לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


spotting the subtleties of the world's texture
כינוי: 

בת: 47

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2007

פישינג


בשממה של הגוף פתאום גיליתי נבט חדש בירוק טרי. חצי שנה בלי מגע, והגוף מבשר בנחרצות שקטה שהוא רוצה וזקוק עכשיו ליותר מסרטי הפורנו שהורדתי בעשרותיהם ואיתם היכולת הוירטואוזית שפיתחתי בתפעול עכבר ביד שמאל.

כמעט חצי שנה, מאז הפרידה, חסיתי בצילה של תחושת שובע, של הרווייה של מי שהקיצה וגילתה שחתכו לה את הגרון ולכן אין כל צורך בשתיה, הכל ממילא יישפך החוצה דרך השסע.

היה נוח וקל ובטוח יותר להאמין שזהו, נסגר אצלי משהו ואפשר סופסוף להניח לסקס ולהמשיך לחיות מבלי העינוי הזה של ההזדקקות, בלי הרעב הפועם ומשטה ודוחק בבשר, הבֵא אלי עוד בשר. פרישה באספמיא (מקום לא רע לפרוש אליו, מהרו לפני שישתלטו עליו כרישי הנדל"ן). מי אני בלי הרעב לגווניו ולצורותיו. כבר מזמן חשתי בו מתעורר, ודחיתיו בלֵך ושוב, בפירורים סינתטיים של סקס מכני בדו מימד, מאולץ, מקוצץ, משופץ ושזוף מדי.

והנה, משהו נסגר ונתפר והתאחה וכמחלים ממחלה קשה, מבשֵר את התקדמותו בהתנחלותה העיקשת של תחושת הקִרקור הפנימי: האכיליני! עכשיו! הרבה! עמוק! עוד!
ומצד שני, הבשר עודו נפוח ודואב ומצולק, יש להחליק פנימה את השלל בזהירות יתרה, שלא להיפצע, שלא לפצוע.

פעם, לפני מיליון שנה, כשדרקונים ואילי סטארט אפ צעירים עדיין שרצו בארץ המובטחת, הייתי מלכת הצ'אט בוואללה. שנים, חמש לפחות, אולי יותר, שלא הייתי בצ'אט. ואיפה לדוג, אם לא בנהר הגדול.

חשבתי שיהיה פשוט. אזרוק חכה, יקפוץ סלמון ורוד ועסיסי וינעץ את קרסיה בשפתיו. בתפוז דרשו רישום טרחני ומעצבן בהתחלה. בנענע לא עלה הצ'אט. קרלסברג מת מזמן, כמוהו גם יואל, השם ייקום דמו. בוואלה האקטיביקס לא הסכים להיפתח, למרות ששיניתי את הגדרות האבטחה לכבודו.

המשכתי לסייר בתסכול קל. אוף, כולם בפייסבוק, כך נראה. ומה תעשה מי שחפצה במנה קטנה וארוזה של אלמונימיות?

איפה לא הייתי. התגלגלתי אפילו לג'יידייט ולפרי לאב (ראיתי פרסומת שלהם בשלט חוצות פעם). לא רק שהם יאק מוחלט, מסתבר שגם אין בהם צ'אטים. בקיצור, חזרתי וניסיתי והצלחתי איכשהוא להתברג בכל זאת לצ'אט בתפוז.

התבייתתי על בעל הכינוי המבטיח ביותר. צפיתי בו מהגג בשטף הזבל הכללי של חדר הלובי (הו, הזכרונות!). פניתי אליו. הצעדים הישנים, שיחה של ריקוד קליל ישירות אל החדר הפרטי, אוף, באמת שנים והנה אני מנווטת את זה במיומנות חסרת מאמץ, כֶּרם עתיק שמפתה לתוכו שועל צעיר בעל זנב שכולו אש (כולם ביחד: בְּרח! בְּרח!).

נתקפתי חרדה קלה כששאל לשמי. אני התוצאה המיידית בגוגל לשם הזה, שמוליך ישירות לכאן. בלתי אפשרי. מצד שני, לא רציתי לשקר. בחרתי לאמר אמת, אבל לא את שמי. הסברתי את המצב. הוא קיבל את זה בחן, ייאמר לזכותו. בכלל, יש בו איזו קלילות חיים רכה כזו. אולי משום גילו המוקדם.

הנחתי הכל על המקלדת. הסברתי שאם אגיד את שמי האמיתי, בגיגול מהיר הוא מגיע למקום בו אני פרושה מולו באופן מחייב מדי. לא רציתי להעמיד אותו בניסיון בו יבטיח שלא לבדוק וייאלץ אף לעמוד בזה. גרוע מכך, אני אצטרך לתהות אם עמד בזה. חשד הוא חומר סיכה מצוין לכל זיזי הספק, להעמיק חדירתם (נדמה לי שעולם הדימויים שלי מושפע אף הוא).

אפילו אמרתי לו, אני רוצה להשתובב. ולהתחיל לאט. לפי הסדר. אני לא מבטיחה שיש לזה לאן להתפתח. אפילו סביר שכרגע העיתוי לא מתאים לי למשהו רציני. חסכתי את החלק האוטומטי השגור של – אהממ, אני צריכה לבדוק אם אתה נמשך אלי, איך אתה עם נשים שמנות, אבל ממש שמנות?

כן, נתתי לעצמי הנחה נדירה וחדפעמית. אני לרוב נוטה להכריז על זה מיד, כי פרקטי, חוסך זמן במקרה שזה השלב בו הוא נמלט בצווחות אימה.

הוא לא לקח את ההתעקשות הדיסקרטית שלי קשה מדי, כאמור. אבל מתישהוא אצטרך לגלות לו גם שאני מבוגרת ממנו בתריסר שנים. וכן, העניין הזה עם הגוף מן הסתם יגיע במהרה גם הוא. מצד אחד, חשוב לי שיידע מראש, לפני ששנינו מתרגלים לתַקשר. מצד שני, ממילא לא בטוחה שאני מסוגלת שייגע בי מישהו עכשיו. ואם רק בדיבורים עסקינן, למה אני חייבת מראש לעמת אותו עם כל מי ומה שאני?





אה, וישנו גם העניין הקטן הזה, בלוג.
שמע נא, אני כותבת לעיניהם של כך וכך אנשים עליך ועל הדרך בה דגתי אותך בצ'אט. חתיכת תיקים יש לי להפיל עליך. מוכרחים? חלק ממה שמעייף כל כך בלהיות אני הוא הצורך להיות כל הזמן ישרה באופן נוקשה ממש עם הזולת לגבי מי אני. זו הקלה רגעית לחשוב שאפשר לדחות את זה קצת. אני לא רוצה אותו מפשפש כאן בקרביי.

כי נעים לי מאוד לדבר עם מישהו חדש, שלא מכיר, שלא קרא מילה, להיות חופשיה מכל המאסה הזו של מידע אינטימי, שהצטברה כאן, קוטלת ביעילות כל חדוות גילוי. סופסוף איזון: הוא לא יודע עלי יותר משאני יודעת עליו, אפילו להיפך, שכן אמר לי את שמו, גילו, והשמיע לי קטע שניגן.

שמחתי שהוא נדיב ובוטח מספיק בכדי לא להתעקש על הדדיות. האינטואיציה טובה לגביו. מצד שני – רשת, אין להסתמך על אינטואיציה. מצד שלישי, אם יסתבר שזה כל שאני מסוגלת לו, הרי אפילו לאונן כיף יותר כשיש מישהו שגונח בצד השני של קו הטלפון. אינטראקטיביות, נדמה לי שקוראים לזה. ואם הוא יהיה חמים וקשוב כפי שהיה עד כה, מי יודע, אולי אזמין אותו לשחק אצלי במגרש. מצד רביעי, סביר שזה יתפוצץ הרבה לפני שאטעם את צווארו.

חצי לילה דיברנו. עכשיו זמן ללכת לישון. הפרדוקסליות בעובדה שאני מגיעה עכשיו לבלוג כמפלט מן האנונימיות המוחלטת שאכפתי על עצמי משך הלילה איתו. וה"איתו" הזה שעדיין גנרי במהותו, טרם התלפף וקיבל את תבנית צורתו. נדמה לי שאני לא חפצה בהתלפפות הזו. אולי אני רוצה רק ביס קטן. נשנוש. אולי גם הוא יחפץ. עלי לנגוס כדי לגלות.

את באמת רוצה בזה מספיק כדי להסתכן? בטוחה?

 

ומה לעזאזל אני עושה בדיוק?

נכתב על ידי , 7/12/2007 09:03  
95 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צ. ב-15/12/2007 16:59



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לזו ש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על זו ש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ