לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2010    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2010

צ'ים צ'ימיני


הפוסט הזה נכתב, לסירוגין, בחודשיים של ההתכוננויות למעבר.

 

 


 

בספטמבר נסענו לשבוע לחפש דירה בלונדון.

 

 האופנוען ואני רואים דירה שאמורה להיות עם שני חדרי שינה.

 

 האופנוען: איפה החדר השני?

 

המתווכת: אתה עומד בו

 

האופנוען: אה, זה לא ארון?

 


 

 שבוע חיפושי דירה בלונדון.

 

אנחנו רואים דירה מקסימה, בניין עתיק, כולה רצפת עץ, מול פארק, רק מה, יקרה לנו מדי ועוד ממוקמת בשכונה ממש יקרה.

אחרי שאנחנו צופים ברחוב בעוד בן של איל נפט סעודי, ילד כבן 6 יוצא עם אמו מהמרצדס כשהוא נעול בנעליים שכתוב עליהן מאוד בבירור "ארמאני", אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שלא נורא שזו שכונה יקרה ושכולם נראים לנו סנובים מגעילים.

 

אני: יש פה גני ילדים בסביבה?

 

המתווך: לא אמרת שהילד בן חצי שנה?

 

אני: כן, לא לעכשיו, לכשהוא יהיה בן שנה

 

המתווך: בגיל שנה לגן? מה פתאום? לוקחים להם עד גיל שלוש נני

 

אני (מכחכחת): כן, ברור, רק למקרה שנרצה לתת לו גם מסגרת עם ילדים אחרים...

 

מחליטים לוותר על הדירה היקרה בשכונה היקרה.

 


 

שבוע חיפושי דירה בלונדון.

 

בדירה שמצאנו יש חדר שינה קטן מדי וברור שהמיטה שלנו מהארץ, הענקית, לא תיכנס בו. אנחנו מחליטים לתת את המיטה שלנו במתנה להורים שלי, רק מבקשים שאמא שלי, שאיתנו בלונדון, תוודא קודם שהמיטה תיכנס בחדר השינה שלהם.

 

אמא שולחת את הסמס הבא לאבא:

"קח את המטר ותתקשר אליי מחדר השינה"

אבא מתקשר לאמא: סליחה??

 

 


 

 

שבוע חיפושי דירה בלונדון. הנוף הנשקף מהמלון:

 

 



 

האופנוען ואני תקועים ימים עם המשפט מהשיר ממרי פופינס:

 On the rooftops of London - Coo, what a sight 

 

 


 

האופנוען כבר שבועיים בלונדון, ואילו אני מחכה לענייני ביורוקרטיה בארץ עם גומבוץ. אחרי שבועיים שרק אני קמה אליו גם בלילה וגם בבוקר אני כה טרוטה שאני מתחילה לרחם על עצמי מאוד. גם על האופנוען מצידו עוברים שבועיים קשים של סידורים של התחלה פלוס עבודה חדשה, וגם הוא עייף. אבל בשיחת הטלפון הבאה אני מתקשה לנפק אמפתיה.

 

אני: ואחרי כל הקימות האלה הוא השכים בחמש וחצי. אני כל כך עייפה

 

האופנוען: גם אני, קרוע. אני כל כך עייף, שהלילה ישנתי 12 שעות רצוף!

 

דממה משתררת.

 

האופנוען: לא הייתי צריך לומר את המשפט האחרון, אה?

 

ררר.

 


 

חוק מרפי של התינוקות, גירסת האמ-אמא שלו:

 

אם נותרת לבדך עם התינוק למשך חודש, זה יהיה במשך החודש הזה שהתינוק, שמעולם לא היה חולה לפני, יקבל חום לשלושה ימים, ואז שבועיים שלשולים, ואז עוד חום לשלושה ימים, ואז יצמיח שתי שיניים, במשך שלושה לילות רצופים של חוסר שינה. אבל בכיף  עצבני

 


 

 ארוחת בוקר של פרידה מהעבודה שלי. אני שולחת את גומבוץ לסיבוב בידי כל בנות ובני המחלקה, בטיימינג מושלם עם הגעת האומלט. כל הבנות שאין להן ילדים לא עולות על הטריק הזול הזה ולכן מתנדבות להחזיק אותו. מואאאאה. (תודה, חן, נוף ושני).

 

חוששתני שכבר אין לי מצפון ולמען עוד שנייה של התייחדות עם האומלט וסלט הקינואה דחפתי אותו גם לידי הדס, שדווקא בהחלט מעריכה בשלב זה חמש  דקות של זוג ידיים פנויות. (אצלה השתמשתי בטיעון "קחי, תראי איך זה ירגיש לך בעוד שבעה חודשים וחצי").

 

אניווי, במהלך הסיבוב שלו אצל בנות המחלקה המפרגנות גילתה שני שהוא פלט על כל הצד של השמלה החדשה שלה. מתברר שאני קצת איבדתי רגישות לעניין.

שני: הוא פלט על השמלה שלי!

 

אני (מושכת בכתפיי ולא טורחת לקחת ממנה את גומבוץ): שטויות, לי אין חולצה בלי כתם

 

שני לוטשת בי עיניים, אני נזכרת שלה עוד יש סטנדרטים של ניקיון ליציאה מהבית.

 

אני: כמובן שאני יכולה לתת לך מגבון...

 

(נפרדת מהאומלט ולוקחת את הילד)

 


 

 

אין, אין במה מספיק גדולה להודות לאבא שלי שגאל אותי מייסורי מכירת האוטו (שהיה במצב מעולה. למה כל כך קשה למכור אוטו משומש בימים אלה?) ומכר אותו בשבילי שבוע אחרי שנסענו. יאי!!! תודה!!!

 

  


 

וכך, בבוקר שבת אחת, השכימו ההורים שלי, אני וגומבוץ ברבע לחמש בבוקר (כמובן שבאותו לילה הוא דווקא לא התעורר בעצמו בשעה הזו), ונסענו, טרוטי עיניים וגם עצובים לקראת הפרידה הממשמשת, לשדה התעופה. ושם, נשאל גומבוץ אם ארז לבד ואם מישהו נתן להעביר לו חבילה ("אני שואלת כי כבר היו מקרים שמישהו ביקש להעביר חבילה והתברר שזו הייתה פצצה"), עבר בהצלחה את בדיקות הביטחון ויצא אל המטוס. סבא וסבתא שלו נפנפנו לו מעבר לחלון הזכוכית הזה שיש בשלב שבו עוברים אל שיקוף תיקי היד, וזה היה עצוב כמו בסרט.

 

וחמש שעות וחצי מאוחר יותר נחתנו אל מזג אוויר ששהיה קר יותר ביותר מעשרים מעלות. ברר. ואחרי בעיות קלות אצל משטרת הגבולות ("איך אני יודע שהילד הזה שלך?" שאל אותי בשיא הרצינות הפקיד שישב שם, לנוכח שמות המשפחה השונים שלי ושל גומבוץ אה?. כבר דימיינתי איך לוקחים לי אותו ומאשימים אותי בחטיפת ילדים או משהו. מזל שחשדתי שזה עלול לקרות כי זה קרה פעם לחברה שלי וסחבתי איתי את תעודת הלידה שלו, ששיכנעה אותו), יצאנו, כשאני מתמרנת, ולא בהצלחה יתרה, עגלת תינוק ועגלה עם שלוש מזוודות ותיק גדול. אנשים עזרו לי חלק מהדרך והאופנוען רץ אליי בשנייה שראה מישהי עם שתי עגלות נתקעת בדלת היציאה  האוטומטית ולא מצליחה להתקדם (כן, זה קרה).

 

 היה איחוד מרגש. בקרוב - פוסטים מלונדון.

 

 

 


 


כאן היה קליפ שבול מתאים ממרי פופינס, אבל בגלל בעיית ישרא כלשהי הוא אינו מופיע. רר.

 

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/12/2010 11:13  
73 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-20/12/2010 13:21



432,320
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ