לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2009    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2009

לוס אנג'לס. ניו יורק. תל אביב


הפוסט הבא הוא הפוסט המסכם של טיול ארה"ב מהקיץ, פשוט כי הגיע הזמן לסיים, בכל זאת כבר אוקטובר. חוץ מזה, להבדיל מהטיולים הרבים שעשינו בחלק הראשון של הטיול, את חלקו השני הקדשנו לביקורים במקומות שכבר היינו בהם, והרעיון היה פחות תיירות ויותר פגישות עם אנשים שאנחנו אוהבים. מטבע הדברים, הפוסט הזה פחות ימליץ על מקומות לטייל בהם. אלא אם כן אתם מחשיבים מסעדות בניו יורק, כמובן..

 

 

ביום החזרה ללוס אנג'לס חזרנו האופנוען ואני לבית של עוז וקרן ומייד זרקנו את כל בגדי המסע שלנו לכביסה, כי בכל זאת, שמונה ימים לבשנו אותם. החום הנעים של לוס אנג'לס היה מעולה, קסמיו של האחיין לא הרוו אותנו וביקשנו עוד ועוד, וגם ישבנו לארוחת ערב נעימה עם עוז וקרן ובכלל היה כיף.

 

שלושת הימים האחרונים בל.א הוקדשו לפגישות משפחתיות. ראשית הגיע ללוס אנג'לס בן דודנו עודד, שעשה עלייה מקליפורניה ובעצם זה ביקור בית בשבילו. עודד והאופנוען הריצו את האחיין בטורניר כדורסל שבו הם יושבים והוא מביא להם את הכדור ומורה להם לאן לזרוק אותו. הייתם חושבים שהוא יתעייף קודם, אבל מתברר שלילדים יש מקור אנרגיה פשוט אחר משל מבוגרים.

 

 

 

 

כל משתתפי טורניר הכדורסל.

 

באחד הערבים הלכנו לאכול במסעדה מקומית חביבה, עם ניחוח היפי, ושם הצטרף אלינו גם דוד שלי, אבא של עודד. היה משפחתי ונעים להפליא.

 

למחרת היום הודיעה התחזית על גלים גבוהים, ועוז ועודד הכריזו שהם יוצאים לגלוש. האופנוען, גולש מתחיל, הצטרף, ועוז ועודד הבטיחו לי מאחורי גבו שהם ישמרו עליו. בדרך התקלקל האוטו של עודד, אבל הוא, כמו גולש אמיתי, נטש אותו בצד הדרך והמשיך לים. "היו גלים טובים", הסביר לי בתמיהה כששאלתי אותו אחר כך. זה גולש עם מסירות.

 

וכך, בגלישה, במפגשים משפחתיים וגם בקצת סיבובים בעיר בילינו את הימים האחרונים בלוס אנג'לס.

השלב הבא בטיול: ניו יורק.

 

הטיסה לניו יורק הייתה טיסת לילה. כזו שיוצאים בעשר בערב מלוס אנג'לס, ואחרי חמש שעות, בגלל הבדלי השעות, נוחתים בניו יורק בשבע בבוקר. יצא שבאותו לילה ישנו שעתיים בקושי. אבל מה זה משנה, מספיק להרגיש את ניו יורק בשביל אדרנלין שמחזיק אותך ער.

השארנו את התיקים במלון (ותודה לרוחל'ה על המלון המוצלח במיקום המרכזי ברחוב 42) ועברנו למה שסיכמנו מראש: זמן קניות בנפרד. היי, אם אני לבשתי שמונה ימים את אותם בגדים, הרווחתי את זכותי להסתובב בחנויות בשקט!

וגם חייבים לציין נקודה חשובה: ביליתי בחיי כמה חודשים בניו יורק, וגם האופנוען כבר היה שם, כך שבעצם לא באנו לראות אטרקציות תיירותיות אלא פשוט כי אנחנו אוהבים את העיר. הביקור הוגדר מראש כזמן בילוי במקומות שאהבנו ופגישות עם חברים וקרובים, שלשנינו יש הרבה מהם בעיר.

 

וכך ביום הראשון יצא האופנוען לצלם נופים ניו יורקים, ואילו אני יצאתי למייסי'ז, אל קומת החזיות המופלאה (רבע מחיר מהארץ), אל הספורה הגדול ברחוב 34, ואל שאר החנויות שאני הכי אוהבת. הזמן טס.

אבל לפחות נשארה עדות לפרי עמלו של האופנוען באותו יום:

 




(צילומים: האופנוען)

 

 

באותו ערב פגשנו שנינו את החברים שלי משטוקהולם, רוית ודימה, שעברו לניו יורק. הם בחרו את המקום, המסעדה הטרנדית Spice Market שבווילג', ועל בקבוק יין שקענו בארוחה אסייאתית טובה. זה היה יום הולדתו של דימה, ועל כן תיכננתי להביא לו את הספר המצוין שקראתי בטיול האופנוע, "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו", אלא שהצלחתי לשכוח אותו במלון ורציתי לבעוט בעצמי.

 

אחרי הארוחה המצויינת יצאנו האופנוען ואני בהליכה מהווילג' אל המלון, שכשזכור היה ברחוב 42. הליכה של איזה 30 בלוקים פלוס חצייה ממערב למזרח,

 אבל למי איכפת כשאתה בערב ניו יורקי חמים ונעים.

 

 

 

 

 

למחרת בבוקר יצאנו שוב כל אחד לעיסוקיו. אני יצאתי לפגוש את בני דודיי ג'וש ומארק ללאנץ' ואילו האופנוען יצא לחנות של אפל להתבאס עוד קצת מזה שהוא לא גר בארה"ב ולקנות אייפון זה ממש לא נוח כשאתה ישראלי. ג'וש ומארק סחבו אותי למסעדת סושי שווה, Yama, שמגישה נתחי סשימי עצומים (וזה חשוב כשאת לא אוכלת אורז לבן). היה תענוג.

 

בינתיים יצא האופנוען לפגוש את חבריו שלו, באזור הפייננשל דיסטריקט, ואילו אני הסתובבתי קצת בקולומבוס סירקל, בגשם שוטף. ולקראת ערב נפגשנו בבארנס אנד נובל ביוניון סקוור. ושוב: אני רוצה לגור בניו יורק. או שלפחות יביאו ברנס אנד נובל אמיתי לארץ.

 

 

 

 

האופנוען שקע ארוכות בחלק של ספרי הצילום, בעוד אני נדדתי בין ספרי הבישול לקולנוע לאמנות לפרוזה. כתמיד הזמן היה קצר מדי.

אחרי המון מסעדות בכמה ימים החלטנו שאנחנו רוצים לאכול משהו פשוט וטוב שמאפיין את ניו יורק. אז סחבתי את האופנוען לאפר ווסט סייד, שם זכרתי מקום מצוין של פיצה. לא הצלחתי למצוא אותו, אבל לא נורא, אכלנו פיצה לא פחות טובה באיזה מקום שמצאנו במקרה. אין כמו פיצה בניו יורק.

 

את יום המחרת, הוא שבת, בילינו בסנטרל פארק. אין כמו הסנטרל פארק. אני רוצה לעבור לניו יורק. או לפחות שיעשו סנטרל פארק בארץ. טוב, לא משנה.

האופנוען מצלם בסנטרל פארק:

 


(צילום: האופנוען)

 

לארוחת ערב הזמנו שולחן במקום שחבריו של האופנוען המליצו לו: מסעדה מקסיקנית ליד יוניון סקוור בשם Rosa Mexicana. המקום נוטף היפ, והרגשנו כה ניו יורקים מעודכנים.

 

 

 

 

מלבד המרגריטות המשמחות (ולא הסתפקנו באחת) גולת הכותרת הייתה הגואקמולי. אתם מזמינים קערת גואקומולי לשניים, ומול עיניכם המשתאות מתייצב מלצר עם עגלה ועליה ערימת אבוקדו ותבלינים. מול עיניכם הוא מקלף, מועך, מוסיף עגבניות, כוסברה ושאר תבלינים, ואתם מתעלפים. היה גואקמולי כה מצוין ששכחתי לצלם עד שכמעט גמרנו אותו.

 

 

 

 

שיט, איך בא לי גואקמולי עכשיו. וזה היה רק המתאבן, עוד אכלנו שלל אוכל מקסיקני פלוס קינוח פצצת שוקולד. יצאנו משם שמנים בקילו, שזה מצער, כי מראש הגענו לניו יורק שמנים בשני קילו ממה שיצאנו מהארץ. כן, קשה לשמור על תפריט לא חזירי בארה"ב. הלכנו ברגל למלון, וכנראה הורדנו חצי צ'יפס אחד עם גרם אחד של גואקמולי מתוך מאה הצ'יפסים וטון הגואקמולי שאכלנו. יופי.

 

למחרת בבוקר, יום המראתנו חזרה לארץ, הייתה לנו תוכנית עמוסה: קבעתי עם בת דודי, הלא היא בת הדוד מהגליל שהפכה לבת הדוד מניו יורק לבראנץ' ב-12:00, אבל עוד לפני זה שאפנו האופנוען ואני לבקר במומה, המוזיאון לאמנות מודרנית. גילינו שביום ראשון הוא נפתח בעשר, ולכן החלטנו להתייצב בשעריו בעשר בדיוק.

 

הו, תמימים שכמונו. כשהגענו בעשר אל המומה גילינו שזו בדיוק הייתה התוכנית של עוד כמה רבבות אנשים. התור השתרע מקופת הכרטיסים של המוזיאון ועד כמה בלוקים ממנו. כיוון שמראש היה לנו רק שעה, והיה ברור שעם התור הזה ייקח לפחות שלושת רבעי שעה להיכנס, זה היה מאוד מבאס. הדרך היחידה להיכנס בלי תור הייתה למי שלא צריך לקנות כרטיס.

שזה, בדיוק, אני. כי הגעתי עם מן הסדר שמאפשר לי כרטיס חינם, ולמעשה היינו צריכים את התור רק בשביל לקנות כרטיס לאופנוען. ייאמר לזכותו שהוא ידע לפרגן: במקום שנוותר שנינו על המוזיאון, הוא אמר, בצער ניכר, שהוא מוותר - ויאללה, שאני אנצל את האפשרות להיכנס בלי תור ומהר בשעה שיש לי. רשמתי לעצמי להודות לו מתישהו ברצינות, וטסתי לבפנים.

 

אחח, איזה מוזיאון תענוג.

 

 

חלק מחללי התצוגה:

 

 

 

ציורים מפורסמים כמובן מושכים יותר אנשים:

 

 

 

 

 

ציור של פרידה קאלו שהיא נתנה במתנה לחברה טובה. היא נתנה לה אותו מראש עם מראה ממוסגרת באותה מסגרת, כדי שכך, כשחברה מתבוננת במראה, שתיהן יופיעו אחת ליד השנייה על הקיר.

 

 

 

 

 

קיר שלם של המרקים של אנדי וורהול. הידעתם שהוא צייר כל כך הרבה סוגים?

 

 

 

 

 

רוי ליכטנשטיין אהובי:

 

 

 

 

ותמונה מושלמת להבעת דעתי על הסיור הקצר במומה וסיום הטיול בכלל:

 

 

 

 

 

ביציאה מהמוזיאון פגשתי את האופנוען, ובמזג אוויר גשום קלות יצאנו לפגוש את בת דודי ומשפחתה. זה היה מקום לבראנץ' שהמליץ דימה, שידידותי לילדים, כיאה לשלושת הילדים של בת הדוד, ועל אוכל הבראנץ' ישבנו לעדכונים משפחתיים. בת הדוד מניו יורק היא אינטלקטואלית מקסימה, ובעלה ושלושת הילדים לא מפגרים מאחור. האופנוען ואני הוקסמנו כיאות. הענקתי לה את "מועדון גרנזי לפאי קליפות תפודים וספרים" (ייתכן שבלבלתי את השם), וסיימנו את הארוחה בעונג.

 

וכך בעצם נגמר זמננו בניו יורק. בת הדוד ומשפחתה הקפיצו אותנו אל המלון, לקחנו את המזוודות ויאללה, לשדה התעופה.

ממתינים לטיסה עוד הספקתי לקנות מיטב מגזיני זבל, כי אין כמו טראש להעביר טיסות, וגם קצת M&M, כי אם כבר השמנתי אז שיהיה לגמרי, במילא נשבעתי שבארץ אעבור לקישואים לנצח.

(יה רייט, שבועות אחרי זה עוד אכלתי את אספקת השוקולדים שהבאתי מחו"ל )

ואחרי הרבה הרבה שעות טיסה נחתנו בישראל.

ובכך סיכמנו טיול של שלושה שבועות, אותם ניתן לסכם במילה אחת: אמריקה.

 

בקרוב: חזרה לשגרה. פוסטים מהארץ פלוס פוסט ספרותי מורחב על כמה וכמה ספרים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/10/2009 00:34  
75 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של 7fk11i ב-25/6/2017 21:05



432,151
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ