לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2009    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2009

Easy Rider, the heavy version


אחרי שישה ימים שבהם התאהבנו האופנוען ואני בפעוט קטן ופיזמנו שירי ילדים למכביר, הגיע הזמן לחשוף את הצד הקשוח שלנו.

 

ביום שני בבוקר הסיע אותנו עוז לחלק פחות טוב של לוס אנג'לס, העיף מבט בחשש על השכונה ואמר "את בטוחה שאני יכולה לנסוע?" בעוד האופנוען מדלג אל חנות האופנועים הסמוכה. "ברור", אמרתי בעליצות, ועוז סיכם: "אל תזוזי מטר מהאופנוען, שלחי לי סמס על כל צרה, ואיפה אמרת שיש את פרטי הביטוח שלכם?". "יהיה בסדר", אמרתי לו בישראלית, עכשיו צא מכאן, זה לא בריא ללבנבנים כמוך בשכונה הזו.

 

עוז נסע, שולח בי מבטים דרך המראה האחורית שכנראה חשב שהם מבטי פרידה מאחותו שכה צעירה וטרם הספיקה, ואני נכנסתי לחנות האופנועים שבה שכרנו את המפלצת.

אין דרך לקרוא לדבר הזה חוץ ממפלצת.

 

 

 

 

 

 

קוואסקי קונקורס. נפח מנוע 1,400, שזה, זיהיתם נכון, כמו אוטו, אבל על אופנוע.

זה גדול בלפחות מאה קילו ממה שיש לנו בבית, ואחרי סיבוב ניסיון חזר אליי האופנוען חיוור משהו. "איזה יופי", אמר בקול חלש ולא משכנע, "יהיה כיף".

 

בטח שמתם לב שבתמונה חסר חלק חשוב מאוד לאופנוע הזה: בגאז'. הטיול שלנו תוכנן לשמונה ימים, פרק זמן שבהחלט מצדיק מזוודה, ופה, כמו שאפשר לראות, חסר החלק שאליו הייתי דוחפת את המזוודה. אבל לי ולאופנוען היה סיכום. "שמעי", אמר לי לפני חודשים, כשתיכננו את הטיול, "אין לי כוח לשטויות של בנות, קרמים ומברשת ושמונה חולצות לשמונה ימים. אנחנו על אופנוע! אנחנו קשוחים! אנחנו אורזים תחתונים ומברשת שיניים וזהו!"

"שמע", אמרתי לו, "אתה קשוח, אבל אני בחורה, בלי קרם לחות לפנים לא נרדמת, ואתה יודע כמה קשרים עושה הרוח בקסדה? אני אהיה חייבת קרם מרכך לקצוות. ונראה לך שאני לא אחליף בגדים שמונה ימים? פחח".

הגענו לסיכום כזה: האופנוען יזמין אופנוע עם קופסאות צד, שבהן יהיה מקום לשני תיקי גב. אני אארוז את כל חפציי לתיק גב. מה שלא נכנס - לא בא. בתמורה, בבוא היום כשנגיע לניו יורק, אני אזכה לכמה זמן קניות שאני ארצה, ולאופנוען לא תהיה זכות לומר מילה אחת של שיעמום. נראה לי הוגן.

 

הצלחתי לדחוס לתיק הגב שמונה זוגות תחתונים וגרביים, את כל תיק הקרמים שלי, ושתי מערכות בגדים. נשבעתי שביום שנחזור אני זורקת אותם לכביסה ולא לובשת אותם חודשיים.

 

וכך יצאנו לדרך. שעה וחצי אחרי שיצאנו מלוס אנג'לס צפונה כבר היינו בסנטה ברברה. בסנטה ברברה עצרנו ושלחנו גלויות לסבתות ולסבא, כי קשוחים או לא, אני עדיין מיידלע, ואז גם גילינו את המסעדה האמריקאית-קלאסית הבאה:

 

 

 

 

עכשיו, צריך להבין משהו. היינו אחרי שבוע עם עוז וקרן. הצמחוניים. האופנוען חש שההמוגלובין שלו צונח.

רבע שעה אחרי כבר ישבנו מול זה:

 

 

 

"שלא תביני לא נכון", נהם האופנוען בפה מלא, "זה לא שאני לא אוהב עדשים וטופו, אני מאוד אוהב, וגם את עוז וקרן, אבל לאחרונה ממש הרגשתי חלש.."

 

 

מהמסעדה יצאנו בדרכנו על כביש 101. המטרה הראשונה שלנו בדרך הייתה טירת הרסט. מדובר בטירת ענק השוכנת על הר באמצע קליפורניה, שהייתה שייכת לרנדולף הרסט, הלא הוא ענק התקשורת שעליו בוסס "האזרח קיין". כמי שלמדה קולנוע חשתי צורך עז להגיע לשם. כבר דימיינתי את עצמי עומדת בשער הטירה ולוחשת "רוזבאד, רוזבאד".

 

בדיוק מול הפנייה לטירה יש חוף מקסים. האופנוען ואני כה הוקסמנו שהחלטנו קודם לסייר בו. יש משהו כל כך כיפי בטבע יפה - וריק מאנשים.

 

 

 

סיירנו ממש הרבה זמן בחוף הזה, צפינו בשקנאים ובדגים ענקיים שקיפצו במים. היה ממש נעים.

ואז נכנסנו לטירה. השעה הייתה 16:40.

רק כדי לגלות שהסיור האחרון לטירה, ואפשר להיכנס אליה רק בסיור, יצא ב-16:20.

עד כאן לחוסר הכנה מצידנו, שלא לדבר על בזבוז הזמן (בדיעבד) על החוף.

לפחות נהנינו.

בלית ברירה ויתרנו על טירת הרסט.

 

נכנסנו לדרך מספר 1, הדרך הכי יפה בעולם.

היא מחברת בין איפשהו ליד טירת הרסט, דרך שמורת הביג סור, ועד הצוק של מונטריי וכרמל.

הכל ירוק, ומדי פעם ערפילי.

 

 

 

 

 

מדי פעם עצרנו במקומות כאלה.

 

 

 

 

הים תמיד שם, לכל אורך הדרך.

 

 

 

 

 

ומדי פעם, על החופים, רואים התקהלויות של אנשים.

(כן, זו התקהלות. כאמור, חלק מהכיף שם זה המרחבים הענקיים וזה שפשוט לא צפוף).

 

 

 

 

מתברר שבמלא מקומות מגיעים אל החוף פילי הים (elephant seals) ופשוט מתקהלים. הם ענקיים, ומאוד אוהבים להציק אחד לשני.

 

 

 

 

היה מהמם.

 

וקר.

קלטנו את זה רק כשנכנסנו לביג סור, שהיא שמורת טבע יפהפיה, והשמש נעלמה מאחורי ההר, ואנחנו, שהבאנו את ז'קט הבטיחות הקייצי מישראל פלוס בגדי קיץ, פשוט קפאנו מקור. לבשתי מעל גם את החולצה הארוכה היחידה שהבאתי, אבל חולצה דקה זה באמת כלום לעומת הרוח הקרה של האופנוע.

התחלתי לנקוש שיניים. האופנוען הציע לי באבירות את החולצה הארוכה היחידה שלו. "לא קר לך?" שאלתי. "לא", שיקר.

לא שמתי לב ששיקר עד שהחל בעצמו לנקוש שיניים.

במילא כבר היינו במקום שהתכוונו להגיע אליו בלילה הראשון - מונטריי.

החלטנו לעצור. התיכנון היה למצוא מוטל שייראה נורמלי. התברר שבמונטריי יש רחוב ארוך שכולו מלא מוטלים.

כולם היו מלאים.

אז בהתחלה נכנסנו רק לכאלה שנראו לנו שווים, אבל אחרי שקלטנו שהם מלאים, פשוט עברנו אחד אחד.

מצאנו אחד שנשאר להם חדר אחד. מייד לקחנו אותו.

עשינו מקלחת חמה, הפשרנו קצת.

התוכנית למחר: לקנות בגד חם (אחד, אין מקום על האופנוע).

וכך, עייפים ומלאי מראות יפים, נרדמנו.

 

בפוסט הבא - מונטריי, כרמל וסן פרנסיסקו. קר ושווה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 12/8/2009 16:47  
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-21/8/2009 22:41



432,261
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ