לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


spotting the subtleties of the world's texture
כינוי: 

בת: 49

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2009

לעולם לא עוד?


מכיוון שהפוסט ארוך ומשום שרבות הרשומות ברשת כנגד המלחמה בעזה וזו לא בדיוק עוד אחת מהן, הפכתי את הסדר ואני מתחילה בסוף ומסיימת בפתיח, כלומר בצידוקים ובסיבות, כדי לא לאבד אתכם בדרך.

לא מספיק לדבר הפעם. בועת האסקפיזם שלי פקועה באופן טרמינלי, חוששתני. אני מרגישה אחראית למוות בעזה, וזה לא משנה שהמפלגה לה הצבעתי מתנגדת למלחמה. היא קטנה מכדי להשפיע. מחאה בהפגנות אף היא לא מספקת. אני במיעוט, ואני במיעוט לא רצוי לרוב, סכין בגב האומה, מסתבר. יש לי צורך לעשות מהלך פרטי ואישי בנדון, קטן וחסר משמעות ככל שיהיה בתוך הסוּפה שסביבנו. וכן, אני מודעת לעובדה שהדבר עלול לעלול לי במחיר אישי מסוים.

שלחתי את המכתב הזה לשגרירי כל הארצות שלהן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. (בקצרה, למי שאין לו כוח לקרוא באנגלית: הצגתי את עצמי, כתבתי שמצפוני מקשה עלי להמשיך ולחיות במדינה הזו, ושאני מחפשת מדינה מוסרית יותר לחיות בה. שאלתי אם זו שלהם תתאים ואם הם מוכנים לתת לי אזרחות).

Dear Ambassador,
Thank you for reading my letter.
My name is zo she. I’m an Israeli citizen, an artist and a blogger. I have a diploma in graphic design and I currently work as an editor for a major newspaper. I’m smart, talented, creative, hard-working, kind and caring.

 (You will soon understand why I am telling you this, please bear with me a little longer).
As you surely know, my country has recently engaged in war in Gaza.
Since that war broke out, I find it hard to sleep. I am feeling that a red line was crossed.
I cannot support bombarding civilians,

and being a citizen of a country which I believe is engaged in a massacre is making it impossible for me to live in good conscience.
I have tried my best. I voted for a party who supports a peaceful solution, and will vote for it again. I have protested. This is not enough.
Sadly, being able to see the suffering on the other side is considered “radical” here. People like me are barely heard, and do not influence the vast majority.
I believe it has become immoral for me to remain a Israeli citizen, and I wish to move and live in a country that is peaceful, that believes in “live and let live” and in human rights, and that has higher moral standards.
If you believe that your country can provide that, will you be willing to accept me as a citizen of your country?
Sincerely yours,

זו קודם כל פעולה סימבולית, פרויקט אמנותי, שנועד להמחיש את מידת הייאוש מהמלחמה עצמה ומהקולות שקוראים להשתיק את המיעוט המתנגד לה. ויש גם רבדים תחתיים, שהרי רבות מהמדינות הללו ביצעו או מבצעות אקטים שמוסריותם לא גדולה יותר. בנוסף, הפעולה משחזרת את המצב שמלכתחילה הביא להקמת ישראל ולצידוק העיקרי לקיומה: העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת, כמו שכתב אבידן. הפרויקט הזה גם מעמת אותי עם הפנטזיה שאני מטפחת של לברוח מכאן, פנטזיה שקשריי עם השפה והתרבות והאנשים מרוקנים אותה מתוכן. שלחתי מכתבים לשגרירי 101 מדינות. לתגובות חשיבות גדולה יותר בעיני מאשר למכתב עצמו. מעניין אם יגיבו, מי יגיבו, ואיך יגיבו (אתם והם. וגם: מה אעשה אם מישהו יגיד כן?)

אני מקווה שהאקט מספיק חריף כדי לקבל תהודה שמעבר לכאן. מקווה מצד אחד, חוששת מצד שני, בשל רמות האלימות שהדיון בנושא כה טעון מלבה. וסביר שזה אומר שיגיעו מגיבים אנונימיים וכועסים בשרות ההסברה הישראלית, שרובם לא יטרחו לקרוא את מה שכתבתי. וגם זה חלק מהפרויקט, בעצם. מלים, מכאיבות ככל שתהיינה, אפשר לספוג. אבל לאלימות שבהן יש אפקט על הדיון. הייתי רוצה להמשיך במדיניותי הקבועה שלא למחוק תגובות בכלל, אך תגובות חריגות ואלימות עלולות להימחק.





וכאן בעצם התחיל הפוסט:
כשקמה מדינת ישראל על חורבותיה של יהדות אירופה, נאמר שלעולם לא עוד. לעולם לא עוד מה בדיוק? לעולם לא יושמד עם מבלי שיהיה לו לאן לנוס? לעולם לא ייטבחו ילדים רק משום שנולדו לאם בעלת הדת הלא נכונה ובמקום הלא נכון? לעולם לא נשתוק מול עוולות כאלה? או לעולם לא עוד.. ליהודים?

למדינה שקמה כאן היתה סיבה טובה להיסטריה. מיד עם הכרזתה, פרצה מלחמה. קיומית. כברת דרך עברנו מאז. חשבו על היחס לפליטים משואת דרפור שהצליחו להסתנן לכאן, והוחזרו בגבול למצרים. שנים ביקרנו את השווייצים, ששמרו על נייטרליות ולא נתנו לנרדפי הנאצים להיכנס בגבולם, ובכך גזרו את דינם. ובכן, כמו שווייץ, גם אנחנו היינו מודאגים יותר מהתוצאות לעצמנו מאשר מהעובדה שרבים מהאנשים האלה חוזרים אל מותם.

כשפרצה המלחמה בעזה, ביומיים הראשונים שלה, המוחים היו בודדים. ממש כמו במלחמת לבנון השנייה. ביום הראשון למלחמה זיעזע אותי מספר ההרוגים. התחלתי לנהל ספירה של ההרוגים בשורת הסטטוס שלי בג'ימייל. רבים שאלו אותי, מה את סופרת. הרוגים, עניתי. גם את היהודים? כן, גם את אלה בצד שלנו. ולאף אחד זה לא נראה מוזר שכל מיתה אצלנו זוכה לכותרות ענק בעיתונים, אבל שהמאסות של מתים בצד השני בקושי מורגשות. לעולם לא עוד?

אבל אני לא רוצה לדבר על מוסר ועל מדינות ועל יש או אין ברירה, אלא על בני אדם. בכל פעם שהזכרתי מתים בעזה או הזדעזעתי מהתמונות, קפץ מישהו שהזכיר שכבר שמונה שנים חיים ככה בדרום. כאילו שגינוי של מה שקורה בעזה סותר איכשהוא עקרונית את גינוי הטרור נגד ישראל או תומך בהתנהלות של החמאס.

אנחנו חזקים בדיכוטומיות. "הלנו אתה אם לצרינו?" או שאתה משלנו, או שאתה אויב. ומה בדבר אלה שלא איתנו ולא לצרינו, אלא סתם נקלעו לשטח האש?

תושבי הדרום סובלים. אין ספק בכך. ונהרגים. אבל לא במאותיהם. והם לא גוועים ברעב וחיים בלי חשמל ומים. והם לא כלואים וגבול סביבם. יש להם לאן לברוח. וכשהם נפצעים, יש מי שיטפל בהם ויש את הציוד לטפל בהם. לא, זה לא אותו הדבר בעיני. ואני אומרת זאת בכל הכאב והסימפטיה לתושבי הדרום: המצב בעזה גרוע עשרות מונים. בעזה מתחולל טבח. זו המלה הקרובה ביותר בעברית, בעיני.

מאז פרצה המלחמה הזו אני חסרת מנוחה. אני לא מצליחה לישון יותר מארבע שעות בלילה, וחורקת שיניים כל הזמן. הפה שלי כואב והלסתות קפוצות. משהו שונה במלחמה הזו, משהו השתנה באיך שרוב העם תופש אותה ואת המתנגדים לה. פתאום נהיה רדיקלי לספור מתים מהצד השני. פתאום המשטרה דואגת למורל העם. פתאום חבר כנסת שמתמחה בהצעות חוק פופליסטיות מציע לשלול אזרחות ממי שמעז למחות על הרג אזרחים. ההתקרנפות הזו מפחידה יותר מכל דבר אחר. מה הלאה? יכנסו אותנו במחנות מעצר בגין "המרדה"?

ההצעה לשלול אזרחות, ובעיקר התמיכה הרבה לה זוכה ארדן, חורה לי. זה אומר שהדמוקרטיה שלנו מתפוררת באורח סופני. זוהי נחישות להשתיק את הקולות האחרונים, החלושים, של מצפוננו. מי שמסוגל להביט בשטף התמונות הנוראות מעזה ולא לחוש כאב נורא ובושה על שהוא חלק מהמדינה שמעוללת כך, איבד משהו מהותי מנפשו. וכן, שוב בפעם המאה: החמאס הם חארות, ולבי מדמם גם עבור תושבי הדרום. מרוצים? הרי חייבים לשלוף את הדיסקליימר הזה, כאילו זה לא מובן מאליו. כאילו היותך הומנית יכולה להיות מוגבלת לצד אחד.
רק אִמרו לי, כמה אזרחים עזתים צריכים עוד למות לפני שנרגיש שאיזנו את המשוואה מולנו?

 

לקריאה נוספת:

דרור פויר על אהבת אדם

דרור בורשטיין על להיות אנושי

עידן לנדו על טבח

יוסי גורביץ על העיוורון

נעמה כרמי על זכויות אדם

עידן לנדו על סירוב

אריאלה רביב על אמהות בעתות מלחמה

גיל רימון על תקשורת מגויסת

רועי צ'יקי ארד על "התפכחות"

עדי שורק על האֶלֶם

גדעון לוי על שעת הצדקנים

אקס אקסטרימיסטית על טייסים

נמרוד אבישר לגלעד ארדן

אליעזר יערי על שדרות

(מדגם לא מייצג. שכחתי כמה בדרך ללא ספק ועמם הסליחה)

 

נכתב על ידי , 11/1/2009 04:11  
233 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של הלחשנית ב-3/2/2009 02:39



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לזו ש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על זו ש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ