לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


spotting the subtleties of the world's texture
כינוי: 

בת: 47

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2005

כינרנט 2005



(אם ניק דרייק אצלי במערכת, סימן שמשהו כואב)


לוקח זמן עד שהרשמים שוקעים והתובנות עולות, המחנה כאורגניזם, המחנה כקבוצה של יחידים בעלי מוטיבציות שונות, המחנה כאוסף של קבוצות אינטרסים קטנות. ההמצאות. המשחקים. אנשים שעיניהם דולקות. סדר היום העמוס. ההתלהבות. הטכנולוגיה. ההתחברות אל הגיק הפנימי. הדיונים. המקום שלי בתוך זה. המקום שלי מחוץ לזה. להיות חלק ולהיות נפרדת. לחוש ביחד וגם מאוד לבד. עייפה ועירנית, שותקת ודברנית, הכל היה שם.

שמורת טבע מוגנת, חי בר בעצם, בה הסתובבו עדרי גיקים בחופשיות, מלחכים מדי פעם מידע טרי ואטרקציות טכנולוגיות, משתובבים זה עם זה, חופשיים מהטורפים שסביבם ובתוכם.

ומה לא היה שם? חלזונות רתומים לדיוידי, מכתבים לאלוהים, שמש אדומה, כלי רכב משונים, (רכבתי על סגוואי! רכבתי על סגוואי!), גאדג'טים מעוררי קנאה, פינת משחקים שחלק מהמשתתפים התקשו להיפרד ממנה לדקה, כמויות אוכל מטורפות, טלפונים משוגרים לגבהים על ידי רקטות, כסאות מפוזרים על הדשא ועליהם שרועים אנשים בתנוחות מרגוע שונות, תחרות השמדת מחשבים ישנים, מסוקים זעירים ללא טייס שהמריאו ברוח עזה, סופה שהשתוללה ופרעה את ראשי הדקלים והמשתתפים, מדורה בלילה, שירה בציבור, מצגות משעשעות, אין סיכוי שאזכור הכל, היה כל כך דחוס, גיהנום של קבלת החלטות, כי אם אני הולכת לדיון הזה, אני מפסידה שניים אחרים
(היות שקשה להחליט, לפעמים פשוט נשארתי על הדשא. אפילו הסמול טוק היה מעניין).

[(כינרנט היא אירוע מטעה, היות שלכאורה הוא מתנהל כמעט מעצמו, אבל העובדה שהכל עבד חלק כל כך, יידעו המנוסים, היא אינדיקציה של השקעת אנרגיה רבה מאוד). אולי מה שהורגש יותר מכל היה ההשלה, פחות או יותר מוצלחת, תלוי אצלי מי ותלוי מתי, של מעטה הציניות הכבד, והוא כבד כמו מעיל צמר ישן ורטוב ומעופש, שרובנו סוחבים בחיינו הרגילים. לא שיש ברירה. ואולי לכן קשה לכתוב בדיעבד על אירוע כזה, מתוך המסגרת היומיומית, שנוטה להיות גשומה. כמה אירוני שאני כותבת גשומה ומסביבי מרקדים שדי השרב היבשושיים]

היו אפילו שני דיונים שהשתתפתי בניהולם, (ניהול זו הגדרה קצת גדולה, זה בסך הכל אומר שיזמנו את הדיון והיינו חתומים עליו בלוח האירועים, שמולא בשיטה הפשוטה, שמי שרוצה לדבר על משהו רושם את עצמו באחת המשבצות, והמעוניינים מגיעים אליו) אחד עם היידי הלוי ועם ירדן לווינסקי מקונספציה, דיברנו על Hacking Identities, נדמה לי שהיה מעניין אבל אני משוחדת, וכרגיל, הדיבור בקושי התחמם כשהזמן המוקצב תם.
הדיון השני, שניהלתי עם חנן כהן, היה אינטימי יותר ולכן מוצלח בעיני, אני נוטה להשתתק כשהרבה אנשים מדברים, קשה להשתחל לשיחה, זה עניין ה-קיו, יש אנשים שיתחילו לדבר בדיוק ברגע הנכון, כלומר כשיש שתיקה, ואז כולם יקשיבו. הססנים כמוני, עד שיבינו שזה ה-קיו שלהם לדבר, עוד מישהו יתחיל לדבר, ואז לא נעים ומישהו צריך לוותר, לרוב אני, אלא אם אני בדיוק עושה לעצמי אחד מתרגילי האסרטיביות-בגרוש המרובים שלי .
אלה הזמנים בהם ההתנהלות כה מעייפת, עצם מודעות היתר המסרסת הזו, כשכל מה שצריך הוא להפעיל טייס אוטומטי לענייני אינטראקציה ולהותיר את הקשב לתוכן הדיון. לא בבית ספרי, כרגיל. הדיון השני היה יותר קל, כאמור, מספיק אינטימי בכדי שאחד המשתתפים בו, אושיית תוכן בכירה בעל נוכחות אניגמטית, יחלוק עם הנוכחים כמה פריטי מידע מסקרנים למדי.

אני כמובן מלאת פניות, בודדים כמוני הגיעו תחת הפריווילגיה של חוסר אינטרסים מובהק. ללא מוצר, ללא קריירה, וללא אג'נדה לקדם. במידה מסוימת קינאתי באנשים הללו, בכוח שחלקם מייצגים, במימוש המקצועי של אחרים, בנינוחות של הרוב, במה שהפרנסה שלהם מאפשרת. חופשי זה לגמרי עני.
וכן, מאוד קל ללכת לאיבוד במבוכים הזוהרים של הזולת, (ולשכוח, פשוט לשכוח שבעצם, יש רגעים שאני ממש משוכנעת שגם לי, לחיי, יש איזה ערך.
וזה בדיוק המקום בו שיקוף אוהד, שלא לדבר על שיקוף מעוות וחסר מעצורים כמו מחמאה, עוזר, וקיבלתי כמה כאלה בכינרנט, (כולל עצם ההזמנה) להפתעתי ולשמחתי).

ובכל זאת, ליוותה אותי ההרגשה כאילו התפלחתי.
מישהו שאל אותי - מאיפה את?, מתל אביב, עניתי. - כן, אבל מאיפה, מאיזו חברה? הו, לא, התנצלתי, אני מייצגת רק את עצמי, וגם זה לא תמיד מצליח. מובן שזה מלחיץ, התחושה הזו שכל רגע יחשפו אותי.

היות שהתעסקות ידנית מרגיעה אותי, (אבל את החביבה עלי לא ניתן לעשות בציבור – אלוהים אדירים, אני לא באמת מוכרחה לרשום כל שטות שעולה לי לראש, אבל אני עושה את זה בכל זאת) קניתי מבעוד מועד חבילת טושים בחנות של הכל-בשנייים-וחצי-ש"ח, וציירתי לעצמי חוברת צביעה בספר הסקיצות. יש משהו מרגיע ברחש הקל שטוש משמיע כשהוא רץ הלוך וחזור על פני הדף, אני זוכרת את התחושה הזו מגיל צעיר, את הראש הרכון אל הדף, הפה שמתרופף ולעתים אפילו מזיל קצת ריר בהיסח הדעת (אז, בעיקר. היום אני לא מספיק נינוחה בכדי להזיל ריר שלא בשנתי) את החריקה הדקה שלפעמים הופכת מצמררת, הדף הנצבע לאיטו, הכהויות הבלתי נמנעות במקומות בהם הטוש חופף את עצמו והקרחות הבהירות כשהוא נחלש. והריח. ריח הטושים השתנה מאז ילדותי, אני זוכרת את ההם יותר כוהליים. אני גם זוכרת ידיים יותר קטנות. שלא לדבר על הגוף.

(יש לי כשרון מיוחד (אם כי לא ייחודי) לחוש בודדה בתוך קבוצה של אנשים, במיוחד אם הם נהנים)

אז מה היה שם, שהעיר את המסך השקוף הדק שמחשיך קלות את הסביבה ומעמעם אותי, ומתוכו אני מביטה אל החיים הממשיכים לזרום בקצב רגיל, בעוד אני נמוגה לאיטי אחורנית? רק בלילה השני זה תפס אותי. בלב הצחוק והשירה, זחל עלי התקף בדידות חמור.

המאמץ היומיומי כמעט אינו מורגש, מהיותו נוכח כל הזמן, אלה דווקא התנועות שדוחפות אל מחוץ למעגלי הקיום המוכרים, שיש להן נטיה לזעזע את השלד, לשלח בו אדוות גדולות, ופתאום, לכמה שעות, קשה לי מאוד להחזיק את עצמי בצורה יחידת אדם שלמה, כל מה שאני רוצה הוא לזלוג ולהתמוסס באיזו פינה שקטה וחשוכה, הכוח שעלי להשקיע בשמירת שלמות המבנה הולך וגדל, וגם מבפנים ישנה התכרסמות, עד שנותרים רק פירורים בודדים אחוזים בדבק של היסטריה קלה, והיצור הזה גורר את עצמו בשקט לחדרו, ושמח שיש שם אמבטיה, הוא גולש לתוכה וממלא מים ושר לעצמו שירי הרגעה, והמים, שהם אלופי החיבור מחדש, עושים את שלהם לאט לאט, ואחרי כמה שעות היצור ההוא חוזר להיות אני, וכשאני במיטה אני כבר יכולה להרהר ולתחקר את האשמים. אם הייתי כל כך בודדה, איך זה שלא התקשרתי לאשל. נדמה לי שנבהלתי, נבהלתי מהגילוי הפתאומי שאני מתגעגעת אליו, לא הגעגוע הפחיד אותי, אלא הידיעה שהפכתי קשורה כל כך, כה בלתי נפרדת.



ואת זה צילם אותו יצור שהייתי, בדרך אל החדר. שאר התמונות כאן, ושם גם ניתן לראות תמונות שצילמו אחרים, פחות אוטיסטיים ממני.


והרי מה חשוב יותר מן היכולת לשמר את עצמי כאדם נפרד, גם כשאני בתוך קשר, והאזהרה הצפונה בהתפרקות הרגעית שחוויתי, זו שאמרה, היי את, בדרך הזו כבר צעדת ואת יודעת להיכן היא מובילה.

(ומאז אני עסוקה בזה, בנסיונות למשש את השוליים ולאבחן, עד כמה התמוססתי ומה ממני נעלם, והיכן למצוא את מה שאיננו).

 

[אבל כן, היה כיף גדול במחנה, ויום אחד אני אלמד איך לנטרל את הסבוטז'ר הפנימי]




נכתב על ידי , 12/4/2005 23:52  
31 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעל בכינרנט ב-28/8/2005 13:42



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לזו ש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על זו ש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ