לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


spotting the subtleties of the world's texture
כינוי: 

בת: 47

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2007

תלאות


בזמן האחרון נדמה לי שתלאות הן כל מה שיש. לכאורה, ישנו קיום רגוע ונעים וחלק, שמחכה מעבר לפינה. אלא שבכל פעם שנדמה כי אוטוטו אני מסיימת לסדר את כל הסידורים ונפטרת מכל התלאות הנוכחיות, והנה מתקרב הרגע של תחת זיתי ותחת תאנתי (המצופה בפרושוטו כמובן), צצות תלאות חדשות. אני מתחילה להאמין, בפראפרזה על לנון, שהחיים הם מה שקורה בזמן שאת נלחמת בתלאות. שתלאות הן החיים עצמם, ואין מנוחה מהן.

ביום רביעי הקודם נשפכו כמויות בלתי מתקבלות על הדעת של גשם מהשמיים. ישבתי בביתי והאזנתי לו בחמדה, אין כמו גשם כשהוא מהעבר השני של קיר ביתי חמים. הוא נשמע שונה בדירה הזו לעומת הקודמת, קרוב יותר. ראיתי סרט במחשב. אחר כך קמתי כדי להריץ את אחד הפרקים האחרונים של וויאג'ר. כשהרגל שלי דרכה על הרצפה, היא השמיעה צליל קצת משונה, פכפוכי כזה. הדלקתי את האור.

החדר היה מוצף בשכבה של כמה מילימטרים טובים של מים, שחדרו ככל הנראה מן הרווח שמתחת לדלת הכניסה. קיללתי לעומק וביסודיות, ונחפזתי להרים חפצים מהרצפה (למישהו יש מושג אם תקע USB מתקלקל כתוצאה מהשריה עמוקה במים?). המים חדרו בינתיים דרך נעלי הבית והרטיבו את כפות הרגליים ואת הגרביים שגרבתי, מזל שלא היה קר.

הלכתי לראות מה קורה בשאר הבית. המים הציפו את המסדרון והיו בדרכם לחדר השני. שלולית קטנה כבר נקוותה בפינת המטבח, זו שנמוכה יותר מהשאר (התוודעתי אליה בתקופה בה המקרר היה מקולקל ונזל).

התקשרתי בהיסטריה קלה אל ג', שגר פה לפני. הוא הצטער מאוד ששכח להגיד לי לשים סמרטוט רטוב ולחסום את הרווח שמתחת לדלת הכניסה. (לא כעסתי עליו. גם אני הייתי שוכחת להגיד, סביר להניח. האמת, לא כעסתי על אף אחד. הגשם נהנה ממעמד ייחודי של גורם עליון).

הבעיה היא שיש משטח לפני דלת הכניסה, מבחוץ, ושהוא נמוך יותר משאר השביל, כך שמים נוטים להיקוות אליו, והיות שהוא ברובו מגודר, גם אין להם ניקוז מהיר. בקיצור, הוצפתי. כעצתו של ג', מיד הצמדתי סמרטוט רטוב לפתח הבית, ועוד אחד בדלת הכניסה של החדר השני (שבו ציורים, ארגזי קרטון, ושקיות מלאות חפצים - וכולם על הרצפה כמובן). למרבה ההפתעה, זה עבד.

השתלטתי על הזרימה וכעת המים הפסיקו להתקדם ועמדו במקומם. העניין הוא שלא יכולתי להוציאם בגריפה במגב מהכניסה, בגלל הפרשי הגובה, ולא יכולתי להוציאם מהמטבח, בגלל הטופוגרפיה (אין ריצוף ולכן המשטח לא ישר אלא מאוד גבשושי, וגירוף נמרץ עלול לגרד את שכבת הצבע שצבעתי את הרצפה כשעברתי), וגם לא מהחדר השני, בגלל הארגזים.

התחלתי לספוג את המים בסמרטוט רצפה ולסחוט אותם לדלי. עבודה מעייפת וקשה, במיוחד כשאני עומדת מול הדילמה, הרי עלי להגיע אל הרצפה, האם לשאת חצי גורל אכזר, לכרוע בעזרת הברכיים ולשלם בכאבי הברך קרועת הרצועות, או שמא לכופף את גווי כמו שלא אמורים להתכופף, ולתת למשקלם של שדי העצומים לגמור לי על עמוד השדרה?

 



ממש שוליית הקוסם אני. בסוף התכופפתי גם מפה וגם משם, כי לא הייתי מסוגלת להתמיד בתנוחה אחת, זה כאב מדי. וכך סיימתי גם עם גב דואב וגם עם ברך מצעקת, אחרי כמעט שלוש שעות של עבודה ובסך הכל שניים וחצי דליים של מים מטונפים, שספגתי וסחטתי לדלי. (חלק מהמים הצלחתי לגרוף עם המגב ולאסוף עם היעה, זה זירז ב-0.7% את העניינים)

הבית נהיה די נקי מכל הספונג'ה-שלא-בטובתי הזו, וכשסיימתי - אדומה, מזיעה, ומרגישה די מפורקת גופנית - זה נראה כאילו פשוט נתקפתי איזו שגעת חריצות ושטפתי את הרצפה בשיטה צבאית. הבטתי ברצפה המתייבשת והתבאסתי שאחרי ניקיון כה רציני אין אפילו ניחוח של ניקיון בבית.

בפרץ לגמרי לא ברור של מרץ גררתי את עצמי, בכוח שבאמת ובתמים אין לי מושג מאיפה נשלף, מילאתי דלי בחומר ניקוי רצפות ריחני ובמים נקיים, ויצאתי לסיבוב מהיר נוסף ברחבי הבית. אחר כך זחלתי לאמבטיה ונחתי בה עד שנגמרו המים החמים. הייתי די גאה בעצמי, על העבודה הקשה, כן, במיוחד על הסיבוב בסוף (הפעולה היחידה שלא נכפתה עלי. ניצחון זוטא), אבל בעיקר עצם התמודדותי, על שלא זחלתי למיטה בתקווה שזה איכשהוא ייפתר מעצמו בבוקר.

כמה ימים אחר כך, הזכיר לי ריח מוזר בחדר האמבטיה שאת כל הגרביים הרטובות (יש אצלי בבית תערוכת קבע של גרביים שהושלכו בחפזון ליד המיטה. וכן, אני יודעת שגרביים אמורות להיות זכר) וגם שתי חולצות שלא הצליחו להימלט מגורל אכזר, ונפלו לתוך הבריכה שפעם היתה הסלון, את כולם זרקתי למכונת הכביסה ושכחתי שם מאז, להתעפש.

מכונת הכביסה מקולקלת מאז עברתי לכאן. היא בשלבים של תיקון ארוך ומנג'ס, שגבה ממני יותר מדי ביקורי טכנאי ובקרים של המתנה לטכנאי. הוא איש מאוד הגון וישר, אבל הזמינות שלו לא מדהימה והמכונה שלי לא רוצה להתרפא, כבר פעמיים הוא החליף לה גופי חימום. בינתיים אפשר לעשות בה רק כביסה במים קרים. הרצתי סיבוב כזה על הכבודה המתעבשת. תליתיה לייבוש, מפזרת ניחוח של בד שהיה רטוב יותר מדי זמן, כדי לחזק את הטיעון.

יומיים אחר כך בא הטכנאי ותיקן את המכונה. הכנסתי את כל המעופשת לסיבוב נוסף, לתיקוני ארומה. באמצע הסיבוב, המכונה הקפיצה שוב את כל החשמל בבית. זה כבר לא דז'א וו, אמרתי לעצמי כשבפעם המיליון מאז עברתי לכאן, פתחתי את המכונה, ושליתי מאפרורית מימיה כביסה רטובה, שטפתי בכיור היטב, סחטתי ותליתי. שוב. כמו כל הבגדים שאני לובשת לאחרונה, היא לא מריחה משהו. מדהים עד כמה פרט כה קטן של החיים הנוחים והמובנים מאליהם יכול להעכיר את מצב הרוח כשהוא משתבש.

[ובעניין דיאטת המידע: ניסיתם פעם לקרוא 200 ספרים בוזמנית? לזכור את הגיבורים ואת העלילות מבלי שיתערבבו חזק מדי בינם לבין עצמם? מה גם שספרים בדרך כלל גם מסתיימים (ולא בחטף, כשאמא של הסופר מגיעה בטעות אל הספר שלו, נגיד).

השקט התגנב מבויש אל ראשי. כמו מכשיר טלוויזיה שמצייץ בתדרים הגבוהים, אבל מרגישים את ההקלה המיידית רק אחרי שמכבים אותו. ישנם גם סקרנות וגעגוע, כמובן, אבל מלבד ביקורים מבוקרים היטב בכמה בלוגים אליהם הוזמנתי או נקראתי, עשרה הימים הללו עברו בתחושה של התנקות. ואפילו סידרתי רבע סטודיו. עוד רבע מתוכנן לשבת הזו]

 

נכתב על ידי , 30/11/2007 12:45  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של איתי() ב-5/12/2007 00:44



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לזו ש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על זו ש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ