לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2011    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2011

סתיו בבודפשט


קצת הפסקה מסיפורי הלידה לצורך ענייני יום יום (הזיכרון שלי אזל עם שעות השינה. אם לא אכתוב עכשיו - לא יהיה).

 

 


 

 


סתיו בבודפשט. מבט מחלון המכונית.

הטמפרטורה בבוקר נעה בין 0 ל-2 מעלות. מתבקש להסתובב לצד השני ולהתחפר בפוך.

(פנטזיה).

 



 

 

טרם חלפה הטמטמת:

 

האופנוען שב הביתה ובאמתחתו ספר בהונגרית לגומבוץ. הציורים מראים עורב על ענף אוחז במקורו גבינה צהובה ושועל מתחת לעץ.

אני: הה, העורב והשועל

האופנוען: אז את מכירה את הסיפור?

אני: ברור, זה קלאסי, משלי צ'כוב

האופנוען (תוקע בי מבט של "או מיי גוד את אהבלה"): לה פונטיין, כן

(צ'כוב?? צ'כוב?? אני אהבלה)

(למרות שבמקור זה בכלל של איזופוס, לה פונטיין רק עיבד את זה. הה!)

 

 



 

 



סתיו בבודפשט. כבר שבועיים שאני מסתובבת ומצלמת עצים. אני יודעת שנהוג להלל את האביב, אבל הסתיו הרבה יותר יפה בעיני. הצבעים האלה הרבה יותר יפים מסתם ירוק.

 

 


 

 

אפשר גם ברוסיה #1:

 

ביקור בשכונה שאינה שכונתי הובילה אותי לירקן עם שני מצרכים שלא ראיתי הרבה זמן: חבושים ובטטות. מייד רכשתי קילו מכל אחד. כמה זמן לא אכלתי בטטות, איזה כיף שמצאתי. וחבושים.. ריח ריבה בבית.

 


 

 

ריח של חבושים, והצבע האדום שהם מקבלים אחרי בישול. ממ.


כאן בתמונה הם מוצגים על טחינה גולמית. כן, ככה אני אוכלת ריבה. או על פטה כבד. ותהרגו אותי, אבל לא הצלחתי לסדר את הפוקוס בתמונה הזו.

 

ועכשיו, אחרי שכולם התפעלו מאיך שאני מתקתקת גם פעוט, גם תינוק שרק נולד וגם עושה ריבה, אפשר לעצור את המכולה עם המדליות לפני שהיא עולה על המטוס ולהודות באילוצי המציאות:

בשל חוסר יכולת לחשוב על משהו כמו שצריך נזכרתי רק בבית, אחרי שכבר חתכתי חצי מהחבושים, שאין לי מספיק סוכר לריבה. איחסנתי את אלה שכבר חתכתי בקערת מים (עזר כמו כוסות רוח למת, הם כמובן שינו צבע, ולא לאדום המקסים. בפעם הבאה להוסיף לימון). דחיתי את ההכנה למחרת.

למחרת בבוקר קמתי אחרי מעט מאוד שעות שינה והרבה מאוד שעות הנקה, לא היה לי כוח להגיע לחנות לקנות סוכר. דחיתי את ההכנה למחרת.

למחרת גיליתי שזה יום חג ברוסיה, יום הניצחון על הקומוניזם או משהו כזה. כל החנויות סגורות. ("טכנית זה לא חג של רוסיה", תיקן אותי האופנוען, "זה חג אנטי רוסיה". ווטאבר, בלונדון זה לא היה קורה).

אז רק אחרי שלושה ימים הגעתי לעשות את ריבת החבושים שלי. כמובן שחצי מהם כבר הרקיבו. שיכנעתי את עצמי שלא נורא ששילמתי כל כך הרבה על חבושים ועכשיו יש לי רק חצי מהכמות, ושמתי את הסיר על האש. דובוש בדיוק התעורר לינוק ושיבחתי אותו על הטיימינג המשובח ואיך הוא היה שקט במשך כל זמן ההכנה.

מתברר שממש כמו נשות פונטנלה, כשאני מגירה נוזל כלשהו אני מאבדת את זכרוני. התיישבתי להיניק ומייד שכחתי מהסיר שעל האש עם הריבה שלי.

זה היה סשן הנקה ארוך במיוחד. אחרי שעה ורבע קמתי. כשנכנסתי למטבח נזכרתי בריבה (טוב, זה לא היה קשה, ראיתי את הסיר מול העיניים). קצת קשה לקרוא לזה ריבה. יותר כמו פחמי חבושים.

גירדתי את רובו ישירות לפח. אבל הצלחתי לחלוב קצת חבושים שטרם נשרפו.

 


צנצנת אחת קטנה מקילו חבושים, וגם יותר מרקחת מריבה אבל זה לא זמן להתלונן.

 

אולי בשבועות הראשונים של אחרי הלידה אני צריכה לדבוק בבישול הישרדותי - כזה שמכסה לנו ארוחות חיוניות ולא נכנס להרפתקות כמו ריבה.

 

או שגם ארוחות לא? מתברר שהחבושים היו רק סיפתח לשרשרת כשלונות במטבח. את הבטטות לקחתי לתבשיל עוף וירקות כתומים מהספר טעמים ראשונים. זו הייתה הפעם הראשונה שקילפתי דלעת, כלומר יש לי וואחד חתך עכשיו באצבע (בדיוק בזו שמורחת קרם חיתולים). התבשיל עצמו יצא סתמי. גומבוץ לקח שני ביסים וסירב להמשיך, האופנוען אכל מנה ולא רצה מנה שנייה (=כישלון חרוץ), והסביר שזה "מתוק ומוזר". ולחשוב כמה עלו לי הבטטות האלה..

 

יום אחרי זה הכנתי פשטידת בצל. כמו תמיד אצלי החלפתי את הקמח בקמח מלא. אלא שבמקום לעשות כמו תמיד, חצי חצי עם קמח לבן, הרגשתי חופשייה לעשות הכל בקמח מלא. יצאה חתיכת יציקה ולקינוח עוד שכחתי את זה בתנור (כן, שוב הינקתי..) אז עוד שרפתי את זה קצת. גומבוץ אכל קצת, האופנוען לקח ביס ואמר שבעצם הוא לא רעב ויסתפק בסלט (=מאורע נדיר המסמן כישלון עוד יותר חרוץ).

 

אז הערב, כדי להוכיח לעצמי שלא איבדתי את זה לגמרי ואני עוד מסוגלת לבשל, הכנתי ספגטי בולונז, שזה מתכון שעשיתי כבר עשרות פעמים וגברי הבית לא אומרים לו לא לעולם. "זה לא הבולונז הכי טוב שלך", התחיל האופנוען בהבעת פנים לא מרוצה, ומייד תיקן את עצמו לנוכח מבטי הרושף: "אבל זה מאוד טעים!"

 


 

 



סתיו בבודפשט, מבט מחלון המכונית.

 

 

 


 

 

כמו אחרי לידתו של גומבוץ, גם עם שני ילדים אנחנו נחושים שלא להיתקע בבית עם פעילויות ילדים בלבד. אז ביום שבת ארזנו את שני הילדים, תיק חיתולים עצום, שתי עגלות ואת עצמנו, ונסענו למוזיאון האתנוגרפי, שם הוצגה באותה עת תערוכת צילומי העיתונות של 2010 (זהירות, הלינק מוביל ישירות לצילום הזוכה, האישה שחתכו לה את האף באפגניסטן. לא לנפשות רכות). אנחנו מתים על התערוכה הזו ורואים אותה כל שנה. בשנים הקודמות ראינו אותה בארץ ובלונדון, ועכשיו החלטנו לא לוותר עליה גם פה.

והמסקנה: הממ. אם בפעמים קודמות קראנו בעיון כל הסבר ואז בחנו את הצילומים ארוכות, עכשיו קראנו ברפרוף, נתנו מבט בתמונה, הארכנו קצת אם מדובר בתמונה שווה, ויאללה, לתמונה הבאה, לפני שהילד שאנחנו אחראים עליו יתחיל לבכות. האופנוען סיים את התערוכה כשהוא אוחז בשקית ביסקוויטים לפעוט ומשגיח בעין אחת שגומבוץ לא יעשה משהו מסוכן, אני סיימתי את התערוכה עם תינוק על הכתף תוך ניענוע מונוטני, אבל נו, היינו שם.

משם החלטנו לא להיכנע והלכנו לבית קפה. זה היה אמור להיות בית קפה מבטיח - גם שייקים של פירות טריים, גם אוכל לא הונגרי, גם מגזינים באנגלית. נכנסנו וראינו שנכון, כל זה שם, ויש גם סלסלת צעצועים לפעוטות, שזה כבר בונוס רציני. אלא ששני צעדים פנימה היכה בנו משהו נוסף שיש שם: ריח של סיגריות. כי החוק המתבקש שלא לעשן במקומות סגורים ייכנס כאן לתוקף רק בינואר, ועד אז - רוסיה.

התבאסנו קשות, התלוננו קצת, ובסוף סידרו לנו מקום בחלק של הלא מעשנים, שממוקם בדיוק בין החדר של המעשנים לבין החצר, שכן, גם בה מעשנים. ודווקא בית קפה נחמד. החלטנו לחזור שוב. בינואר.

 

 


 

 



סתיו בבודפשט. יפים העלים האלה.

 

 


 

 

אחרי שבועות של תלונות על העובדה שחסרים פה מצרכי בסיס למטבח הישראלי/בינלאומי שאני מנהלת, ושנמאס לי להיכנס לסופר ולגלות שיש קיר שלם שמוקדש למרגרינה אבל רק שני סוגי חמאה וגם עליהם אין סימון של איפה זה 50 גרם, ואחרי שאמא שלי וחגית סחבו לכאן חצי טיב טעם במזוודה, לקח אותי האופנוען לחנות שהוא שמע שיש לה מצרכים לזרים.

רק נכנסנו ואורו עיניי. כל מה שחלמתי עליו, כלומר מצרכים לאוכל אסייאני והרבה דברים ים תיכוניים ואמריקאיים. יאי! זמננו היה קצר אבל הספקתי לאסוף שוקולד צ'יפס (אמא, את לא צריכה להביא בפעם הבאה!), מחית קארי (אמא, את לא צריכה להביא בפעם הבאה!) ועלי כוסברה בשמן זית ("אולי עכשיו מרק העדשים שלך יחזור להיות כמו פעם", הוסיף האופנוען עלבון ולכן הוא לא יאכל את המרק הזה בקרוב).

 

 


 

 

קצת קריאה וטלוויזיה:

 

 

שעות ההנקה המרובות מפנות לי שעות לקריאה וצפייה ללא ייסורי מצפון על זה שאני לא עושה שום דבר אחר בינתיים. אז כבר בבית החולים קראתי את כל הבלוג של מקופלת מהסוף עד ההתחלה, ונהניתי תועפות. מה עוד שכבונוס מצאתי שם סיפור לידה, שזה בדיוק מה שעניין אותי מאז הלידה.

 

הבעיה עם הבלוג של מקופלת הוא שהיא לא התחשבה ולא כתבה מספיק. מה זה זה, איפה ההתחשבות בבחורות ברוסיה שצריכות להיניק? אז חיפשתי עוד בלוגים של אימהות והגעתי לבלוג של oobi ושם נהניתי משני סיפורי לידה.

 

ומשם עברתי לבלוג של נעמה, המסע ליפן והלאה, שהמליצו לי מיכליקה והקוראת תמר. וזה כבר סיפור בפני עצמו. כי נעמה היא גם כותבת מצוינת וגם מביאה סיפור ממש מעניין: כמשתמע משמו יש שם גם חלק על יפן, ועכשיו הם בכלל גרים בקנדה, והיא גם מקפידה על אוכל בריא (שלוש ליגות מעליי, כולל לגדל את הירקות האורגנים של עצמה, לטחון את הקמח המלא של עצמה, לעשות את שמן הזית של עצמה וכו) אבל עדיין מספקת מתכונים עם שוקולד, גם כותבת על אימהות טוטאלית (הום סקולינג למשל) וגם שמירה על איכות הסביבה הארד קור (שירותי קומפוסט!). בקיצור, מרתק. כמו סטוקרית אני יושבת לה על הבלוג כבר שבועיים ונהנית. ולקינוח מצאתי שם סיפורי שלוש לידות ובקרוב הרביעית.

 

אשר לטלוויזיה, אז יש את הבעיה הקטנה הזו שמתוך מאה הערוצים שלנו רק שניים וחצי דוברי אנגלית, מה שדי מגביל את הצפייה שלי. יש משהו מאוד מדכא בלגלות סדרות שאת אוהבת (העונה החדשה של דקסטר למשל) ואז השנייה הראשונה של השמחה מתחלפת במפח נפש כשאת מגלה שגם חוקר נתזי הדם החביב עלייך מדבר כאן בהונגרית. על כל פנים, הקלטתי את מיני הסדרה מילדרד פירס, שזכתה בכל מיני אמי בטקס האחרון, מתוך כוונה לצפות בה עם האופנוען. אבל אחרי חמש דקות קלטתי שמדובר בסדרה על אישה בשנות ה-30 בארה"ב ועל מערכת היחסים שלה עם בתה המתבגרת. בקיצור, האופנוען לא יצלח ער את כותרות הפתיחה, אז ויתרתי ואני רואה את זה לבד.

 

וגם, חברתי חן (היי חן! מתגעגעת) שלחה לי לינק לפרק הראשון של העונה השלישית של סרוגים. איזה כיף! היה מפתיע לגלות שלמרות שזו סדרה על צעירים דתיים, כלומר לא בדיוק אני, ועוד מתרחשת בירושלים, סוג של חו"ל מבחינתי, עדיין זו סדרה שעושה לי להתגעגע לארץ, הרבה יותר מסדרות על "החיים שלי" בארץ, כלומר כל מיני סדרות בועה תל אביביות. אולי בגלל שאני מחבבת את הדמויות, הייתי שמחה להיות חברה של הודיה, רעות ויפעת, וגם הייתי שמחה להגיד לנתי מה דעתי על השריטות שלו. ואה כן, אוהד קנולר ממש חתיך..

 

 


 

 

הודעה לכל חברותיי שחושבות שזה בסדר להזניח אותי דווקא עכשיו ולא לכתוב (אתן יודעות מי אתן! אובייסלי לא את חן, את בסדר): זה לא בסדר, אני לא אסלח וכן, אתן צריכות לשבת ולכתוב! מיילים ארוכים!

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/10/2011 22:11  
93 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-3/11/2011 14:29



432,253
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ