לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


spotting the subtleties of the world's texture
כינוי: 

בת: 47

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


9/2009

אנדנדינו


 

היו שנים שבהן הייתי מחליטה החלטות צמודות וגורליות באנדנדינו. לאו דווקא בחירה ילדותית, אלא מתבססת על ההנחה שהתשובה כבר ידועה שם בפנים, שרק צריך לעקוף את הטריבּוּנל המתעקש לשחק אותה משפט צדק. אם הפלתם פור (או רק שמטתם אותו בזהירות) - עשיתם אנדנדינו ולא הייתם מרוצים מהתוצאה שקיבלתם, חוזרים עליו שוב. שניים משלושה. המש"ל כבר מחכה לנו בשולי הדרך עם תרמוס שתייה קרה מול הנוף, יפה שהצטרפת, מדמואזל, עכשיו את יודעת עם איזו תוצאה את שלמה יותר. כך נכרות מתחת לפני השטח העפרות הכבדות של האמיתות השוליות שמהן נרקעים חיינו בסדנאות היזע העמוסות של הכרתנו.

 

 

 (הבית של ש' הוא בית האוצרות שלי)

 

 

אני מהמתלבטים ארוכות לפני החלטה. עלי לאסוף נתונים, טיעונים, חוות דעת של מומחים (לנושא או לי). להרהר בהשלכות. לערוך סימולציות יבשות. יש החלטות שנמשכו לי שנים, וכאלה שעדיין ממתינות להיוושע. הרשימות בעד-נגד מתגבהות ואין תזוזה במצודה. שהרי כשיש אופציות בלתי מאוזנות אין בעיה לבחור. אבל כשהבחירה היא בין שני לא ידועים, או בין שתי דרכים רעות או טובות – כשהיא שקולה באמת, היא מסובכת. גם שפע מבלבל אותי במיוחד. נדמה לי שאת רובנו. פעם הייתי יכולה לבלות בקלות שעתיים בקניות במרכול. עד שהחלטתי שהתלבטות לגבי מצרכים מתכלים היא בזבוז משאבי מוח, ועברתי לשיטת הגריפה המהירה מהמדף. כעת אני מבלה לרוב יותר זמן בהמתנה בקופה מאשר בשוטטות צרכנית.

 

שלב ההחלטה אצלי הוא קצר, פתאומי, כמעט אבחת חרב. הוא לרוב מגיע במאוחר, אחרי שאפיתי את ההתלבטות וייבשתיה היטב היטב מכל צדדיה, עד שהיא פריכה-מתפוררת בקצותיה, עד שרגע ההכרעה נהפך לבלתי נמנע, בין אם בשל נסיבות פיזיות או רגשיות. הוא כמעט שרירותי. אני משכנעת את עצמי שההבזק שלו מתבסס על הידע שנצבר בשלב הקודם ולא על גחמה, אשרי המאמינה.

 

 

 

 

שלב היישום היה פעם קשה. מענה ממש. שהרי ברגע שפסענו צעד ראשון בדרך – שהתפתלה כך או אחרת ומבקריה היו מרובים או מועטים, זה לא תמיד משנה באמת, ולפעמים הדרך שהלכו בה פחות פשוט מוליכה לשומקום – מיד מקבלת הדרך השנייה את הילת הבלתי ידוע. ומול זה דרושות מידות של ריסון ושל התאפקות. לא צד חזק במיוחד אצלי. יש בני זונות (או בני מזל מקוללים) שנולדים כשאיפוק מרוח להם בעטיפה אוטמת סביב כל הגוף, לעומתם אני תיבת גומא דולפת. יש גם אלה המצליחים לאלף את עצמם. איני נוחה להתאלף. אבל טיפוסים קשי ליל כמוני יכולים להיעזר בטכניקות יומיומיות שמקהות את הקושי. שיכוך הפיתוי, למשל. בין אם על ידי יצירת שפע גירויים נגדיים שיעסיקו את המוח מלנדוד אליו ובין אם בסילוק כל אפשרות ליצור עמו קשר בהקדם.

 

"מה, פשוט תמחקי אותי מהסקייפ?", שאל אלפא.

 

כן. ולא מתוך כעס. ולא משום שאיני רוצה לראותו. להיפך. משום שאיני רוצה להתפתות לרצות לראותו שוב. אני סוגרת היטב ומגיפה את הדלתות אחרי. שהרי על בשרי למדתי את טיבן של המפלצות שעלולות להתגנב פנימה כשהן נותרות פתוחות. אחרים יכולים לחיות בקלות ובטבעיות בבית פתוח. אם עבור בעל הבית דלת פתוחה אין פירושה קונפליקט שממשיך להתקיים, אם סביבתו נטולת חיות טרף מסוכנות, אם הריסון הוא מעטפת טבעית עבורו, זו לא חוכמה גדולה.

 

נדמה לי שכיום אני כבר עושה את ההגפה טוב למדי. יחסית לעצמי. לכאורה, חרקו כמה מנעולים עתיקים וזזו בצילינדריהם הטבעיים שחיכו במערות קבורה סודיות במשך מאות שנים. הנה אני, פריט בוגר למדי, מאוזן בדרכו, עומד על שלו לעתים קרובות משנדמה לו, ובאופן כללי מודל משופר.

 

 

 

 

אז למה נדמה לי שעקר הוא השקט הזה? שריק הוא ביתי ודומם? למה יש חלק בדמי המבקש, המתחנן לגעוש, לחוש שהוא חי? האם הדחקתי עד כמה זה כואב? הרי הושטתי צווארי למספר לא קטן של חבלים והתנדנדתי בקציהם. גופי נושא את סימניהן של מאה מיתות קטנות. איך להבדיל בין התבגרות לבין התקהות, כשלשתיהן מאפיינים כה דומים?

 

והצורך הזה באני הסובלת, המיוסרת באופן כמעט פואטי. התרגלתי לאשה הזאת, קיבינימאט! היתה לה עוצמה, בדרכה הספקנית. היא ידעה להתפלש בכאב ולִיצור מתוכו. איזו עוצמה יש לַיְצור שאני עכשיו? קשה מאוד למשש ולממש את מה שנותן הרוֹגע. אולי גם מפני שהוא לא נמדד במונחים של כוח שבהם נמדדים האחרים.

 

ואני כבר לא בטוחה אם זה צורך אותנטי או נוסטלגי ברכיבים נכחדים למחצה של מי שהייתי, או ניסיון נואל לגרד את הפצע.

כך או כך, הוא מגרד.

 

 

 

 

(זה הפוסט ה-400 שלי. כמות די בלתי נתפשת בעיני. תקופות טובות ורעות עברתי פה בכתיבה ובחיים בכלל, וכשאני רואה מספר כזה, אני בעיקר מקווה שאחד מכל עשרה היה טוב)

נכתב על ידי , 1/9/2009 17:39  
72 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של זו ש ב-26/9/2009 03:33



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לזו ש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על זו ש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ