לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Life Is A Show


החיים הם במה ואני הרקדנית.מאחורי כל שיר וריקוד יש סיפור,מילים כתובות ומוזיקה. פעם אמרו לי שאני יודעת לספר סיפורים. ואני מספרת-רוקדת ושרה,כותבת ויוצרת. ברוכים הבאים למופע שלי.

כינוי: 

בת: 29

ICQ: 100005766 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2015

פתאום באמצע החיים


ספטמבר 2015


 


הלילה בין שישי לשבת, האהוב עלי כל כך. בעברי הרחוק אהבתי לשבת בשישי בערב מול המחשב ולכתוב. לתת לשקט של הסופ"ש יחד עם השקט של הלילה להתערבב ולאפשר לינשוף לילי שכמותי לקרוא דרור לרעיונות, ליצירתיות ולמחשבה.


 


זו גם הייתה דרך מצוינת להזיל דמעות (עד היום) ובעיקר לרוקן מחשבות מהראש, לתעד, להעלות על הכתב ולאפשר לשברירי המחשבה שמתהווים ברגעים נדירים של צלילות לכדי קטעי טקסט, קריאה, יצירתיות כזו או אחרת.


 


אני כבר בת 29. היום בדיוק שלושה חודשים.


 


וקיבלתי שתי בשורות:


1. עם כל עם ישראל, על לכתו בטרם עת בדרך כל בשר אך לא בדרכו של כל סאטיריקאן של מוטי קירשנבאום.


2. בפייסבוק, באופן פרטי כמעט, על לכתו לבלי שוב של בן שכבה שלי מאותו היישוב המקולל.


 


וזה מה שגרם לי לבוא ולכתוב כאן.


חיפשתי במה לפרוק את הסחרחרה שפתאום צצה לי בראש, ערימות המידע שהתחיל להתערבל ולהסתחרר בפתאומיות, סוג של הוריקן קטן שהשאיר אותי כמעט משותקת מלעשות כל דבר אחר.


 


הכרת אותו? ברור שהכרתי. היינו ביחד בשכבה מכיתה א' עד כיתה י"ב. כל התקופה הזו, כמעט 12 שנים אחרי שסיימתי אותה, עדיין צרובה לי בזיכרון וגם בבשר. צלקות וכאבי הגדילה ובעיקר החוסר- בשייכות, באהבה, בהערכה, בפירגון.


 


זו הזדמנות מצויינת לריפלקציה אישית.


 


כל כך הרבה השתנה מאז אותה ילדה בת 17 שמחה וקופצנית שהייתי.


 


עדיין שמחה וקופצנית כשיוצא לי, משתדלת להיות אופטימית ונעימה לסביבה,


אבל כבר בעלת קריירה במשרה מלאה, כולל כרטיסי ביקור עם סמליל של חברה גדולה ומוכרת במשק.


 


ואני נשואה.


את ידיי מעטרות שתי טבעות על בסיס קבוע- טבעת זהב צהוב דקיקה שקודשה בחופה וטבעת זהב לבן עם יהלום שמזכירה לי תמיד את היום שג'י הבין שהוא רציני.


 


לימודים-עבודה-קריירה-חתונה- מעבר לעיר הגדולה


 


ופתאום ילדים זה כבר לא מפחיד


 


האמת? אף פעם לא היה מפחיד. תמיד ידעתי לטפל בהם, להתייחס אליהם ולדבר עימם בשפתם. הרי גם אני ילדה.


 


אבל הילד שלי- או הילדה. האם אצליח לגדל אותם באהבה מספקת? האם אצליח ללמד אותם להיות מאושרים ללא תלות בדבר מלבד עצמם, מה שכשלתי שנים ללמד את עצמי? האם אצליח במלחמתי למנוע מהם כל צלקת אפשרית לנפשם הצעירה והעדינה?


 


ברור לי שזו מלחמה  אבודה ולא אצליח. ישנם שיעורי חיים שרק המנסים על בשרם ילמדו. אבל אם אצליח לצייד אותם בכלים הנכונים....


 


ועד אז- הדרך עוד ארוכה.


 


כרסים מתפקעים ומלאים  בחיים חדשים מקיפים אותי בשנה האחרונה. כמו פירות על עץ וכמו בעונת החתונות הידועה לשמצה, לאט לאט מגיעות הבשורות על עוד גוזל שבדרך ועוד חסידה שתבקר בקרוב.


 


ואני אוכלת את עצמי מבפנים והפעם בחסות הרפואה הקונבנציונלית. אסור.


בלוטת התריס לא תקינה,לא מתפקדת באופן קל יחסית. חייבים לאזן בצורה קיצונית כדי להבטיח התפתחות היריון תקין, לרבות מערכת עצבים תקינה.


לא מוכנה לקחת את הסיכון שאהיה לא אחראית ואעשה זאת לפני.


 


והכרסים גדלים ומקיפים אותי ואני כל כך מקנאה.


 


נאחזת במוכר ובידוע ובאהוב. במה שיש לי עכשיו ואפשרי וממשי וביכולתי לתת. בחבריי, באהוביי, במשפחתי הגרעינית המתהווה והמורחבת. אבל החוסר מתהווה ולא מרפה.


 


פעם ראשונה שאני מודה בזה שגם לי יש שעון ביולוגי שמתקתק בתוכי וצורב בי כל כך.


 


ואז הודעה


על הבחור ארוך הרגליים עם הנפש הרגישה והעיניים היפות שאיננו עוד. והכל צף למעלה.


 


ההלוויה בראשון וכמובן שאתייצב.


 


ואנשים שלא מבינים מדוע אדם שהייתי איתו בקשר בפייסבוק בשנים האחרונות ולא ראיתי למעלה עשר שנים, מדוע ארצה ללכת להלוויה שלו?


 


והם לא מבינים שהוא חלק בלתי נפרד ממארג זכרונות הילדות הכואב והצרוב ההוא.


 


של הילדה הרגישה והחכמה שלא הובנה כראוי והולקתה והולעגה עד עפר בידי כל


 


ומתוך העפר והאפר הזה ועל פי פחת אליו הגעתי,


 


אולי אני מגיעה כדי לחזק ולהראות להם גם


 


איך צמחתי ויפיתי מתוך כל האודים העשנים האלו שהונחתו עלי לאורך כל השנים


 


איך כל המכות והכאבים והצריבות והלעג והקללות והיחס הנורא והתעלולים שמאוד הצחיקו אותם פעם וכל מה שחשבו שלגיטימי ונכון כי הרי לעשות דה לגיטימציה ודה-פרסונליזציה לאדם זה לגיטימי,


 


ברחתי למדבר ומתוך החולות בעיר מולדתי נגאלתי מחדש


 


ואני גאה בעצמי ובמה שהשגתי בשבע השנים האחרונות


 


בדם וביזע ובעבודה עיקשת ובחריצות אינסופית ובשעות ארוכות מול המחשב והטלפון ובחיפוש ובסידור ובמידע.


 


אני כל כך גאה בעצמי ומאושרת בחלקי ובמי שאני


 


וזה מה שחשוב.


 


 


נוח על משכבך בשלום החיתי ארוך הרגליים ואוהב הארץ, שנפשך לא שקטה גם היא עד שכנראה החלטת לשים לכך סוף. לעולם לא אדע מה הוביל אותך לקחת את בחירתך בגיל כה צעיר ויפה.


 


ועד אז.


 


בגיל 29


עם עבודה מעניינת ותובענית אך מספקת, מלמדת ומעשירה


שנותנת לי את האפשרות להיות סופר צללים ואומנית של מילים כמו שאני יודעת שאני,


ולמשוך בחוטים בדרך-לא-דרך, כפי שתמיד עשיתי אך עם הערכה,




אני גאה


במי שאני


במה שאני


באדם ובאישה החזקה שגדלתי וצמחתי להיות


במשפחה שבחרתי ברחוב ולקחתי עימי למסע הגדול


בבחירות ובמעשים שעשיתי


בכל ההכנות שהכנתי את עצמי


ואני מוכנה בכל כוחי להעניק זאת הלאה


לדור הבא, אמן שיבוא.

נכתב על ידי , 26/9/2015 01:30  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





15,450
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAydelvayss אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Aydelvayss ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ