| 8/2010
ימי הבינתיים
אני זונה מזניחנית. כן, אני יודעת. מגיעה רק כשממש חייבת לכתוב, כשהפנים בוער בכאב עמום שצריך לפורר למלים כדי שיתפרש מעט יותר. אבל יש לי תירוץ לא רע: עברתי דירה. ועוד ביולי-אוגוסט, החודשים המעמתים את החיים כאן יותר מכל עם עובדת הקיום של גופינו. הו איברים לחים, לבנים ספוגים, בינה מיוזעת. במעבר הקודם, בסוף עונת האשל, היו לי 40 ארגזים. הפעם היו 65. לא ייאמן שאני נסחבת עם כל המטען הזה. לא ייאמן שהצלחתי (בקושי רב!) להיפרד מכמות חפצים שהיתה ממלאת עוד עשרה ארגזים לפחות.
השפעת המעבר עלי היתה סובטילית כמו דחפור. ראשית, עבודת האריזה היתה מתישה, במיוחד בבית שרק חדר אחד בו ממוזג. שנית, הבירוקרטיה של המעבר, לדחיינית לקויית קשב כמוני, היא עינוי קשה יותר מכפיתת בננה (העציר, לא הפרי) לאורך לילה. בימים האחרונים של האריזה הייתי במצב של תשישות מתקדמת, ולמזלי גיליתי כמה חברים טובים יש לי: ש', שבאה וארזה לי את המטבח, אלפא, שעזר לקמפקט ארגזים לערימה, אפסילון, שעזר עם כלי העבודה, עם הקפצה לחיפה ביום המעבר כי לא היה מקום במשאית, וגם חזר אל הדירה כדי לעשות בה קצת סדר אחרי. וגולת הכותרת היתה חברתי שרה האלופה, שפשוט התייצבה בערב המעבר, וארזה עבורי (כבר הייתי במצב סחבתי טרמינלי) עד הבוקר את כל מה שנשאר, ונשאר לא מעט. לקראת הבוקר כבר בקושי יכולתי ליישר את הגב, אחרי שבוע של הזזת ארגזים כבדים והתכופפות והרמה ושאר התרוצצויות.
לפני שנים רבות, כשהתנדבתי במד"א, עמד בפינת התחנה מעין מקרר גדול בעל דלת שקופה שבו אוחסנו טסיות דם בשקיות מרובעות קטנות. מנוע ממוכן סובב אותן כל הזמן, למען לא תיקרשנה. אני חושבת שבסיס התנועה האירציונלית שלי הוא בתחושה שאני קצת כמוהן - חוסר תנועה מביא להידבקויות גדולות בפנים, ולבסוף לקרישה מלאה. את המלים האלה אני כותבת מחדרי שבבית הוריי אשר בחיפה הרדומה, שעדיין אינה מספיק יומיומית עבורי, שתחושת העבר שיש לי בה טובענית במיוחד. זו תחושה משונה ביותר לחזור לגור עם מולידיי אחרי כל כך הרבה שנים. קשה לי מאוד כאן. לא באשמתם, הם לגמרי משתדלים. אך קשה לאבד בבת אחת את הפרטיות שהקפדתי עליה, את העצמאות שעמלתי לבסס שנים כה רבות. אני תקועה פה בשכונה עם תחבורה ציבורית מפוקפקת, אפרים יקירי חלש מדי לעליות של חיפה - ובמלים אחרות, אני קצת ציפור כלואה כאן (כנראה דודו). לא יכולה לצאת לאן שבא לי מתי שבא לי, מנקרת בדוחן בחוסר חשק. איבדתי גם את הסטטוס שנלווה למקום עבודתי, גם הוא סוג של הגדרה עצמית שהקלה עליי במגעיי עם העולם. ופתאום שוב לא נוח להגדיר את עצמי אמנית, בלי הגיבוי של דיי-ג'וב שנשמע מכובד למדי.
רק אחרי שבועיים ומשהו שככה הטראומה של המעבר מספיק כדי שאפתח מחברת ציור. כשהגעתי לחדר המיועד למגוריי בתקופה הנוכחית גיליתי שהפנטזיות שלי לצייר על קנווס גדול (סופסוף) בתקופת המעבר שוב תצטרכנה לחכות למקום מרווח יותר. אני מתנחמת בקריאה. מהעבר השני יושבים על כתפיי אלפי הסידורים שעוד נותר לסדר, פאקינג עוד שבועיים וקצת ולא טיפלתי אפילו במחצית מחובותיי. כהרגלי, אני לחוצה. כהרגלי, לא אספיק את רוב מה שרציתי. אני קצת טובעת, ומיואשת, וגם הנוכחות של אלפא כאן, משהו שאני מודה שציפיתי לו מזה זמן מה, לא עוזרת. משהו בקשר שלנו נשאר מעט מעורער, מעט פצוע כמעט מיומו הראשון. וכשמגיעים לקצוות משוננים כמו עכשיו, לרגעים שבהם אני מרשה לעצמי להודות שאני נזקקת, יורד בינינו איזה קיר שיסודותיו בחוסר הביטחון שלי בו, הגורם לי להרגיש כמו המלך מידאס, אלא שכל דבר שאני נוגעת בו נהפך לתלתלי אבק, וכל מלה לחצץ. רושמת לעצמי בפעם המאה שיותר קל לא להתמסר כלל, יודעת שזה לא באמת אפשרי לי, מכירה שוב בזה שאסור להרשות שהוא, ספציפית, ישחק תפקיד מרכזי בחיי. לא בטוחה אם לייחל או לחשוש לאיזון שאולי יתאפשר אי פעם, נניח, שבו לא יהיה אדם שמסוגל לבחוש לי ככה בקרביים.
אבל מי בכלל אהיה בלי תשוקה, בלי השתוקקות, אם אהיה?
לוחשת לעצמי להחזיק מעמד עוד שבועיים, כבר לא זמן רב,
אבל בינינו, אני ממש מקווה שמצב הרוח ישתפר בברלין.
מלות הקוד הן רגרסיה לנעוריי, כפי שאיבחנה אריאלה (אבל בלי כל ההטבות שהיו כרוכות בהם, כגון שדיים שקשה לסרב להם ואופטימיות חסרת בסיס לגבי העתיד, הו לא). כמו אז, כל שנותר הוא להסתגר בבועת החדר עם ספריי. נתח נכבד תורמות בעיות התקשורת - אני לא מצליחה להתחבר לאינטרנט של הוריי, אז אני גונבת קצת אלחוקי מהשכנים. הקליטה גרועה, בקושי פס ווייפיי אחד, וגם זה לא עקבי במיוחד ומתאדה דווקא ברגעי הצורך. מרכזיית הטלפון בביתם דפוקה, כך ששיחות שמנהלים ממנה מתנתקות בכל כמה דקות. לא, אין לי מושג איך הם חיים ככה. הקליטה הסלולרית באזור גרועה, מה שמגביר את הקרינה מהמכשיר, וממילא אני שונאת להיטגן שיחות ארוכות בסלולרי. זה אומר שבעצם נשארתי בלי אפשרות להיעזר בחברותיי ובחבריי, בלי אפשרות לנהל את שיחות הנפש שהייתי רגילה לנהל בשעות חדווה או מצוקה. זה די הארד קור מבחינתי. אפילו בברלין לא אהיה כה מנותקת, או כך אני מקווה.
התלישות נושכת את מנתה משאריות יכולתי לתפקד. רק אתמול מצאתי את הכבלים שאיפשרו לחבר את הכוננים הניידים ולקבל בחזרה את ארכיון התמונות שלי, אבל עדיין אין מחשב שנוח לעבוד ממנו. עלי להחליט בקרוב במה אחליף את המחשב הנייח הישן שהתפגר. כרגע אני יושבת בקופת החולים, מחכה לתורי אצל פרופסור אחד שהודיע שיאחר בשעה אך מאחר בשעה וחצי (הזמן בפריפריה נע לאט יותר), מקשיבה לצלילים השנואים עלי מאוד - קולות קידוח ושיוף ממרפאת השיניים שבקומה מתחת. אוחזת את הלפטופ בחיקי בשמאל ומקלידה בימין, עצם דמות היגון ממש. מופשטת כמעט מכל מה שהיה אני, מביטה בעצמי במראה בשירותים הציבוריים ונאנחת. הנחמה היחידה היא ספרים, אבל במקום לתרגל אסקפיזם אני קוראת שוב את אריקה ג'ונג, "פחד חמישים", ומרגישה את הזחילה האטית של שערות לבנות המצטמחות על קרקפתי.
והכי גרוע - אני ממש מתעבת את הוריקן הרחמים העצמיים האלה שבהם נשטפתי. קיבינימאט, חצי עולם היה רוצה שתעמוד לו האופציה הזו שעומדת לפני, פשוט לעזוב הכל ולנסוע. הסבל של עכשיו הוא חבלי משיח. רק לחשוק שיניים, אוזניים, ציפורניים ולקוות שהוא באמת יבוא.
(וזה, בפשטות, כמעט התצלום היחיד שמצאתי בלפטופ הזה.
אעלה את הפוסט אם
יחזור האות האלחוקי שהיבהב פה לפני רגע. עדכון: בסוף יצאתי וגנבתי אלחוקי מסניף
בנק סמוך. עדכון 2: שבתי הביתה באוטובוס, כולי מרמרת חלושה מפאת הלחות. ואז, באחד העיקולים, התגלה הים בשקיעה, משטח ישר, בוהק בכתום מסנוור יפהפה. יפה שקיעת שמש ללב עצוב)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
