(נזכרתי שלא הראיתי לכם מספיק תמונות מברלין)

את משוררת של פרידות, אומר לי אקס אחד ישן שקורא כאן. הגברים שאת כותבת עליהם,

סביר שאף אחד לעולם לא יכתוב עליהם ככה, בכזו עוצמה.

וזה משנה משהו למישהו? זה אמור לנחם אותי? אני שואלת.

הוא חושב על זה לרגע ועונה - לא. אבל זה לתמיד, ולכן יש לזה יותר כוח מכל חפץ מוחשי שתשאירי כמתנת פרידה.

(חופן מלים בבלוג שהתנדח. אני ממהרת לא להסכים אתו, להתכחש לאפקט "מה יפה הוא סִבלי". לא חושבת שיש להן נגיעה למי מהם.

(שנטובה. שנהיה לראש וללב)

והרי התמחיתי בסיבובים חוזרים. באי טריקת דלתות. בהותרת חרכים. בהתגנבות יחידים סביב עצמי באצבעות רגליים חמות ויחפות, בוערות באשמה ובהנאה. שיבושי רדאר הסוחפים את הנשטפים מחיי בחזרה אל חופַי. או אותי אל חופיהם. ומי שקרא אותי כותבת את אלפא, ויודע דבר או שניים על אודותי, הרי הבין שזו לא הפעם האחרונה ששמו מתמלמל אי שם בין שורות הווידוי המבויש למחצה. אחרי כשלושה חודשים נטולי אלפא, החור בצורתו לא נסגר לגמרי בחיי. כשזה קורה, אני לא תמיד מצליחה לעצור את עצמי מלגלוש, קצופה או דומעת, הישר בחזרה דרך הפתח, אם הוא גדול מיבבת מחאה.

כך שב אלפא לחיי והשיחות הביניבשתיות הארוכות ללילותי. משהו בנו מחליק בנעימים על נילוסי שיחה, לעתים שוצפים כפחז, לעתים עצלים כירוקת. גם במיטה אנחנו לא רעים, אך מזאת יכולנו רק להעלות גירה. בחרתי שלא. אך בעיקר ליבלבה בינינו (אי) ההבנה. המגנט שמשך אותי בו, נדמה לי, הוא בדיוק הפער המשונה, מדרגת סלע ישרת זווית, בין אזורי החפיפה המרהיבים שלנו לבין החזיתות שבהן שבנו והתנגשנו, זוג חבוט של שחקנים במשחק מחשב שלא מוצאים את הקסם שיאפשר להם לעבור לרמה הבאה.

אבל לא היינו זוג. והמורכבות שלי, עכשיו, בתוך קשר. וזו שלו, האַבנית, המסרבת. הסיבוב השני נועד להיות אחר. או כך השליתי את עצמי, שלאחר זמנמה כה קצר בלעדיו אפשר שהתאוששתי ושכבר איני מאוהבת בו. שייתכן שנביט זה בזה עין בעין, שיתאזנו יחסי הכוחות, שהוא לא יאחז בידו את לבי, ברצותו יהדק, ברצותו ישחרר. שנהיה לידידים.

כמו כל הרעיונות הגרועים רק למחצה, זה עבד לזמן מה. ודווקא הקשר הזה, שצלליו מרובים יותר ואורו עמום קמעא, רקם אותנו לסיפור חדש, לקרבה שלא חשבתי שתצלח בידינו (גוף ראשון רבים עבר, הו, כמה אתה מוכר). זה לא קרה בקלות. דיאלוג, בעצם רבשיח מתמשך. לעתים מתיש. חייזרים זה לזה במישור הרגשי, חיפשנו ארוכות אחר אבן הרוזטה שלנו, מנסים לבסס מילון פשוט שבפשוטים רק כדי שכשייאמר משפט, יהיה ברור באמת ובתמים למה התכוונו שני הצדדים. ייתכן שהצלחנו להרכיב כמה מהם לבסוף, חִגרי מלים, העמל הרב שוחק את אוזנינו.

אולי בעיקר את אלה שלי. לא הבחנתי איך תוך כדי בלשנות הרגש והעיון המעמיק בסימנים הסתומים שעל פניו של טוטם האלפא, נמזג לתוכי זמזום פנימי, חשאי בתחילה ומתגבר, כחום הדרוש לבישול צפרדע, ואני פוסעת צעד אחר צעד הרחק מידידותנו והעמק אל הישן-הרע-והמוכר. אלים פחות. מרוכך על ידי היכרות עמוקה יותר. חיבה רבה יותר. הכרה רבשכבתית בתאימות הנדירה של שאר השפות שבהן תיקשרנו.

ואולי השאלה היא אם אי ההבנות היו המדבר וההבנות הנווה שבו, או להיפך. או שרשרת אטולים אוקיאניים, רגלי פיות מדלגות מעל השאלה מה נוצר קודם, ברגע הראשון של המגע: ההבנה או אי ההבנה? מהו החומר האפל, האם נכונה בכלל ראייה שלפיה לחומר יש יותר נוכחות מלזה האפל. מי יאמר איפה שוכנת האפלה האמיתית, והרי לעתים היא מקימה היאחזות בליבַּתנו.

אבל בחזית הירח, היו עדיין האסטרונאוטים מהלכים כבדות בחליפותיהם, מנופפים לכל עבר בתקווה הטיפשה שבאין קול, שבאין חצי צל. עד שהגיע רכב החלל, זריחתו מתחילה מעל שכמות וקסדה מוארת מאחור, נוחת בגבעת פוך שנהפכת לענן חפוז בעת משב רקטות לוהטות בפניה.

כשהיה המרחק מרחק, היה הפחד פחד. כשהיה המרחק הפחד, היה הפחד מרחק.
ואז, כשלא היה המרחק, היה הפחד.

כזהו. היקפה של הכמיהה, במונחים ריאליים, היה חצי שנת אדם. במונחים נומינליים יש לזקוף אינפלציית געגוע גוף נגוע, אפשר להתווכח אם יש לכפול בשניים או להעלות בחזקת שורש המרחק. כך או כך, חגים זינקו מעל משוכות החודשים, שנה עברית חדשה בקעה את קרום העתיד ולחצה את דרכה החלקלקה מדם אל ההווה, חנוכה השתעל את אחרון הנרות הכבויים שלו, כריסמס השמיע את דנדון מזחלותיו הגואל. אלפא בא לחופשת מולדת. קבענו שלא ניפגש כדי שלא להיסחף. החמרתי וקבעתי שלא נדבר, כי אני נוחה להתפתות.

אפשר להאשים את השלג שגבהּ לבבו, שחסם את דרכו ושיבש הסכמות שהותוו בחוטי ברזל דקים וישרים, קונסטרוקציה איתנה, רחבת בסיס, החלטית. אפשר לייחס את זה לפועל בעל הטייה יוצאת דופן, בלתי ניתנת לתרגום, בשפתו הזרה. או שמא היתה זו שפתי. כך או כך, היתה שתיקה שהופרה ואז הופרה שוב ורצונות שנשרטו בחודיה ודלפו אל תוך היריעה ההדוקה שנמתחה על פני הבאר. והשוטה שירקה לתוכה כדי לבדוק את עומקה יכולה היתה לשמוע הד עתיק מאוד עולה מכרס האדמה, דשן וחרישי. נגול השקט מעל פני הבאר, אדיו כבדים מן האוויר, גולשים במורדה. כשהיא הניחה כף כבדה על צווארי, זיהיתי את צחנתה של אהבה שנתגנבה.

כפי שמפריד החיפזון את השמן מן החלמון כשיד ממהרת למזג אותם, כך נבקעו ההבנות זו מזו. ושוב ניצב המתרס וניצבו צִדיו, מוכנים לקרב. גיבורינו המשיכו במשא ובמתן הנדון לכישלון הזה. התבוסה נכתבה מראש בשני קולות עיקשים, מובחנים וצלולים, שאינם מוכנים להיסוג ממרפסותיהם הבטוחות. היה עליהם לתת לו לתפוס את מהלכו, כדי לצנן את החום הנצבר ולשאתו הלאה ממנו מבלי להביט לרגע לאחור, כי המבט הוא מדרגת השיבה הראשונה, שרק אחד יכול לבוא בשעריה.

וכך נפגשנו שוב. בפעם האחרונה. כך הוחלט מראש. את הכרטיס של רכבת ההרים הזו כבר שילמנו, מוטב שנעלה וניתן לכוח הג'י לינוק את חיוכינו מלחיינו ולנטוע בנו את החדווה ואת האימה שבשיבה אל הלבד, לא זה הגנרי, אלא אותה כוויית מקום שמותיר האחר שמתאדה מחייך. משקעי קולו וחיוכו ועיניו וצחוקו וזהירותו והיסוסיו. (לעולם איני יודעת מה גודלו וצורתו של הסימן שחליפתי מותירה בחייו. בוודאי עגול וקטנטן ככוויית סיגריה חסרת משמעות בחלק נסתר של וילון. לרוב איני שורטת. זה לא בטבעי).

בחזרה אל הספה הכחולה, הוא ואני. שיננתי באצבעותי את תווי פניו. לזכור את עמק חצי הסהר ההפוך במעלה הסנטר. את המצח הרחב, את השפה התחתונה המשורבבת, החצויה בשסע עמוק, בשרני, את השפה העליונה ואת הדרך שבה היא מתהדקת אל המרכז בשעה שהוא חושב דברים שאינו רוצה לאמר. את הצחקוק שצופנות הגומות הסודיות בלחייו. גופינו השונים כל כך, מקרי קיצון שהתלקחו ספונטנית יחדיו. הייתי אחראית ושקולה. הייתי ארכאית ושכּולה. לא מנעתי מנפשי את הקִרבה. דמעותי. חיבוקיו. בתחילה סבר שהוא עושה זאת למעני בלבד. אמר שאין לו צורך בטקסֵי פרידה. עד שנפגשנו. כשנגענו, נזכר גם הוא, אפילו הוא, בניב הקדמון שדיברו גופינו, שדרכו לרגע הזדהר פְּנים פנֵינו. שהרי הסוף הוא קצה הבריכה. לא עוד שכשוך משוגע. ידיהם העייפות של השחיינים נוגעות בדופן. מי שניצח ניצח, מי שהפסיד, הפסיד. שנינו הפעם. את הסנטימטרים האחרונים עושים ברחיפה על שוליו של כוח הדחיפה. אצבעות הרגליים עדיין מתוחות, אבל הפקעת בבטן משתחררת. הנעשה הוא שנעשה.

ואולי הבין שהרשיתי לנפשי להיות פתוחה, שרק את גופי רצעתי למלונתו. ארצהּ. מדודה, הנחתי לבשרי שיתרוצץ במשורה, עוצרת כשהאיץ מדי, בטרם תתפרץ הזאבה, הודפת אותו מן המגע עם קרסי העור המבקשים להיאחז בהיות האלפא, בזכרון-המגע האכזר, לעגן פיסות ממנו אל הבשר, מצפנים קטנים שמחטיהם יצרבו את כיווניו בזמנים שיבואו, לא לטובה, לא עכשיו.

היה משהו ענוג בנו הפעם הזאת. חמלה גם ברגעי הפרא. ההשלמה שבעצב הפרידה. הנה החדירה האחרונה. הנה התחושה שלו בתוכי האחרונה. הנה הגמירה האחרונה. הנה ההתנשפות האחרונה. הנה ההתאפקות האחרונה. הנה ההתכרבלות האחרונה. הנה החיבוק האחרון, הנה הנשיקה האחרונה, הנה התותים בתפקיד הסעודה האחרונה. הנה הבוקר עולה על ראשינו הנצמדים בפעם האחרונה. הנה הוא מחפש את גרבו בפעם האחרונה. הנה הוא נכפף לעברי בפעם האחרונה. הנה ההתחבקות האחרונה לגמרי. הנה הנשיקה האחרונה באמת. הנה המעיכה ההדדית הסופית, החזקה, העדינה, האחרונה. הנה הדלת נסגרת ברכות אחריו. הנה אנחנו אומרים שלום בלב בפעם האחרונה.

והנה ההבנה האחרונה.