לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

he who fixes


he who fixes

Avatarכינוי:  the technician

מין: זכר

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2019    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

9/2019

תודעה נוקשה, או איך גיליתי שהבעיה והפתרון הם אף פעם לא חיצוניים.


תמיד היתה לי תודעה נוקשה, תמיד התגאתי בזה.

למרות שאני לא יודע אם זה בכלל מקור לגאווה.

בדומה לאוזי, סמים משפיעים עלי אחרת,

כל דבר שאי פעם לקחת, תמיד הייתי צריך לקחת מנה כפולה ואפילו מרובעת.

 

פחות מ150 מיקרוגרם LSD מקסימום מדגדג אותי.

גם בקומץ הפסיכודליים האחרים שניסיתי תמיד הייתי צריך יותר.

בעישונים אני קטר, מוריד מה שמפיל אחרים ופשוט ממשיך ביום שלי כאילו כלום.

אפילו אלכוהול משפיע עלי רק גופנית ולא באמת מקהה את התודעה.

 

כל זה היה טוב ויפה כל עוד הייתי צעיר ופוחז חסר מודעות עצמית.

אבל גם אני לא חסין מקללת ההתבגרות, ככל שאני מתבגר אני נעשה יותר "רגשני"

דברים שפעם לא היו מזיזים לי, התחילו לאט לאט להכאיב לי.

עד שלפני כמה שנים, הרגשתי לראשונה חרדה.

 

בהתחלה לא זיהיתי שזאת חרדה, סך הכל קצת לחץ בחזה ופרץ אנדרנלין לא מוסבר שאין לאן לנתב.

פשוט הייתי מתעלם מההרגשה וממשיך בשלי, אבל זה התחיל להיות יותר ויותר תכוף.

הגעתי למצב שמשפט אקראי בסדרה או מחשבה סוררת מפעילים לי את המועקה בחזה.

ובסופו של דבר הבנתי שזאת החרדה הזאת שכולם מדברים עליה.

 

כמו כל אדם סביר, קודם כל האשמתי גורמים חיצוניים בבעיות שלי.

חשבתי לעצמי שלעשן 10 גרם בשבוע סוף סוף השיג אותי.

הרי אומרים שצריכת יתר(איך אומרים abuse בעברית?) יכולה לגרום לחרדות.

אז החלטתי לעשות הפסקה, לתת לקולטנים לנוח מה שנקרא.

והנה, אני שבוע בלי, והכל אותו דבר.

 

עכשיו אתם צריכים לדעת עלי שאני מתנגד גדול לתרופות פסיכיאטריות.

אני מאמין שרושמים אותם ליותר מדי אנשים בהגזמה פרועה ומיותרת.

הרי לא יכול להיות שחצי משכבת הגיל שלי באמת צריכה ציפרלקסים למינהם.

אנשים סתם קצת מצוברחים וחרדים לפעמים ובמקות להתמודד הם פונים לסמים פסיכיאטריים.

(רוב האנשים, יש מיעוט קטן של צרכנים שבאמת צריכים)

 

אני מאמין שכל עוד בן אדם מצליח לתפקד, קם בבוקר, מחזיק עבודה, מתקשר עם אנשים וכו...

אין שום סיבה שיקח תרופות שמשטחות חצי מהמנעד הרגשי שלו רק כדי לא להיות עצובי.

החיים של כולם מכילים גם סבל וחרדה וחוויות לא טובות, זה חלק נורמאלי ומהותי מהקיום האנושי.

והציפיה שנחייה חיים שמורכבים רק מאושר וחוויות חיוביות היא מופרחת, מוגזמת ומקור לחרדה בעצמה.

 

השבוע נשברתי, השגתי לי כמה כדורי ואליום, וביום שהרגשתי מצוברח לקחתי שניים.

מה אני אגיד לכם, תודעה נוקשה זאת תודעה נוקשה, הכל אותו דבר.

הואליום עשה אותי קצת ישנוני וטיפל'ה לא מפוקס, אבל מבחינה רגשית הכל נשאר אותו דבר.

הפתרון לבעיה שלי לא יגיע מבחוץ וחבל שכך. יכל להיות קל מאוד לקחת כדור וזהו.

 

אולי זאת בכלל לא בעיה, אולי זה פשוט חלק מלהיות בן אדם.

בני אדם חרדים מפעם לפעם, זה נורמאלי וקורה לכולם.

ולנסות לשנות את זה פרמקולוגית זה מעין סירוס עצמי.

זה להסיר את מה שהופך אותנו לאנושיים.

 

אחרי כל מה שעברתי, במיוחד בשנים האחרונות, זה מפליא שאני סך הכל קצת חרד.

אחרים נפלו הרבה יותר מהרבה פחות.

אז החיים ממשיכים אותו דבר, רק שעכשיו לפעמים יש לי חרדה, למזלי זה לא מפריע לי לתפקד.

אני עובד בעבודה שבה מעריכים אותי מקצועית, יש לי חיי חברה שמספקים אותי, שבוע הבא אני נרשם ללימודים.

 

אולי עם הזמן הדברים שעברתי יהיו יותר רחוקים וישפיעו פחות.

וגם אם לא, אז לא נורא, הרי אי אפשר לצפות להיות תמיד בסבבה.

 

 

נכתב על ידי the technician , 20/9/2019 15:10  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לא פוסט גברי במיוחד


יש לי תפיסה מאוד שמרנית של גבריות.

חבר אמר לי פעם שיצרתי מאין אידאל גברי של אל בלתי ניתן להשגה.

אולי הוא אפילו צודק, או שאולי החברה של היום פשוט החליטה לוותר על הגבריות כאידיאל.

זאת שאלה שאין לי תשובות טובות בשבילה.

 

הפוסט הזה ואולי(אם הדברים לא ישתפרו) כל הבלוג הזה, הולך לכלול מרמור והתבכיינות.

לא תכונות גבריות במיוחד גם בסטנדרטים פחותים משלי.

אבל אין ברירה, אני לא יודע אם יכול לצאת ממני פוסט אחר כרגע.

אז זה או לא לכתוב בכלל או לכתוב את זה.

 

שמעתי איפשהו שעדיף להיות אריה פצוע מפרעוש מושלם.

אני לא יודע כמה זה נכון, אולי זה רק מסוג האמרות הריקות האלו שאומרים כדי לעודד את המדוכאים?

ככה בדיוק אני מרגיש, כמו אריה פצוע,

מדדה בסוואנה והודף בקושי ובמחיר את הצבועים והנשרים מסביב שנרגשים לנגוס בטורף הפצוע.

הלוואי והייתי יכול להיות פרעוש, לא שלא ניסיתי, אבל בכל פעם שניסיתי האריה שבפנים לא נתן.

 

אולי זאת הקללה שלי, תמיד להיות רק כמעט, תמיד להיכשל.

עונש כולשהו על חטא קדמוני לא ידוע.

אני כל הזמן מנסה להזכיר לעצמי שכל זה לא מכוון.

אף אחד לא יושב למעלה ומכוון נגדי, אין דבר כזה מגיע לי, זה הכל רק האכזריות האקראית של הקיום.

אני משנן לעצמי שהסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים והציפייה לחיים נטולי, סבל היא מופרחת.

אבל קשה לי להאמין בזה, קשה לי לשחרר את זה, זה פשוט שם.

כמו מגף על החזה שלי.

כאילו יש לי את מגע מידאוס ההפוך, כל מה אני נוגע בו, הופך לחרא.

 

הטכנאי עלק, זה שמתקן עלק,

רק עוד אדם שבור שלא יכול לתקן את עצמו, אז הוא מתקן כל דבר שמסביב.

האירוניה כמעט לועגת לי.

נכתב על ידי the technician , 18/9/2019 12:42  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





210

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לthe technician אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על the technician ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ