לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 43





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2009    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2009

ספרים - האבודים, משימות מיוחדות


שני ספרי מופת, כל אחד מסיבתו הוא.

(ללא ספוילרים)

 


 

 

נתחיל בזה שממש לא קל לי לכתוב עליו, ואני דוחה את הכתיבה עליו כבר הרבה זמן. "האבודים, שישה מתוך שישה מיליון", של דניאל מנדלסון.

זה ספר שואה. כלומר, הוא נכתב בימינו, והמספר הוא דניאל, גבר ניו יורקי החי חיים כמו שכולנו רוצים, אבל הוא נובר בהיסטוריה המשפחתית שלו ומחליט לחפש אחרי ששת קרוביו שנותרו בעיירה הקטנה באוקראינה כשכל שאר המשפחה הספיקה להגר לארה"ב לפני השואה.

כנגד כל הסיכויים, דניאל דווקא כן מצליח למצוא מידע על גורל קרוביו. הסיפור הוא לא רק מסע החיפוש שלו, אלא גם שיחזור המאורעות בעיירה באותם ימים. ושמעו, קראתי הרבה ספרי שואה, זו שריטה עמוקה אצלי, אבל בספר הזה יש כמה מאורעות שכל כך זיעזעו אותי שנחרטו לי בזיכרון וכנראה לא ייצאו משם הרבה זמן.

 

יש משהו משותף כנראה לכל בני הדור השלישי לשואה, לפחות אלה שאני מכירה. אני קוראת את השאלות של דניאל, את סימני השאלה שנותרו אצלו לגבי קרובים שנעלמו, ומזהה את סימני השאלה אצלי בלב, על קרובי המשפחה שפשוט אין לנו מושג אם שרדו או מתו בזוועות. היו כמה פעמים שהתחשק לי פשוט לכתוב לדניאל מנדלסון ולומר "היי, גם אני הרגשתי בדיוק ככה!". הוא עשה חיפוש שכנראה לא אעשה לעולם, וכך אותיר את התעלומה המשפחתית שלנו כתעלומה לנצח, אבל אני מצדיקה את עצמי בהסבר שהוא הקדיש כמה שנים מחייו לחיפוש, וביקר בכל יבשת אפשרית בחיפוש אחרי העדויות, שזה משהו שאין לי כרגע יכולת לוגיסטית לעשות.

 

ודווקא החיפוש העולמי שלו נגע בכל כך הרבה נקודות תואמות לחיי.

החל מדברים טריוויאלים, כמו זה שחלק מהעדויות נגבות בקהילה היהודית במלבורן, והוא מדבר על ניצולי השואה שהגיעו למלבורן, והיי, רוב משפחתה ששרדה של סבתא שלי התיישבה בקהילה היהודית במלבורן.

וכלה בדברים פחות טריוויאלים. הוא מראיין בשטוקהולם ניצולה, שגרה באחד בפרברי העיר. כדי לצלם אותה לוקחים הוא ואחיו הצלם מת'יו את הניצולה אל מרכז העיר. התמונה שלה, עומדת במרכז העיר, מודפסת שם בעמוד. אני נותנת בתמונה מבט אחד וחוטפת שוק - האישה עומדת ברחוב שגרתי בו בשטוקהולם, למרגלות הבניין שגרתי בו שנה שלמה. אז נכון, מדובר בעיר העתיקה של שטוקהולם, לוקיישן מבוקש לצילומים, אבל דווקא ברחוב הזה?

או העדים שהוא מראיין בדנמרק. לאחד הניצולים שם יש שם משפחה לא שכיח. ומדובר באותו שם משפחה של השבדי, האקס שלי, שם לא בהכרח יהודי. (לפחות לפי התעתיק בעברית, אני לא יודעת איך כותבים את השם של ההוא מדנמרק באותיות אנגליות, אולי זה לא אותו אחד).

היו עוד כמה מקרים כאלה, תחושת - היי, זה הסיפור שלי. אבל האמת שזה לא מפתיע, זה הרי הסיפור של כולנו בעצם.

 

קראתי את הספר הזה במהלך הביקור בבודפשט. בכיתי בו כל כך הרבה, שהאופנוען כבר התרגל להסתכל עליי ולגלות שאני - שוב - בוכה. בכיתי בקטעים של השואה, אבל באיזשהו שלב בכיתי כבר מדברים הכי סנטימנטלים בעולם. למשל, התמונה של הניצולים שגרים בבאר שבע, שומק ומלכה ריינהרץ. ריינהרץ היה בן 89 כשהספר נכתב, ומת'יו מנדלסון צילם אותו ואת אשתו בחנות הנעליים שלהם בבאר שבע. הם עדיין עבדו בה, בגילם המופלג, אני מניחה שהם עשו את זה כי צריך פרנסה. והתמונה של שניהם, זקופים וזקנים, בחנות נעליים של זקנים בבאר שבע, הוציאה ממני נהר של דמעות שלא יכולתי להסביר.

 

(צילום מתוך הספר, רפרודוקציה לצילום של מת'יו מנדלסון)

 

 

כל הבכי הזה אפילו הוציא ממני אתנחתא קומית. אני חושבת שהקטע הכי מצחיק היה שבטיסה חזרה מבודפשט האופנוען תפס אותי פעמיים בוכה, ואז, באיזשהו שלב, התחיל - בלי כל קשר כמובן, כנראה בגלל הלחץ בטיסה - לרדת לי דם מהאף. וככה יצא שהאופנוען הסתכל עליי ונדהם לגלות אותי אוחזת שני טישו, האחד מוחה דמעות מעיני והשני סותם נחיר מדמם. "שמעי", נאנח, "הספר הזה עוד יהרוג אותך".

 

הוא לא הרג אותי, אבל הוא בהחלט חידד את שריטת השואה שלי.

 

 

 


 

 

 

ובמעבר חד:

"משימות מיוחדות" של בוריס אקונין הוא הספר החמישי בסדרת הבלש פנדורין. הוא נמצא ברשימת ספרי המופת שלי כי לספר הזה, כמו לכל הסדרה, יש תכונה נדירה בקרב ספרים למבוגרים. זו תכונה שהייתה להמון ספרים כשהייתי ילדה, ואילו עכשיו כשאני מוצאת ספר כזה זו סיבה לחגיגה: הוא כל כך קריא ומרתק שאי אפשר להניח אותו מהיד.

 

זו בעיה, כי ספרים שמרתקים אותי כל כך הופכים לנדירים יותר ויותר, ולכן כשמגיע אחד אני נוטה לבלוע אותו ביום, ומבזבזת את כל ההנאה. וככה יצא שהקצבתי לי מכסה יומית לספר - עד מאה עמודים ביום, ולא! אסור יותר או שייגמר מהר מדי!

לא נותר לי אלא לבוא בטענות למתרגם על שזה לא פיר שאנחנו נאלצים להמתין לתרגום הבא. (כן יגאל, חיים זה לא תירוץ, מה בכלל אתה עושה פה קורא? לך תתרגם עוד קצת).

 

וזו לא רק אני, זו גם גילה, שקראה עכשיו במכה את הספר הקודם בסדרה "מות אכילס" ואת "משימות מיוחדות", וסיפרה לי שממש כמוני היא נאלצת להתאפק כדי לא לבלוע את כל הספר ביום.

 

הייתי מספרת משהו על העלילה אבל אני לא רוצה לחטוא בספויילרים, שבספרי בלשות הם מאוד מאוד מעצבנים, ועל כן רק אציין שהסדרה כולה מביאה תמיד תעלומה המתרחשת לפני יותר ממאה שנה, והמפענח הוא תמיד אראסט פנדורין, לא באמת בלש כי אם צעיר מוכשר במיוחד בעל תואר יועץ כלשהו. ופרט לתעלומות יש בספר גם אתנחתות קומיות שבאמת מצחיקות.

 

ומילה טובה למתרגם: אני לא יודעת איך המקור הרוסי, אבל התרגום העברי לא רק קולח, אלא גם קליל ומעמיק באותה עת. העברית יפה, ומעבר לתרגום נטו יש פה גם כמויות מידע עצומות המצויות בהערות לטקסטים, שמסבירות הרבה על הקונטקסט התרבותי והספרותי של הסיפור. מלאכה מרשימה וראויה.

 

 

 

ובונוס: בתגובות מגלה המתרגם שהספר השישי כבר מתורגם, אבל מעוכב בפרוצדרות למיניהן. העיקר שכבר מוכן!

 


 

ובפעם הבאה, ספרות סקנדינבית: על "נערה עם קעקוע דרקון" (ספר קריא לא פחות, אחד המהנים שקראתי לאחרונה), ו"חצי אח" (היכונו לדיכאון נורבגי).

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 1/12/2009 16:17   בקטגוריות ספרים  
62 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-14/9/2011 15:26



429,321
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ