית כשאני לא ישנה) אבל הגיע הזמן לסיים את סאגת הלידה.

 

 


 

 

אז התעוררתי בחדר ההתאוששות, ולא היה לי מושג איפה אני, מה השעה, וכו. באיזשהו שלב (ייתכן שזה היה אחרי שתי דקות, ייתכן שזה היה אחרי שעה, תפיסת הזמן מאוד לא ברורה כשמתעוררים מהרדמה כללית, מתברר) הופיע האופנוען, סיפר לי שילדתי, סיפר איך היה מסעיר (אני שמחה שהוא נהנה), וקינח בתיאור של דובוש, הילד שלי שטרם פגשתי. מזל שהביאו אותו אחרי זה ויצא לי לחזות במו עיני ופטמותיי בפלא.

 

ולאט לאט התחלתי לקלוט עוד דברים. כמו זה שהייתי יכולה להתחרות בהצלחה בכל טפטפת בכמות הצינורות שיוצאת ממני. מילא זה שמחובר לאינפוזיה, ומילא זה שמנקז את ה, ובכן, פיפי, אבל מצאתי במפתיע גם שקית שהייתה מחוברת אליי בנקודה עלומה בבטן (לא היה לי אומץ להסתכל איפה בדיוק) וניקזה כל מיני דם. בעעע.

וגם קלטתי שאני בקושי יכולה לזוז, כי כואב. אבל למרות שמהר מאוד ויתרתי על השאיפה לקום, הופיעה האחות לקראת הערב ואמרה שאני צריכה לקום מהמיטה. האופנוען והיא התייצבו בנקודות מפתח, כל אחד גם אוסף איזה שקית שמחוברת אליי, ונתנו הוראות מכוונות כמו "תזיזי קודם את הרגל ההיא" וכאלה. כן, מחלקת גריאטריה זה כאן.

על כל פנים, למרות הכאבים הצלחתי להגיע לפוזיציה שאפשר לקום ממנה וקמתי.

הייתה שנייה של אופוריה.

ואז, למרות שראיתי את הפה של האופנוען זז, הפסקתי לשמוע אותו, כאילו מישהו לחץ על מיוט לחדר. ושנייה אחרי זה גם כיבה את האור. והפיל אותי על האופנוען.

בקיצור, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתעלפתי. אם לסכם בשתי מילים: לא כיף.

 

את החוויה הראשונית הזו אני אשחזר שוב, פעמיים, למחרת בבוקר וכמה שעות אחרי. ואחרי שלוש התעלפויות כבר ויתרתי על הרצון לקום והתחלתי לנחם את עצמי שבעצם לא רע לי בכלל במיטה, אני אשאר כאן... זה היה השלב שהרופאים קלטו שכנראה איבדתי יותר מדי דם בניתוח. מייד חיברו אותי גם לעירוי ברזל. כי אין כמו עוד צינור בשביל לגרום לי להרגיש מושכת.

על כל פנים, באיזשהו שלב הופיעה מישהי שהציגה את עצמה כפיזיותרפיסטית, והבטיחה שהיא תקים אותי מהמיטה. היא עשתה לי סדרה של תרגילים שהרגישו ממש בולשיט, כל מיני "תסובבי את הבוהן של רגל ימין ותנשמי עמוק", "תחשבי מחשבות חיוביות", "תעשי פלייה עם כף הרגל" וכו. ואז היא הצליחה להקים אותי בלי שהתעלפתי. כמעט התעלפתי משמחה.

 

בספר עם הגלגל כתוב שמי שמתאוששת מניתוח קיסרי תגלה שמאוד כואב להשתעל. הם שכחו לכתוב שלא רק להשתעל, גם לצחוק. מובן שבשנייה שנכנסתי להתאוששות הפך האופנוען לבדרן צמרת, כל משפט שלו מסתיים בפאנץ' ליין מחץ, כל מילה קורעת. כמות הפעמים שהתחלתי לצחוק ומייד צרחתי הייתה בלתי נסבלת. האופנוען, שנקרע בין מצד אחד רחמים עליי ומצד שני להיות מרוצה מעצמו שהוא כל כך מצחיק, ניסה להשתדל להרגיע את חוש ההומור. לא הלך. מה הוא יעשה שניתוח קיסרי באמת מותיר את האישה במצב שמה זה קל להתבדח על חשבונה...

למשל: לפני הניתוח מורחים עלייך הרופאים חומר מחטה מהברכיים ועד הפופיק. אחרי הניתוח גיליתי שצבעו כתום בוהק. בגלל שלא יכולתי לקום מהמיטה לא יצא לי להתרחץ, כך שהמלבן הכתום הזה נשאר על הרגליים שלי כל הזמן. ביום שקמתי סוף סוף מהמיטה אמרתי לאופנוען בשמחה שסוף סוף אני יכולה להתרחץ, והוא ענה בתגובה: "כן, רציתי לומר לך, מה זה, שפכת על עצמך בולונז? צ צ צ איזה נימוסי שולחן". פרצתי בצחוק גדול. את הצרחה שבאה בעקבותיו שמעו בכל המרפאה.

 

כמה שעות אחרי זה הגיעה האחות להוציא את הצינור מהבטן. עד אותו רגע לא ממש הקדשתי לו מחשבה. הוא היה שם, וזהו. רק כשהיא אמרה "תנשמי עמוק, תספרי עד שלוש וזה יעבור", קלטתי שהוא מחובר איפשהו עמוק בבטן, וכנראה שזה הולך לכאוב כשיוציאו אותו. אכן, כאב. כמעט התעלפתי שוב כשגיליתי שהיא שלפה לי איזה חצי מטר צינור מהבטן. איפה לעזאזל זה היה? עזבו, לא רוצה לדעת.

 

אחרי שלושה ימים בבית החולים הוכרזתי כמספיק בריאה לצאת הביתה. יאי! נאסר עליי להרים דברים כבדים חודש, וזה, מכל הכאבים, היה הדבר הכי קשה בניתוח. זה אומר חודש לא להרים את גומבוץ, וזה היה קשה מאוד.

ובשורה אחת משמחת למי שבכל זאת תעבור ניתוח קיסרי: השבוע הראשון ממש קשה, זה נכון. כאבים, קשה לזוז, די בעע. אבל כשהשבוע הזה חולף, ההחלמה תופסת תאוצה. כל יום הוא שיפור עצום. שבועיים אחרי הניתוח היה מצבי יותר טוב ממה שהיה שבועיים אחרי לידה רגילה. (כן, זה הזמן לקוראיי הגברים לומר לעצמם שאיזה כיף להם שלא עשו אותם אישה).

 

זהו. בפעם הבאה - פוסטי אימהות, תינוקות, קיטורי רוסיה, מבזקי ספרות ושאר ירקות פולנים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 4/11/2011 17:18  
70 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/1/2012 23:22



432,155
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ