לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


spotting the subtleties of the world's texture
כינוי: 

בת: 44

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2010

שיבה מהוססת, צלועה


(איזו שיבה מעפנה, בחיי, אין שומדבר שאני מסוגלת לעשות כמו שצריך. במקום פוסט פואטי כאוב ואישי, מניפסט יבשושי. ואולי אני פשוט צריכה קצת חימום, להיזכר איך זה כאן?)

 



נו, אם לא תחזרו בגלל הטקסטים אולי תחזרו בגלל התצלומים, מי יודע.

 

 

הלילה היו בחוץ מינוס שבע מעלות. כעת בחוץ, אומר הגאדג'ט שעל מכתבתי, בחוץ מינוס תשע. בבית חם יותר: חמש עשרה מעלות, שיעלו לשמונה עשרה כשאדליק את ההסקה בערב. וכן, אני בברלין כבר. ומתנצלת (כהרגלי. כל הקיום שלי הוא מתנצל, וכן, בהחלט הגיע הזמן להפסיק עם זה כבר) שלא כתבתי כל כך הרבה זמן. האירועים תכפו, וככל שהצטברו כך כבד המשא של העדכונים שעלי להשלים לאחור. החלטתי לשמוט את רובם כדי להיות מסוגלת לכתוב בכל זאת, לפחות דרישת שלום, כדי לנקב חור בפקק הזה של אשמה דחיינית שנוצר בפיית הבקבוק שממנו נמלט הג'יני שהכריז שאיני כותבת כאן עוד, כדי שיתבהר המקום לשוב לכאן, לכור מחצבתי האהוב, הזנוח. מתחילת נובמבר יש לי מחשב נייח חדש, אחרי מותו של האחרון בפסח לא היה לי בעצם בית דיגיטלי של ממש, וכיף להתרווח בהארד דיסק חדש, ויש איפה לפרוש את ארכיון תצלומיי, ויש גם מסך מצוין שבו אפשר ממש לעבוד עליהם. אושר!


הבלוג חסר לי, אגב. המוח האנושי הוא באמת מכונה נפלאה, והוא מסוגל לאדפטציות מרשימות. הבנתי את אחת מהן כשהתקלחתי במקלחת הגרמנית בדירתי החדשה והתפעלתי מלחץ המים ומחומם. רוב האנשים מנהלים איזה סוג של דיאמונולוג עם עצמם (או עם חפצים בביתם). לפחות אלה שגרים לבד. אותו מונולוג פנימי, הרגעים היותר קוהרנטיים של זרם התודעה. הפורמט השיחתי אצלי הוא (או היה) רבשיח עתיר קולות. אך בעודי אוחזת את ראש המקלחת (כפי שאחרות אוחזות ענף השקד?) הבנתי שהמחשבה על אודותיו מתנסחת לי בראש בצורת ציוץ (טוויט), ושלמעשה רוב חוויות היומיום שלי נהפכו לכאלה. קרי, שימוש נלהב בן כמעט שנתיים בטוויטר גרם בי לשינוי מוחי, אם תרצו, או אישיותי.


וזה הפחיד אותי מאוד. גם אלמלא הייתי אדם כותב הנזקק למחשבתו שתהיה גמישה, ארוכה, פרומה ולא מוגדרת לעתים, ובעיקר, לא צמודת פורמט – עדיין הייתי נלחצת מההשתמעות של העניין הזה. בעיקר כי הוא לכיוון של הקטנה, של מינימליזציה. אני בעד מינימליזם, אבל לא כשזה נוגע למוח שלי, שם דווקא הייתי רוצה לראות התרחבות מתמדת, שם אני מקסימליסטית (ועזבו את השפטים שהזמן עושה בו, לפעמים אני פוחדת להתעורר ולשמוע את שאון משק כנפיהם של עשים הנמלטים מהאוזניים). ומוחי הרי אינו היחיד שעורך התאמות וממלא את תפקידו הנוכחי – לנסח את המציאות במשפטים קצרים ומתוחכמים בני 140 מלים. אני מניחה שכך פועלים כעת המוחות של כולנו, משתמשי טוויטר נלהבים מדי. הבעיה היא שמשהו במיידיות של התעדכנות הפיד (לכאלה שישנו בשנתיים-שלוש-שש האחרונות: רצף עדכונים), בניגוד לסטטיות של טקסט שמונח בבלוג, הוא ממכר, ולכן קשה לוותר על טוויטר. הפיד תמיד ער ותמיד זז ותמיד יש לו מה לאמר. קשה לסרב לו. הוא חי.


את העובדה שמחשבותי מתעצבות בצורת ציוצים אני לא אוהבת מסיבה נוספת: ציוצים, לפחות כאלה שאני כותבת, מופנים אל קהל. דמיינו לכם אשה עירומה עומדת לבדה במקלחת גרמנית (...) ופונה בראשה אל קהל עוקביה. אני לא מודאגת מהפתטיות הטמונה במצב, אין לי בעיה להיות פתטית, במיוחד כל עוד זה לצורכי מחקר. אבל עצם העובדה שהנמען החדש של המוח הוא אותם 111 עוקבים – ולא האני שלי, כלומר אני עצמי – זו הבעיה האמיתית, ואני חושבת שזו בעקיפין גם הסיבה למחסום הכתיבה בבלוג. טוויטר הוא הקראק של הכתיבה. צייצתי פעם משהו כזה, אבל הוא נשטף אל ביבֵי הפיד מזמן.


כי עד כה השיחה התקיימה ביני לביני, ומדי פעם איפשרתי לה להשתפרץ החוצה פה, והמתח שהתקיים בין הצורות אולי העניק לטקסט חלק מכוחו. אבל כעת השיחה מתקיימת ישירות ביני לבין הייצוג הפנימי של 111 עוקביי (כן, אני מקפידה שמספרם לא יעלה על כך, ולכן לא מקבלת עוקבים חדשים אלא רק כשמישהו עוזב, כדי לא לאבד שליטה לגמרי) – כלומר ישירות לקהל דמיוני. מי לעזאזל עסוק בלנסח את חייו בפנייה בגוף שני לקהל שאינו קיים באמת? אה, בלוגרים? כן ולא. לבלוגרים אין קהל קבוע ומובטח במספר ידוע, שאפשר להיכנס לכל אחד מהם ולראות שם/כינוי ותמונת אווטאר. הקהל של בלוג הוא ערטילאי יותר, פוטנציאלי, והיחסים בין בלוגר לקוראיו מנוסחים בדיעבד: אחרי כתיבת פוסט מתממש חלק מהקוראים בתגובות לפוסט, והחלק השני נרמז על ידי סטטיסטיקת הכניסות. בטוויטר יש כך וכך עוקבים שמספרם ידוע ומובטח, לכאורה קהל קונקרטי - אך כפי שכתבתי, עקיבתם היא אשליה בלבד, בעיקר בשל הפסיביות שלה. כדי לקרוא בלוג צריך ללחוץ איפשהוא ולהחליט ללכת לקרוא (או להסתפק בקורא הרסס ולוותר על חלק מהחווייה). העקיבה בטוויטר דומה יותר מכל להסכמה לקבל מנוי חינם לעיתון. אין בכך כדי להבטיח שתקראו אותו, זו חוויה פסיבית בעיקרה.


עוקבים בטוויטר אינם קהל שבוחר לקרוא דווקא אותי ברגע מסוים זה. הם הצטרפו כעוקבים, מדי פעם הם מרפרפים על הפיד, נחשפים או לא למה שכתבתי. אלה אנשים שמעיינים בפיד עתיר רעיונות וגודש טקסטואלי ממילא, וכבר אין משמעות רבה למי אמר מה או מה הרקע שקדם לזה. הטוויט הוא צורה אכזרית בקוצרה, המחייבת תכליתיות. הוסיפו לכך את העובדה שציוצים אינם נשמרים תקופה ארוכה לאחור, ולמעשה כל מה שכתבתי שם אינו ניתן לשחזור. נניח שאחד מכל עשרה טוויטים שלי היה ראוי, ואחד מכל מאה היה נפלא מהסוג שכדאי לשמור באיזו פינה – ובכן, הם כבר לא אתנו, כך או כך.


זה היה אמור להיות פוסט שיבה הביתה, ויצא מניפסט נגד המאחז הלא חוקי שהקמתי בטוויטר ושהפריע אותי בין השאר מכתיבה כאן, שחשובה הרבה יותר בעיני (בשל תהליכיותה, בשל השתמרותה המאפשרת פרספקטיבה לאחור, בשל היותה שומרת על גמישות מפרקי הכתיבה), כפי שאתם – קוראים שבחרו אקטיבית לבוא הנה, חשובים לי יותר. זה פוסט-פומפה, כזה שנועד רק לנקז את הסתימה, בתקווה שממש בימים הקרובים יחזרו לנבוע פה אחיו האישיים יותר.


אחד הצעדים שנקטתי כדי להיגמל מטוויטר (ולחסוך במודם הסלולרי היקר) הוא להתנתק מאינטרנט במשך ימי השבוע (כן! אני!), ולשוב לגלוש בסופהשבוע. הייתי נדיבה והקצבתי לעצמי סופשבוע יודו-נוצרי, שמתחיל בחמישי בערב ונגמר בשני בבוקר. אני מגיחה פה רק לרגע, כדי לבדוק אם יש דואר דחוף, אולי לשנות עיצוב בבלוג כי מדגדג לי, ולפרסם את הפוסט, ואשוב אליו מחר בערב כדי לענות (אם תותירו תגובות, כלומר אם בכלל נותרו לי קוראים, זה לא מובן מאליו מבחינתי), וכדי להעלות עוד פוסט, כזה שיתייחס לאספקטים יותר אישיים של חיי, כי נראה לי מוגזם (וחוצפני) לחזור משתיקה כה פושעת ולהפציץ אתכם בפוסט עצום באורכו.



Normal 0 21 false false false DE X-NONE HE

הלילה היו בחוץ מינוס שבע מעלות. כעת בחוץ, אומר הגאדג'ט שעל מכתבתי, בחוץ מינוס תשע. בבית חם יותר: חמש עשרה מעלות, שיעלו לשמונה עשרה כשאדליק את ההסקה בערב. וכן, אני בברלין כבר. ומתנצלת שלא כתבתי כל כך הרבה זמן. האירועים תכפו, וככל שהצטברו כך כבד המשא של העדכונים שעלי להשלים לאחור. החלטתי לשמוט את רובם כדי להיות מסוגלת לכתוב בכל זאת, לפחות דרישת שלום, כדי לנקב חור בפקק הזה של אשמה דחיינית שנוצר בפיית הבקבוק שבה איני כותבת כאן עוד, כדי שיתבהר המקום לשוב לכאן, לכור מחצבתי האהוב, הזנוח. כמעט מתחילת נובמבר יש לי מחשב נייח חדש, אחרי מותו של האחרון בפסח לא היה לי בעצם בית דיגיטלי של ממש, וכיף להתרווח בהארד דיסק חדש, ויש איפה לפרוש את ארכיון תצלומיי, ויש גם מסך מצוין שבו אפשר ממש לעבוד עליהם.

הבלוג חסר לי, אגב. המוח האנושי הוא באמת מכונה נפלאה, והוא מסוגל לאדפטציות מרשימות. הבנתי את אחת מהן כשהתקלחתי במקלחת הגרמנית בדירתי החדשה והתפעלתי מלחץ המים ומחומם. רוב האנשים מנהלים איזה סוג של דיאמונולוג עם עצמם (או עם חפצים בביתם). לפחות אלה שגרים לבד. אותו מונולוג פנימי, הרגעים היותר קוהרנטיים של זרם התודעה. הפורמט השיחתי אצלי הוא (או היה) רבשיח עתיר קולות. אך בעודי אוחזת את ראש המקלחת הבנתי שהמחשבה מתנסחת לי בראש בצורת ציוץ (טוויט), ושלמעשה רוב חוויות היומיום שלי נהפכו לכאלה. קרי, שימוש נלהב בן כמעט שנתיים בטוויטר גרם בי לשינוי – מוחי, אם תרצו, או אישיותי.

וזה הפחיד אותי מאוד. גם אלמלא הייתי אדם כותב, שנזקק למחשבה שלו שתהיה גמישה, ארוכה, פרומה ולא מוגדרת לעתים, ובעיקר, לא צמודת פורמט – עדיין הייתי נלחצת מההשתמעות של העניין הזה. בעיקר כי הוא לכיוון של הקטנה, של מינימליזציה. אני בעד מינימליזם, אבל לא כשזה נוגע למוח שלי, שם דווקא הייתי רוצה לראות התרחבות מתמדת, שם אני מקסימליסטית. ומוחי הרי אינו היחיד שעורך התאמות וממלא את תפקידו הנוכחי – לנסח את המציאות במשפטים קצרים ומתוחכמים בני 140 מלים. אני מניחה שכך פועלים כעת המוחות של כולנו, משתמשי טוויטר נלהבים מדי. הבעיה היא שמשהו במיידיות של התעדכנות הפיד (לכאלה שישנו בשנתיים-שלוש האחרונות: רצף עדכונים), בניגוד לסטטיות של טקסט שמונח בבלוג, הוא ממכר, ולכן קשה לוותר על טוויטר. הפיד תמיד ער ותמיד זז ותמיד יש לו מה לאמר. קשה לסרב לו.

את העובדה שמחשבותי מתעצבות בצורת ציוצים אני לא אוהבת מסיבה נוספת: ציוצים, לפחות כאלה שאני כותבת, מופנים אל קהל. דמיינו לכם אשה עירומה עומדת לבדה במקלחת גרמנית (...) ופונה בראשה אל קהל עוקביה. אני לא מודאגת מהפתטיות הטמונה במצב, אין לי בעיה להיות פתטית, במיוחד כל עוד זה לצורכי מחקר. אבל עצם העובדה שהנמען החדש של המוח הוא אותם 111 עוקבים – ולא האני שלי, כלומר אני עצמי – זו הבעיה האמיתית, ואני חושבת שזו בעקיפין גם הסיבה למחסום הכתיבה בבלוג. טוויטר הוא הקראק של הכתיבה. צייצתי פעם משהו כזה, אבל הוא נשטף אל ביבֵי הפיד מזמן.

כי עד כה השיחה התקיימה ביני לביני, ומדי פעם איפשרתי לה לצאת החוצה פה, והמתח שהתקיים בין הצורות אולי העניק לטקסט חלק מכוחו. אבל כעת השיחה מתקיימת ישירות ביני לבין הייצוג הפנימי של 111 עוקביי (כן, אני מקפידה שמספרם לא יעלה על כך, ולכן לא מקבלת עוקבים חדשים אלא רק כשמישהו עוזב) – כלומר ישירות לקהל דמיוני. מי לעזאזל עסוק בלנסח את חייו בפנייה בגוף שני לקהל שאינו קיים באמת? אה, בלוגרים? כן ולא. לבלוגרים אין קהל קבוע ומובטח במספר ידוע, שאפשר להיכנס לכל אחד מהם ולראות שם/כינוי ותמונת אווטאר. היחסים בין בלוגר לקהל מנוסחים בדיעבד, אחרי כתיבת הפוסט והתגובות עליו. בטוויטר יש כך וכך עוקבים שמספרם ידוע ומובטח (וכפי שכתבתי, עקיבתם היא אשליה בלבד, בעיקר בשל הפסיביות שלה. כדי לקרוא בלוג צריך ללחוץ איפשהוא ולהחליט ללכת לקרוא (או להסתפק בקורא הרסס ולוותר על חלק מהחווייה). העקיבה בטוויטר דומה יותר מכל להסכמה לקבל מנוי חינם לעיתון. אין בכך כדי להבטיח שתקראו אותו, זו חוויה פסיבית בעיקרה.

עוקבים בטוויטר אינם קהל שבוחר לקרוא דווקא אותי ברגע מסוים זה. הם הצטרפו כעוקבים, מדי פעם הם מרפרפים על הפיד, או שנחשפו למה שכתבתי או שלא. אלה אנשים שמעיינים בפיד עתיר רעיונות וגודש טקסטואלי ממילא, וכבר אין משמעות רבה למי אמר מה או מה הרקע שקדם לזה. הטוויט הוא צורה אכזרית בקוצרה, המחייבת תכליתיות. הוסיפו לכך את העובדה שציוצים אינם נשמרים תקופה ארוכה לאחור, ולמעשה רוב מה שכתבתי שם אינו ניתן לשחזור. נניח שאחד מכל עשרה טוויטים שלי היה ראוי, ואחד מכל מאה היה נפלא מהסוג שכדאי לשמור באיזו פינה – ובכן, הם כבר לא אתנו, כך או כך.

זה היה אמור להיות פוסט שיבה הביתה, ויצא מניפסט נגד המאחז הלא חוקי שהקמתי בטוויטר ושהפריע אותי בין השאר מכתיבה כאן, שחשובה הרבה יותר בעיני, כפי שאתם – קוראים שבחרו אקטיבית לבוא הנה, חשובים לי יותר. אבל זכרו שזה פוסט-פומפה, כזה שנועד רק לנקז את הסתימה, בתקווה שממש בימים הקרובים יחזרו לנבוע פה אחיו האישיים יותר. בכל אופן, אחד הצעדים שנקטתי כדי להיגמל מטוויטר (ולחסוך במודם הסלולרי היקר) הוא להתנתק מאינטרנט במשך ימי השבוע, ולשוב לגלוש בסופהשבוע. הייתי נדיבה והקצבתי לעצמי סופשבוע איחודי של כמה דתות, כזה שמתחיל בחמישי בערב ונגמר בשני בבוקר. אני מגיחה פה לרגע רק כדי לבדוק אם יש דואר דחוף ולפרסם את הפוסט, ואשוב אליו מחר בערב כדי לענות (אם תותירו תגובות, כלומר אם בכלל נותרו לי קוראים, זה לא מובן מאליו מבחינתי), וכדי להעלות עוד פוסט, כזה שיתייחס לאספקטים יותר אישיים של חיי, כי נראה לי מוגזם (וחוצפני) לחזור משתיקה כה פושעת ולהפציץ אתכם בפוסט עצום באורכו.

נכתב על ידי , 1/12/2010 16:48  
82 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של זו ש ב-27/12/2010 01:18



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לזו ש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על זו ש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ