לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

תיאור החוויה של התקף פסיכוטי שנבע מלחץ בעבודה, תהליך האשפוז בגהה והחיים שאחרי


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2019

בטטה בכורסא


"שימי לב שאת קובעת תור לפסיכוטרפיה ופסיכיאטר אחרי השחרור" אמר הרופא בגהה.

אז הולכים.. ומה עושים חוץ מזה? משתקמים. מה זה אומר? הרבה שעות מול הטלויזיה.

 

בהתחלה היה לי קשה לצאת מהדירה, למזלי היו לי קצת לימודים שיעסיקו אותי וחוץ מזה היה לי קשה לפגוש אנשים. אם היו בי הכוחות לפגוש אנשים אז היו אומרים לי הרבה שאני נראת עייפה, הם היו קרובים לא עייפה פשוט עצובה. הייתי מסננת בקפידה למי אני מספרת ולמי לא, והיה לי נוח להיפגש רק עם מי שיצא מה עברתי. בושה גדולה יש במחלות או אירועים נפשיים. אפילו הבלוג הזה הוא בעילום שם.

פתאום העשייה התחלפה בחוסר עשייה, באין סוף מחשבות על האשפוז ועל העבודה שהופסקה באמצע. בניתי למחשבות שלי אחלה כלא בראש עם סרטים שהוקרנו בלי הפסקה.

 

הפסיכוזה עוברת בהדרגה. אין זבנג חשמל וגמרנו - זה תהליך. עדיין הייתי חושבת שאנשים שמדברים ברחוב הם מרגלים שבעצם מדברים אלי בעקיפין, את הנעלי ספורט מבית החולים לא יכולתי לנעול ומוסיקה הייתה מכניסה אותי לחלום הבלהות. בשלב מסוים זה הצטמצם לטלפון שלי שחשבתי שעדיין מרגלים אחר ההודעות שאני שולחת. חצי שנה אחרי ועדיין לפעמים יש לי את המחשבה הזו.

 

והאוכל? בבית החולים זה היה הרבה חומוס ומקדונלדס, הרי מי רוצה לאכול עם חבורה של משוגעים מזילי ריר בחדר האוכל? עם השחרור זה המשיך למאכלים האהובים עלי ומשם לקורנפלקס, בייגלה עם נוטלה ועוד כל מיני זבל שנכנס לגוף. 

 

אומרים שהספורט בריא לנפש. ברגעים הכי קשים בבית החולים תמיד רציתי ללכת לחדר הכושר לעשות את הריצות שאני ככ אוהבת. אחרי האשפוז זה כבר היה הוראת הרופא "ספורט זה עוד תרופה שאני רושם לך". easy said then done

בהתחלה הגוף היה קשה, השרירים כאבו ואי אפשר היה מעבר להליכה קצרה בשכונה. מתיחות קיבלו משמעות חדשה הגוף התחיל לאט לאט לחזור לעצמו. בשלב מסוים הפסקתי גם עם ההליכות ושקעתי לתוך עצמי. איך לעזאזל שכחתי את עצמי כך שאיבדתי כל קשר למציאות. 

 

עכשיו אני "לובשת" את האשפוז במשקל שנוסף עלי. מי שהכיר אותי לפני יכול לראות בקלות את השינוי שעבר הגוף שלי. כמו תמרור ענק שאומר- שמעו אני לא ממש במיטבי. וזו משקולת ענקית שאני סוחבת יום יום. 

 

אין פתרונות קסם בשיקום. הנפש עוברת תהליך ארוך ואימון המחשבות הוא אימון של ממש. שילוב של מדיטציה, תכנון סדר יום והתמקדות במחשבות חיוביות הם רק חלק מסל הכלים שאני צריכה לתרגל על בסיס יומי. אז נכון לא נפצעתי בגוף כך שיכולת התנועה שלי מוגבלת, אבל טווח הרגשות שלי מוגבל והתשוקה שהייתה לי לחיים מתחילה לחזור באיטיות רבה.

 

למזלי יש דבר כזה שנקרא ועדה רפואית באונירסיטה, ואפשר לקבל הקלות מסוימות גם בפגיעות נפשיות. הצמידו לי עובדת סוציאלית, כן כן כמו אותה אחת שהייתי רודפת אחריה מחשש לאיומים על המשפחה והחברים שלי, רק הפעם היא לגמרי שלי, שואלת לשלומי ועוזרת לי להתמודד עם סל של בירוקרטיה אקדמית.

פתאום נחשפתי לעולם שלם של בריאות הנפש, ביטויים של שגרה כמו "השתגעת?" "אני אתמוטט" "חבורה של משוגעים" ועוד קיבלו משמעות חדשה. כשראיתי בטקס הדלקת המשואות את היוזמת של ארגון "נפש בנפש" הרגשתי גאווה קטנה. כן יש מתמודדים נפשיים וזו לא בושה, או שכן. לא יודעת. מה שבטוח הוא שאני לא לבד, לאט לאט מצטברים באוזני סיפורים דומים, ונכון יש כאלה שמקבלים לחץ כמחלה פיזית ועוברים אירועים לבבים וכדומה ואצלי זו הייתה הנפש שברחה לי, אבל קשה להשוות. קשה להשוות את סכנת החיים שהייתי בטוחה שנמצאתי בה, את רגעי חוסר הנשימה, את חוסר האמון שהיה לי ברופאים ואת הפחד שעטף את קירות בית החולים.

 

 

נכתב על ידי , 23/10/2019 11:12  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שהחיינו


המציאות מתחילה להכות בי בהדרגה.

בהתחלה, זה היה הפסקת המשחקים- יותר לא חייבים לשתות קפה בלי חלב כי כך הבוס שלי היה שותה אותו, אין משמעות לצבע הנעליים או הבגדים, ואפשר להתחיל להתקלח לבד.

 

לאחר מכן גדלה תחושת הפספוס והאשמה העצמית, הייתי חלשה מידי ולכן זה קרה לי, מה חושבים העמיתים שלי שפתאום נעלמתי, ואיזה הודעות טפשיות שלחתי לבוס שלי.

למזלי או לצערי, הייתה לי הפרדה של שני טלפונים אחד לעבודה והשני אישי, כאשר זה של העבודה נלקח ממני ופורמט כך שענייני העבודה לא היו בידיי, אך גם העמיתים שחיפשו אותי לא יכלו לשאול לשלומי.

במשרדים נאמר שאני כבר לא נמצאת, וביקשו שלא להפריע לי. רק מי שהתעקש ותהה לשלומי קיבל את הבשורה שאני "חולה". לא בבית חולים, לא אחרי התמוטטות, פשוט חולה. אפילו עמיתה שלי ביקרה אותי כשהייתי שרויה במצב של חלום בלהות.

 

זכיתי להרבה ביקורים כשהייתי שרויה במצב קשה, חברות טובות, הקואצ'רית שלי, דודים והמשפחה הגרעינית. הייתי מוקפת אהבה שחיכתה לי שאתעורר מהמצב בו הייתי שרויה ואני פחדתי לגורל כל מי שביקר אותי מחשש לפגיעה בחייו.

בדיעבד למדתי עד כמה חשובים לי הסובבים אותי, ועד כמה הזנחתי את עצמי בעבודה ושמתי אותם במקום השני. לא עוד.

 

התחלתי לחזור לגל ההודעות שהיו לי באשפוז. במשך חודש אבי ואחותי ענו לאנשים בשמי שכן פחדתי מידי בכדי לענות מחשש להאזנת סתר.

הבנתי שהחיים בחוץ המשיכו, ואילו אני הייתי בתוך חלום.

הדמויות השונות בתוך בית החולים שהיוו המטופלים האחרים, הפסיקו להקריא את התסריט שלהם בתוך הסרט אימה שהתחולל בראשי והפכו למאושפזים "רגילים"- היחף עם הזקן התגלה כהומלס סכיזופרן, האיש הדתי עם הכיפה והתפילין התגלה כאיש רגיל ומאמין, השותפה לחדר שהכתיבה לי תסריטים בלילות הייתה פשוט אישה קצת משוגעת, והאנשים בגילי במחלקה נהיו פשוט חברים שלי.

 

הסתבר שהבוס שלי שמר על קשר עם אבא שלי ושאל באופן תדיר לשלומי, והתברר שבמקום לעבוד ביחד המחלקה שלנו ושל החברה המתחרה, הפך הבוס שלי למנהל הכללי של האגף כולו, בזמן שאני בחלום שלי לא הבנתי איך אפשר לעבוד כהתפצלות של שניים. מסתבר שצדקתי רק שפשוט השתגעתי כי לא הבנתי איך אמורים לעבוד ביחד. אני הייתי אחראית על לו"ז האגף ואמרתי שבשביל לעשות את המיזוג יש צורך בלו"ז אחד שבו כולם ידעו מה האחר עושה מבחינת אירועים. השתגעתי כי נשאבתי לזה יותר מידי, בסוף יש הגיון בכך שאסור לעבוד מעל 12 שעות ביום.

טוב נו בסדר יש עוד סיבה. עשיתי יותר מעבודה של בן אדם אחד. למעשה גילמתי שני תפקידים. ופה אפשר להתחיל לשחק במשחקי אשמה שלא היו מביישים את מיטב המוחות. ישנם רגעים של כעס על הבוס ואף רצון לתביעה ורגעים של אשמה גדולה כיצג יכולתי לתת לזה לקרות.

 

היום אני כבר יותר שלמה עם מה שקרה ומבינה שכנראה זה מה שהיה צריך לקרות בשביל שאבין שלא הכל בחיים זה עבודה. בגיל 26 לקבל את ההבנה הזו, בעבודה "של גדולים" הראשונה אחרי התואר, זה גורם להרר על הקריירה ההתחלתית, האם לפתח אותה ללכת לכיוון אחר או להמשיך לחפש את עצמי בים של אנשים עובדים. בסוף את רוב שעות היום שלנו אנחנו מבלים בעבודה, אז לא עדיף שזה כבר יעניין אותנו? ילהיב אותנו? ואם כן עד איזה מידה?

 

נכתב על ידי , 22/10/2019 17:08  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אלוהים וחשמל


כשאתה משוגע, מנותק לגמרי מהמציאות שלך, אתה מוצא את אלוהים.

אולי זה לא באמת אלוהים שכולנו מכירים, אולי זה אחד כזה שנמצא שם כשאתה לא אתה.

מה שבטוח שיש בבית המשוגעים הרבה מאוד חובשי כיפות ומניחי תפילין, במקרה או לא.

 

אצלי המוטיב היה שהאמונה באלוהים היא מול העמדה הפוליטית שלי של בעד גיוס חרדים.

למה הכוונה? הרגשתי כאילו אלוהים מעניש אותי וכל האנשים הדתיים סביבי מצביעים על כך שאני צריכה להיות אדם יותר מאמין.

בשלב מסוים אחרי שעברתי למחלקה הסגורה התחלתי לנשק מזוזות ולזמזם את תפילת שמע ישראל. הרגשתי שאני בסכנת חיים ורק אלוהים יכול לעזור לי.

 

מוטיב הישועה הגדולה התרחש כשהגעתי לסגורה וגיליתי חדר מופלא בו יש תמונות רבות של פרחים וסביבם כתובים כל מיני משפטי אמונה באלוהים. זהו מצאתי אותו נגמרו החיפושים. הרגשתי תחושת הקלה גדולה במחלקה הסגורה.

 

הנרטיב הגדול שהתחולל בראש שלי הפך ממשחקים עם סיגריות, ג'וקרים של קלפים, משחקי דמקה ועוד, לדרמה של ממש במחלקה הסגורה. כל דבר שעשיתי וכל איש שדיבר איתי נכנס למשחק שלי או בעצם לסרט שחייתי בו. גהה הפך לזירת המשחקים החדשה שלי.

 

בסגורה יש הרבה יותר רופאים, ולעיתים תכופות נכנסתי לשיחה עם הרופא.

כל הזמן שמעתי את האנשים מחוץ לחדר מדברים ביניהם ולא הבנתי למה הרופא לא מספר לי מה נסגר עם המחלקה הזו.

 

השיא היה בועדה, התכנסות של כמה רופאים ופסיכולוגיים בה הסברתי להם כמה שלא אהבתי את המחלקה הפתוחה וסיפרתי להם על התפקיד החשוב שהיה לי במיזוג. לא פירטתי הרבה הרי זה מסווג ואין על איש לדעת, גם לא הרופאים, שאני אחראית עליו.

בסוף הועדה מנהל המחלקה הודיע לי ששולחים אותי לעשות טיפול בחשמל.

פחדתי מאוד.

הפחדים האלה ליוו אותי בכל משך שהותי בבית החולים אבל לא הבנתי כמה שהפחד שלי מכל דבר הוא עצום.

אז לספר למישהי שפוחדת מאוד שהיא הולכת לעבור טיפול בחשמל, דימיינתי את פרנקלשיין או דפיברולייטור, וציפיתי לחוויה כואבת במיוחד. הינה הסוף שלי הגיע.

 

היה קשה לשכנע אותי לעשות את זה, הדבר היחידי שגרם לי להסכים זה כשאחותי אמרה לי שאחרי הטיפול הזה הולכים הביתה. זהו שוכנעתי. עד לרגע בו הכניסו לי חומר הרדמה עבור התהליך לא באמת רציתי לעשות את זה. היו צריכים להחתים אותי שוב על הסכמה רגע לפני ההרדמה.

 

התעוררתי.

כאב ראש חזק ותחושת התייבשות.

לחץ דם נמוך.

עוברות כמה שעות.

אני מרגישה מספיק חזקה לעשות סיבוב הליכה במחלקה.

האחות שואלת אותי "איך את מרגישה?" וזהו. חזרתי לעצמי. הבנתי ברגע שאני נמצאת בבית חולים לבריאות הנפש ושהכל היה סרטים שהראש שלי הכתיב לי.

נזעי חשמל קיימים משנות ה70. הם עשו מה שאף תרופה לא הצליחה לעשות עבורי.

ניצלתי.

נכתב על ידי , 14/10/2019 15:12  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי: 

מין: נקבה

Google:  falopa





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לfalopa אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על falopa ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ