לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2010    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2010

תשעה חודשים


מטעמי פולניות, יוצא שלא סיפרתי כאן על משהו מרכזי בחיי בתשעת (בעצם עשרת) החודשים האחרונים.

 

 

 

 

 


 

 

התמונה, אגב, אינה המקלון המקורי שלי אלא אילוסטרציה בלבד. במקלון המקורי שלי האופנוען ואני בהינו ושכחנו לצלם.

לא שהופתענו, כי זה היה מתוכנן. הגילוי היה אגב שבוע לפני הטיסה לטיול הגדול בארה"ב.

לא חששתי לצאת לטיול, כי הרגשתי מצוין. שום בחילות או משהו כזה.

הבחילות התחילו כמובן יום אחרי שנחתנו בלוס אנג'לס.

ההגדרה "בחילות" אגב אינה מדויקת, המינוח המדויק צריך להיות "תחושת רצון למות מרוב שמרגישים רע, הטומנת בחובה גם בחילה".

בערב שנחתנו דווקא הרגשתי טוב. יצאנו כולנו למסעדה ואכלתי סלט עם חזה עוף (בעוד האופנוען זולל לידי סלט עם טונה צרובה. הו כמה רציתי גם אבל אסור שום דבר נא, ולא יכולתי אפילו להסביר לעוז ולקרן למה אני בוהה בקינאה בצלחת של האופנוען ולא טועמת).

למחרת בבוקר קמתי עם הבחילות. המחשבה על חזה העוף מערב קודם גרמה לי לרצות להקיא. זו הייתה הפעם האחרונה שאכלתי חזה עוף, אפילו עכשיו אני מקבלת בחילה מלחשוב על חזה עוף.

עם שוקולדים, למרבה הצער, לא הייתה שום בעיה.

 

 


 

שבוע 9, אנחנו עוד לא מספרים, ואנחנו בניו יורק. אני נפגשת עם בני דודיי ג'וש ומארק לצהריים.

ג'וש: אני יודע שאני תמיד סוחב אותך למקומות של בשר, אז הפעם החלטתי ללכת לקראתך והזמנתי לנו שולחן במסעדת סושי

אני מחווירה (עברתי כבר שבועיים וחצי בארה"ב בלי לגעת בדגים נאים, והיה קשה עם כל האוכל הקליפורני).

ג'וש: ואני זוכר שאת לא אוכלת אורז לבן, ולכן מצאתי מסעדה שמגישה נתחים עצומים של סשימי

אני (מנסה לצאת מזה): הממ, אני לא בטוחה שבא לי סושי..

ג'וש: את? את תמיד מוכנה לסושי

אני (בקול חלוש): חוץ מעכשיו

 

יושבים במסעדה. ג'וש ומארק מזמינים קומבינציות ענק, וג'וש מזמין למרכז השולחן צלחת סשימי טונה, שאכן, מלאה בנתחים ענקיים

אני (נועצת עיניים יוקדות בטונה): אני אקח, הממ, דים סאם צמחוני. תודה

ג'וש: מה את חולה או משהו?

אני: הממ

 


 

וזו עוד במה להתנצל בפני קרן, שתיזזה סביבנו בלוס אנג'לס וטיפלה בנו בעודה בחודש שמיני-תשיעי, ואילו אני שכבתי כפגר על הספה ולא הזזתי אצבע. היא לא ידעה את זה אז, אבל זו הייתה התקופה הקשה ביותר של הבחילות. ובאמת, אין דרך לתאר את זה מלבד הרגשה רעה. פשוט לא בא לעשות כלום.

 

 


 

"את לא שמנה, את בהריון".

(האופנוען בשיחת מוטיבציה)

 


 

אני נכנסת לאוטו שבחניה, שמה חגורה, מעבירה לרוורס, מורידה אמברקס, לוחצת על הגז. האוטו לא זז.

אני נזכרת שצריך להתניע קודם.

(טמטמת 1#)

 


 

"שלום שמנמונת"

(דוד של האופנוען מברך אותי לשלום עת אנחנו מגיעים לארוחת ערב אצלם. האופנוען אוחז בי בחוזקה לפני שאנשך את ראשו)

 

 


 

"את לא שמנה, את בהריון"

(האופנוען בשיחת מוטיבציה 12#)

 

 


 

אני חותכת ירקות לסלט. האופנוען בינתיים מכין לי תה ושם את הספל לידי.

אני חותכת מלפפון שלם לחצאי פרוסות, ואז מעבירה את המלפפון החתוך אל תוך התה שלי במקום אל קערת הסלט.

(טמטמת 24#)

 


 

סקירה ראשונה. הרופא מציג לנו בגאווה תמונת תלת מימד של העובר ומצפה לתגובות מתלהבות.

האופנוען ואני: הממ

אני: מה זה הסנטר הזה?

האופנוען: ומה זה האף הזה?

הרופא (בשוק): תפסיקו, הוא ממש חמוד

האופנוען: אני לא מבין מה זה האף המחודד הזה

הרופא (בעלבון, לאופנוען): הוא נראה יותר טוב ממך!

 

 


 

"שלום שמיינלע"

(ז.ו מהעבודה מברך אותי לשלום. אני נובחת עליו בתגובה נאום שלם על שומן והריון)

 

 


 

"את לא שמנה, את בהריון"

(האופנוען בשיחת מוטיבציה 25#)

 


 

 

אני: יש חלק שלם בקורס הכנה ללידה שנוגע לתפקיד הגבר בלידה

האופנוען: באמת? הם מלמדים נהיגה?

 

 


 

 

אני מול המכונה למשקאות קלים בעבודה. אני בוחנת דרך קיר הזכוכית את הבקבוקים בחיפוש אחרי מים מינרלים. מוצאת בקבוק אבל הוא נראה לי קצת מוזר.

אני (במחשבות לעצמי): המים האלה, מה לא בסדר איתם?

מכניסה חמישה שקלים למכונה, מקבלת את הבקבוק שבחרתי. רק כשהוא בידיי אני קולטת שקניתי דיאט קולה. לפחות זה מסביר למה המים נראו לי מוזר.

(טמטמת 89#)

 

 


 

 

קורס הכנה ללידה. הזוגות שכובים על מזרונים, המדריכה עושה חמש דקות מדיטציה/הרגעה. האופנוען ואני מתלחשים וקובעים שמכאן אנחנו נוסעים ישר לאכול בג'ירף.

המדריכה: תחשבו על מקומות שאתם אוהבים, דברים שעושים לכם טוב

האופנוען (ממלמל לעצמו): מממ, גיוזה

 

 


 

 

קורס הכנה ללידה. המדריכה מכריזה על שלוש דקות מדיטציה.

אני (לאופנוען): כמו שאני מכירה אותך, אתה תספיק להירדם גם בזה

האופנוען: מה פתאום

עשרים שניות לתוך המדיטציה.

המדריכה: רגוע, הכל רגוע מסביבכם, בראש שלכם מסך לבן

קול נחרה קלה עולה מאחוריי. אני תוקעת מרפק באופנוען.

האופנוען: מה, נרדמתי??

שנינו בהתקפת צחוק מטורפת.

 

 


 

 

איריס ואני מדברות על משאבות (אם אתם לא יודעים מה זה, אל תשאלו, לא משנה). אני נזכרת שבזמנו איריס לא קנתה את שלה אלא שאלה מאיזה ארגון.

אני: את שאלת את המשאבה שלך מ"יד ושם", לא?

איריס (מתעלפת מצחוק, לוקחת כחמש דקות להחזיר את החמצן לריאותיה): "יד שרה", כן

(טמטמת, 97#)

 

 


 

 

שליה באנגלית = פלצנטה

בלינצ'ס בהונגרית = פלצ'ינטה

אני: חושב שזה קשור, שליה ובלינצ'ס? זה בעצם די דומה

האופנוען: תודה, אני כבר לא אוכל בלינצ'ס בקרוב

 

 


 

 

אני בעבודה וצריכה להטעין את הסלולרי. בשולחן של חן, שישה מטרים ממני, יש מטען. אני משאירה שם את הסלולרי שלי.

חמש דקות אחרי הסלולרי שלי מצלצל. אני שומעת את הצלצול מרחוק.

אני (חושבת לעצמי): איזה קטע, לעוד מישהו פה יש את הצלצול שלי.

אני מבינה שזה היה שלי רק אחרי רבע שעה, כשהאופנוען שואל במייל למה לא עניתי לו. אה.

(טמטמת #105)

 

 


 

 

סיור בחדר לידה. המיילדת סוקרת בגאווה את מה שיש בחדר. אני קולטת שכאן אני אמורה ללדת בבוא היום.

אני (לוחשת בהיסטריה לאופנוען): אני לא רוצה! אני לא רוצה!

 

דקה אחרי המיילדת מצביעה על הטלוויזיה שמעל המיטה ומציינת שיש גם ערוץ 5+. האופנוען מסתכל על הטלוויזיה, על המיטה ועל הכורסה שמיועדת לבן הזוג שנמצאת מאחורי המיטה.

האופנוען: אפשר להזיז את הכורסה במקום המיטה, שתהיה מול הטלוויזיה?

כמה גברים בקבוצה מהנהנים אליו בהבנה. רר.

 

 


 

אין, אין שאלה מעצבנת יותר מקולגות באמצע חודש תשיעי כמו

"עוד לא ילדת?" (למה אתה אומר? דווקא כן ילדתי, אבל החלטתי לוותר על חופשת הלידה ולחזור ישר לעבודה, וגם הבטן נשארה אותו דבר)

"את עוד פה?" (לא, אני בבית, זה פאטה מורגנה)

"מה, את לא רוצה ללדת?" (לא, למה? דווקא נעים לי ככה, לוויתנית שלא ישנה בכלל, נושמת כמו דארת' ויידר בזקנתו ונהנית מהשאלות האלה בכל פעם שאני מגיעה לעבודה)

"מה, הילד לא רוצה לצאת?" (לא, למה לו? מאוד נעים בפנים, ובחוץ מצפה לו אמא מאוד עצבנית בשלב הזה)

רררר.

 


 

יש הרבה תופעות לוואי להריון, ורובן ידועות ומופיעות בספר. הבשורה הטובה: לא כולן חייבות לפגוע בך, זה לא שכל הנשים בהריון סובלות מכל התופעות. הבשורה הרעה: יש גם תופעות שלא מופיעות כמעט בספרים, או שסתם לא שמעת עליהן, אבל את זוכה להכיר אותן מקרוב:

1. גירוד. בהתחלה רק הרגליים, אחרי זה גם הבטן. אני חושבת שקילפתי את כל האפידרמיס שלי (אל דאגה, הוא לא אבד, הוא מתחת לציפורניים שלי).

2. ליחה. אני יכולה להתחרות בהצלחה בכל פועל סיני בכמות היריקות שאני מביאה ביום. אני!! הבחורה שלא ירקה אפילו פעם בשבוע לפני זה.

3. כאבי ידיים. תחושי בדיוק כמו סבו של לורד פונטלרוי הקטן, שהפודגרה שפגעה בו הפכה אותו לקשיש עצבני וחם מזג. רק שאצלך זה לא פודגרה (שיגרון) אלא "בצקת פנימית המונעת הגעת דם לאצבעות הידיים", כפי שהסביר הרופא והוסיף: "זה שום דבר". זה בגלל שזה לא הוא קם עם צמד טופרים מעוותים בכל בוקר ולוקחת שעה עד שהוא יכול להשתמש בידיו.

(או שאלו תופעות שהיכו רק בי?)

 


 

זה יהיה בדיוק כשתגיעי סוף סוף לתאריך הלידה המשוער שלך כשכל אישה שתפגשי תספר לך שבהריון הראשון שלה היא ילדה שבועיים אחרי התאריך, גם זה רק אחרי זירוז, וזה לא מומלץ כי זה רק כאב יותר. רר.

זה יהיה גם באותו יום כשלפחות ארבעה גברים ממקום העבודה שלך יספרו לך שאשתם ילדה בשבוע 42, כי "ככה זה בהריון ראשון". רר.

 


 

זה לא משנה כמה אלגנטית הצלחת להיראות עד חודש שמיני, משלב מסוים את תיראי כאילו בלעת אבטיח, בשלמותו כמובן. אין מה להילחם בזה, תפנימי מעכשיו.

 


 

שבוע 40. אורן יושב שולחן לידי בעבודה.

אורן: אני שומע גלו-גלו-גלו? זה המים שיורדים לך?

אני: לא, זה התינוק משתין עליי בקשת ולא יוצא

 


 

המשך יבוא....

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/3/2010 12:53  
227 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-28/2/2017 22:11



432,155
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ