לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2008    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2008

הטיול לאיטליה, חלק אחרון


פריבייסלי, און עדי בעולם: יצאנו לטיול בשוויץ-צרפת-איטליה. בפרק האחרון תפס אותנו הגשם בעיצומו של יום מדכא למדי על חוף הים התיכון ליד גנואה (ג'נובה). החלטנו לעשות משהו לשפר את מצב הרוח.

 

אחרי שהבנו שגנואה היא לא העיר שתרומם את מצב הרוח שלנו, עלינו אל ההר שרואים ממנה באופק. הייתה לנו המלצה מהחבר השבדי של שרה האיטלקיה לבקר בפורטופינו, כפר באזור. החלטנו לנסוע לשם.

 

לא הגענו לפורטופינו. אבל כן הגענו לאיזה כפר עם נוף מצוין. כבר קצת התעודדנו. צילמנו מלא תמונות. נרגענו.

 

 

 

 

ואחרי שקצת שיפרנו את מצב רוחנו החלטנו לעשות את מה שאנחנו הכי טובים בו. לאכול.

התברר שאנחנו בכפר רותה (Ruta). חיפשנו מקום עם נוף, כי אחרי שהתרגלנו לאכול על אגם קומו או מול כל מפרץ סן רמו קשה לנו לעכל בלי חצי ים תיכון או לפחות אגם מול העיניים.

מצאנו. Bar Nicco היא מסעדה מקומית, זולה, עם נוף מצוין.

 

 

 

 

ראשית, הזמנו יין. הגיע יין עם שלל כיבוד ליד, שמגיע אוטומטית. לא התווכחנו.

 

 

 

ומייד אחרי עבר האופנוען לצלם את מה שהוא הכי אוהב.

 

 

 

ואחרי זה צפינו במישהי מנסה לחנות ליד האופנוע, והאופנוען כה נחרד משליטתה העלובה ברברס, שיצא לעזור לה. ברומא היה ישראלי.

 

 

 

אכלנו שם ארוחה מצוינת, ויצאנו במחיר מצוין. יין, חטיפים, שתי מנות ראשונות, שתי מנות עיקריות, ושני קינוחים. ושתייה. וזה יצא 20 יורו לסועד. וזה, אתם בטח יודעים, זול יותר מכל מסעדה שווה בתל אביב.

 

משם חזרנו למילאנו.

ולמחרת קמנו בבוקר, בחנו את תחזית מזג האוויר וגילינו שהאזור היחיד שלא צפוי בו גשם הוא ורונה.

אז יצאנו לוורונה.

וכל הדרך לוורונה ירד עלינו גשם זלעפות. כשהגענו לוורונה היינו רטובים וקפואים. האופנוען מלמל מילות געגועים לאמבט החם של המלון. אני הזיתי על אוגוסט בתל אביב. רעדנו.

ואז יצאה השמש. החלטנו להישאר בעיר, ולמצוא מקום שטוף שמש שבו נתייבש. רצוי איזו פיאצה שנוכל לשבת בה ולשתות.

 

בדרך לפיאצה עברנו בנוף ורונה טיפוסי. יפה שם, איזו הפתעה.

 

(צילום: האופנוען)

 

 

 

 

בשלב הזה הייתי כבר שבוע בחו"ל, וטרם עשיתי קניות אפילו פעם אחת. אי אפשר להאשים אותי אם כך על מה שקרה כשהגענו לרחובות הקניות היוקרתיים של ורונה.

 

(צילום: האופנוען)

 

עם שיער ובגדים רטובים, פלוס פן-קסדה, כולי בגדי מסע, הרגשתי כמו עכברה עלובה מול החלון האלגנטי של לואי ויטון. אבל לא נורא, עבר לי.

 

האטרקציה המרכזית בוורונה היא הבית של יוליה, מ"רומיאו ויוליה". גם האופנוען ואני הגענו לשם.

המרפסת המפורסמת של יוליה:

 

 

ממש מתחת למרפסת ניצב פסל של יוליה. היה תור עצום של אנשים שרצו להצטלם איתה. האופנוען ואני צפינו בהשתאות איך כל מצטלם אוחז בשדה הימני של יוליה. "שיואו", אמרתי לאופנוען, "הם בטח חושבים שהם נורא מגניבים".

שבועיים אחר כך תשאל אותי איריס חברתי אם אחזתי בשד של יוליה. "סליחה?" פתחתי עליה עיניים. מתברר שיש אמונה שאם תופסים לה בציצי הרי שתזומן לכם אהבת אמת לנצח. אופס.

 

בשלב הזה עדיין היינו רטובים וזועפים קמעא מהנסיעה, ולכן מצאנו לנו פיאצה שמשית. למרות השמש, אני עוד רעדתי מהקור. הזמנתי קנקן תה. השתרענו שם על הכיסאות, פשטנו את בגדינו הרטובים לייבוש ורבצנו.

 

 

 

 

שעתיים חלפו בכיף. הוצאנו ספרים (אני את "לאכול, להתפלל, לאהוב", שלא כל כך אהבתי, והאופנוען את "גלנקיל", בהמלצתי, ושנינו אהבנו) וממש נהננו.

 

שעתיים אחרי, הרבה יותר יבשים ומרוצים, עלינו חזרה אל האופנוע. בדרך עברנו בעיירה שנקראת מנטובה.

אין שם כלום, כעיקרון, במנטובה, אבל נתקלנו באיזו פיצריה שהדיפה ריח מעולה והיה אליה תור ענק של אנשים. מייד נעמדנו בתור. התברר שזו פיצה כמו "טוני וספה", שבוחרים את גודל הפיצה בעצמכם. סבבה.

ומשם, מצאנו איזו בר, ושוב התיישבנו ללגום יין. התברר שממש במקרה עלינו על המקום היחיד שמומלץ לבקר בו לפי ספר הטיולים שלי. הכנסייה הגדולה של מנטובה.

 

 (צילום: האופנוען)

 

ובדרך חזרה החלטנו לעצור אם נראה מסעדה שנראית טובה. חשבתי שאין סיכוי שנראה משהו מהדרך, אבל אני חייבת להוריד את הקסדה בפני האופנוען, שהצליח לאתר מסעדה כפרית מקומית בצידי הדרך. בתוך מן אסם משופץ ליד קרמונה יושבת Corte de Monaci, מסעדה חביבה, שכנראה מעולם לא ראתה תיירים. אף אחד לא מדבר שם אנגלית. אם הייתם רואים איזו פנטומימה עשתה המלצרית כדי להסביר לי מה יש בפסטה.

יצאנו, לארוחה מלאה, ב-15 יורו לסועד. אם מישהו שוב יאמר לי "אבל אירופה יקרה" אצחק בפניו. תל אביב יקרה, ואחרי ההתייקרויות של השנה האחרונה היא לא פחות יקרה מאירופה.

 

למחרת היה יומנו האחרון באיטליה. הזדכינו על האופנוע ויצאנו למילאנו.

 

האזור המרכזי במילאנו הוא הדומו. קתדרלה ענקית ומרשימה.

 

(צילום: האופנוען)

 

 

סביב הדומו יש המון חנויות ממש שוות. ואילו אני סגרתי שבוע בלי קניות באירופה. עוד שנייה עמדתי להתעלף. "טוב", נאנח האופנוען, "קחי שלוש שעות לקניות". עוד לא סיים המשפט כבר לא הייתי שם.

אחח, שלוש שעות של קניות.

 

אחרי זה נפגשנו לאכול צהריים במסעדה ששרה האיטלקיה המליצה לנו. היא הייתה די בתיזי נבו, ולקחנו מטרו אליה. רק כדי לגלות שהיא סגורה בימי שני.

רר.

יצאנו בדרך הארוכה למלון, לקחת את המזוודות. בדרך ירדנו מהאוטובוס כדי להיכנס לסופר מקומי. התברר שאנחנו בצד השני של תיזי נבו. לא מצאנו כלום חוץ מאיזה סופר מעפן אחרי שלושה ק"מ הליכה.

רר.

היה אחר צהריים מייגע. We shall never speak of it again, כמאמר הג'יילס.

 

ומשם הגענו לשדה התעופה במילאנו. הסלקטורית של אל על שאלה אם פגשנו חברים במהלך שהותנו. ענינו שכן.

"ישראלים?" היא שאלה, שזו דרך מנומסת לנסות לבדוק אם לא פגשנו במקרה חברים ערבים חברי ארגון טרור.

לא, ענינו.

"אז מאיפה?"

"אירים", ענה האופנוען.

"שבדי", אמרתי

"דרום אפריקאית", הוסיף האופנוע

"איטלקיה", נזכרתי.

הסלקטורית תקעה בנו מבט שאומר "הייתם בכינוס של האו"ם או מה", ושיחררה אותנו.

כמה שעות אחרי כבר היינו בארץ. הווווו. איטליה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/10/2008 22:45  
76 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-10/11/2008 15:06



432,137
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ