לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סיפורים קצרים, סיפורים ארוכים, סיפורים ארוכים מאד.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2019

כל היום היתה כובסת: פרק ראשון - אוטובוס מוכר, אוטובוס זר



נעה עומדת, כדרכה, מחוץ לתחנת האוטובוס, אינה מצטופפת עם האנשים העומדים חסרי סבלנות ליד העמוד שעליו מתנוססים מספרי האוטובוסים, בודקים בתחושה עצבנית, שהפכה להם טבע שני, שמא זומם מישהו לעקפם. מכנסי הג'ינס מעקצצים את רגליה בחום הכבד שכבר שורר בשעת בוקר מוקדמת זו, ועדיין לא שמונה אפילו, ונעה שמחה על החולצה הדקה שלגופה, המתירה לרוח הקלושה שעדיין מנשבת בשעות הבוקר לאווררה, ואילו את מבטי הגברים החומדים משיבה ריקם בסירובה העיקש להיצמד.


והנה כבר מגיע האוטובוס ונעצר בחריקה המוכרת שלו בתחנה, ונעה עולה ומתיישבת במקומה הקבוע, ליד החלון במושב הקרוב לדלת האחורית. בתחנה הבאה תעלה ותשב לידה המחומצנת, כך היא מכנה אותה, ובידה שתי שקיות. באחת יהיו לחמניות חמות עם שומשום, ובשניה ארנק, חבילת טישו והמפתחות לביתה. מילה לא יחליפו ביניהן, למרות שכבר חודשים ארוכים הן יושבות זו לצד זו באותו אוטובוס, באותה שעה.


היא מתרווחת בכיסאה לעוד כמה דקות, עד שתעלה המחומצנת, שתתיישב באנחה וגופה הכבד ימחץ את נעה אל החלון. היא לא תאמר על כך מלה. בתחילה שקלה להחליף מקום, לשבת אולי ליד הנער הצנום במדי ביה"ס, היושב קפוא על מקומו ומסתכל בחלון, מתעלם מהנוסעים האחרים. "גלעד", החליטה לקרוא לו. פעם אחת אפילו העזה וישבה מאחורי המושב לארבעה, של תלמידי התיכון, אבל חיוכיהם גרמו לה לנעוץ את עיניה בחלון כל הנסיעה ולהתפלל שרק הפעם לא יהיו פקקים בדרך. זה מכבר וויתרה על הרעיון לנטוש את שכנתה לספסל, וזאת בשל ריח הלחמניות הטריות המעלה בה צביטת געגוע למשהו שמעולם לא היה.


נעה ממהרת להוציא מתיקה את העיתון, כדי שתספיק לפרוס אותו על ברכיה לפני שתעלה המחומצנת. עיניה מרפרפות לרגע על הכותרות הצבעוניות בעמודים הראשונים וכבר היא מדפדפת אל העמודים האחרונים, לפני שהיא תגיע. נדמה שרק כשנעה עוברת על מודעות האבל, משגיחה המחומצנת בנוכחותה ומפנה אליה את ראשה. בזווית עינה מבחינה נעה במבטיה העוינים. ידיה נשענות על חזה העצום, והמחשבה "זאת משוגעת" כתובה על מצחה באדום מהבהב, שרק שערות צהובות שמנוניות מסתירות. נעה, שאת הבחירה שלה עשתה כשהחליטה לדבוק בריח הלחמניות, בחרה לוותר על טקס מודעות האבל הממושך בו החלה עוד שם, כשהיו מחלקים את העיתונים לתאי הדואר. לפני ארוחת הצהרים היתה ממהרת לתא הדואר של הוריה וחומקת עם העיתון לשירותים, מורידה את המכסה, יושבת וקוראת את המודעות. שם אפילו לא טרחה לעבור על העמודים הראשונים. היתה פותחת את העיתון מהסוף, מדלגת עמוד או שניים ושוקעת במודעות, נהנית להמציא סיפורי חיים שלמים מהמילים הבודדות שהופיעו בריבועים השחורים.


בתחילת דרכן המשותפת, עוד היתה נעה מדפדפת דפדוף עצבני בעמודים הראשונים, משימה עצמה מתרכזת בכותרות הצועקות מלחמה ואחר כך בסיפורי הטרגדיות האנושיות הקטנות שבעמודי האמצע הצבעוניים יותר. מרפרפת במהירות בין רצח אשה בידי בעלה לבין אם באוקלהומה שהטביעה את שני ילדיה בנהר, כדי לרצות חבר שונא טיטולים. לבסוף היתה מגיעה לעמודים האחרונים, מטה את ראשה אל הידיעות הזניחות שבעמוד הימני, אך עיניה פוזלות אל העמוד השמאלי, אל הריבועים השחורים שלה. אך מהר מאד הבינה שאין זה אפשרי לפרוס את העיתון בצורה כזאת במקום הצר שהשאירה לה המחומצנת, ונאלצה לקפל את העיתון על ברכיה, כשרק המודעות מופיעות.


הנה כבר עלתה. אנחה ורשרוש שקיות וגופה הכבד צונח אל כיסאה. פעם אחת ויחידה אמרה לה נעה שלום, מספר ימים לאחר שהצטרפה לחבורה הקבועה של האוטובוס ונעשתה לשותפתה לספסל. אך מאחר שכל תשובה לא הגיעה מהמחומצנת, לא חזרה על כך יותר. גם לנהג אמרה פעם בוקר טוב. הוא רק זרק בה מבט מופתע, לא מבין, ומלמל משהו לא ברור. גם על כך לא חזרה יותר.


נעה כבר שקועה בריבועים, מתעלמת ממבטי שכנתה. לפתע מבטה המרפרף קולט את שם קיבוצה. היא קופאת ומביטה על המלים הסגורות בריבוע השחור. מאיר הלוי. איננו. ההלוויה תצא היום מחדר האוכל. מאיר הלוי. מאיר הלוי. מאיר הלוי. איננו.


מבלי שהרגישה בכך, מלמלה נעה את שמו בקול, כי כעת המחומצנת מביטה בה בסקרנות חסרת בושה, קולטת שמשהו חדש קורה הפעם בשיטוט המוזר של שכנתה על פני מודעות האבל. נעה יושבת קפואה ומביטה במילים השחורות ההולכות ומתערפלות והופכות לנמלים. לפתע היא קמה על רגליה ולוחצת על הפעמון, מנסה להיחלץ ולצאת מהספסל. אף פעם לא עשתה זאת, שכן המחומצנת יורדת כמה תחנות לפניה. היא עומדת ליד הדלת, אוחזת בעמוד ומתבוננת בנהג העצבני, שמעולם לא השלים עם הפקק הקבוע בצומת הזו. עיניו מתבוננות בה בפליאה קצרה מהראי ושוב הוא מפנה את מבטו אל הכביש. נעה מפנה את ראשה אל החלון האחורי ומבחינה כי עיניהם של הנוסעים היושבים שם - הזקן שעיניו תמיד מחייכות אליה, שלושת תלמידי התיכון והחיילת היפה – מביטות בה גם הן במין פליאה מודאגת.


האוטובוס עוצר סוף סוף בתחנה ולפני שהיא יורדת היא מרגישה בחבילת טישו הנדחפת לידה. היא עוד מספיקה לסובב את ראשה לאחור ולראות את המחומצנת מחייכת אליה חיוך עקום, ואז יורדת במהירות במדרגות, עומדת ומביטה בפני המחומצנת הנעלמות מאחורי הדלת הנסגרת והאוטובוס המתרחק.


אצבעותיה רועדות כשהיא פותחת את תיקה, תוחבת את הטישו ומוציאה את הפלאפון, להתקשר למשרד. השיחה עם יעל קצרה. נעה מסבירה לה קצרות שלא תוכל להגיע היום כי קרה משהו ולא מוסיפה. היא מרגישה בקולה את הרוגז המאופק, אך מחליטה שלא לתת לו להגיע אליה. לא הפעם. זה מכבר גם השלימה נעה עם הערותיה העוקצניות, שאינן חפות מרשעות טהורה, וירון אף הוסיף, קנאה בסיסית פשוטה, במזכירה החדשה שהפילה עליה לפני מספר חודשים אמירה, בעלת משרד עורכי הדין העסוק. את עבודתה עושה נעה בשקט החרוץ והיעיל שלה, כך שלעורכת הדין יעל נבו לא מזדמנים מקרים תכופים כפי שהיתה חפצה להתלונן על עבודתה ולהכפישה באוזני אמירה, כדי שתוכל להיפטר מהצעירונת הזאת, בת כמה היא בכלל? עשרים ושלוש, ארבע? שמסתובבת לה כאן בין הרגליים ומקסימה את כל הגברברים ביופי העדין שלה. אף לא לרגע אחד נותנת לה יעל לבלבלה עם השקט הביישני שלה. היא כבר יודעת לזהות את הנחשיות הערמומית שמסתתרת מאחורי המבט הלכאורה תמים שלה. חוסר רשלנות מקצועית מצידה של נעה רק מגביר את עוינותה של יעל ואת האופן הבוטה בו היא רודה בה, אך שעות העבודה הנוחות והעבודה עצמה, שאינה קשה במיוחד, משאירות את נעה במשרד של אמירה נחום, מאחר שהן מאפשרות את לימודי הערב שלה.


האוטובוס הזר מגיע אחרי כמה דקות והיא עולה ועוברת בין אנשים לא מוכרים ומתיישבת באחד המקומות הפנויים שנותרו. לאחר מספר תחנות הוא מגיע לתחנה המרכזית והיא יורדת עם כולם. מכל עבר אנשים ממהרים, יודעים לאן הם הולכים, נתקלים בנעה העומדת ומביטה במקום הזר. עוד לא יצא לה להגיע לתחנה המרכזית החדשה. גם אל הישנה לא חזרה שוב אחרי אותה פעם יחידה. אחרי הגירוש. אבא ליווה אותה אז לתחנת האוטובוס בקיבוץ. ישבו שותקים על הספסל, הוא, מבטו למטה, אל נעליו, והיא מביטה בו, ואז בעצים שמולם, ושוב בו. והוא בנעליו. כשהגיע האוטובוס קמו באיטיות, הוא נטל את תיקה, פתח את תא המטען והכניסו לשם, סוגר את הדלת בחבטה. היא עמדה ליד דלת האוטובוס והביטה בו עומד שם ומביט בה. הנהג האיץ בה לעלות והיא חיכתה עוד רגע ואז עלתה במדרגות, מביטה לאחור. שילמה והלכה בין הספסלים של האוטובוס המתרחק מהתחנה, מביטה לאחור בדמותו הכחולה בבגדי העבודה, העומדת קפואה ומביטה באוטובוס המתרחק.


נעה הולכת אל המודיעין ומבררת על האוטובוס לשם. עליה למהר כי הבא יוצא בעוד כמה דקות ואם לא תעלה עליו כבר לא תגיע בזמן. היא הולכת במהירות לפי הוראות הבחורה במודיעין ומספיקה לעלות, משלמת ומתיישבת בסוף, ליד החלון האחרון שנשאר. דווקא היום מיהרה לצאת ושכחה לקחת את משקפי השמש, שהיו יכולים להסתיר אותה מפני פנים מוכרות שאולי יעלו לאוטובוס. התעוררה מאוחר, ירון עוד ישן, ידיו ורגליו חובקות אותה, לופתות אותה אליו. גופו הישן כמו מוסיף לחשוש שתחמוק ותעלם לו.


נותרו עוד כמה דקות והנהג עדיין מחכה לנוסעים. נעה פותחת את החלון, מנסה לקלוט את התחנה, אך ריח הפיח אינו מתערבב עוד בריחות פלאפל ושווארמה, צעקות המוכרים בדוכנים עמוסים הפכו לחלונות ראווה, והקור הנורא באותו יום התחלף במיזוג קר מנשוא בחלל הענק של התחנה. היא טיילה לה אז בין הדוכנים, קנתה לעצמה חולצה בכסף שגילתה בכיס הצדדי של התיק לאחר שירדה מהאוטובוס. אבא, מן הסתם, היה אחראי לזה. אמא הרי לא התקרבה אל התיק. רק לאחר שעה ארוכה התקשרה לדודה ריקי, שהסבירה לה איזה אוטובוס לקחת אליה לעבודה. וגם אז עוד התעכבה בין הדוכנים עד שהלכה אל התחנה, מתעלמת מהתיק המכביד על גבה. אחר כך, כשסיפרה לריקי על נפלאות התחנה המרכזית, צחקה ריקי ואמרה שהיא  מזכירה לה את עצמה, כשרק עזבה את הקיבוץ, וכל דבר שהיה לו ריח או טעם של חופש הלהיב אותה.


הצחוק של ריקי, שלא מיהרה לברר איתה מה קרה, לא באותו יום ולא ימים רבים אחר כך, חיכתה עד שהכאב יירגע, והרי את עיקרי הדברים כבר הספיקה לשמוע מאבא, אותו צחוק שלה, משוחרר ורועם ואמיתי, היה הסימן הראשון שיהיה בסדר. הן היו יושבות ביחד בערבים בדירתה הקטנה של ריקי, שרועות על הספה ששימשה לנעה מיטה, וריקי סיפרה לה איך עזבה את הקיבוץ מיד לאחר השחרור מהצבא, באותו יום, לא יכלה לחכות יותר. ואיך הגיעה עם תיק אחד קטן והרבה אומץ ובטחון וידיעה שהיא חייבת להצליח, ולו רק כדי להראות להם. נעה הקשיבה וחשבה כמה הכל נשמע שונה ממה שאמא סיפרה, במיוחד כשנעה היתה בסביבה והקשיבה לרעל המנסה לחבל בקשר המיוחד בין ה"לא מתאימות".


האוטובוס מתניע ויוצא לדרך. נעה מפנה את ראשה מהחלון, סוקרת את הנוסעים. אין פנים מוכרות. נוסעים אחרונים תופסים כיסאות ועל הכיסא הפנוי שלידה יושבת ילדה, שאמה יושבת בכיסא הפנוי מצידו השני של המעבר, דוחפת לה סנדוויץ עטוף בניר. ריח גבינה צהובה מתפשט כשהילדה מסירה את הנייר ונוגסת  באי רצון.


"אמא, יש לי פיפי." כך הילדה לצידה.


"נו, אבל אמרתי לך לעשות בשירותים בתחנה, למה לא הקשבת לי?" קולה של האם חסר סבלנות. "עכשיו תחכי עד שנגיע. זה יהיה העונש שלך. תלמדי להקשיב לי."


"אבל אני חייבת!" מתחנן קולה של הילדה.


"אז תתאפקי!"


נעה משעינה את ראשה על החלון, מביטה בנוף הבתים המתחלף בשדות יבשים. עיניה נעצמות.


נעה שוכבת במיטה. טלי ונגה הפסיקו מזמן לצחקק במיטות לידה ונרדמו. גם בחדרים הסמוכים כבר שקט. נשמע רק קולה הצורמני של שומרת הלילה מדברת בטלפון. אוף, הפיפי הזה. היא לא תחשוב עליו ואז הוא ייעלם. מהר, צריך לחשוב על משהו אחר. כל המחשבות בורחות דווקא כשצריך אותן, ורק מחשבות על מים וברז מטפטף עולות בראשה. אסור לרדת מהמיטה כי המכשפה שמתחבאת מתחת למיטה רק מחכה שהיא תרד, כדי שתוכל לשלוח יד עם ציפורניים ארוכות ומלוכלכות ולתפוס אותה. אי אפשר לקרוא לשומרת לילה. אסור לספר לה על המכשפה, כי היא תצחק עליה ותספר לטלי ולנגה ולכולם ש"נעה מאמינה במכשפות". אסור להירדם כי אז הפיפי יברח. אין לי פיפי, אין לי פיפי, אין . . .


נעה מתעוררת. חושך. קר. רטוב. היא מתיישבת, לוקחת את הכרית ומניחה אותה בקצה השני של המיטה, הופכת את השמיכה על צידה היבש, נשכבת, ראשה על הכרית, ומתכסה, צמודה אל הקיר הקר, כדי לא לגעת ברטוב. נזהרת שהשמיכה לא תכסה עליו. אולי הפעם זה כן יתייבש עד הבוקר. אבל הפיג'מה לא תתייבש.


"מה יהיה הסוף איתך? כל בוקר אותו סיפור?" טובה מעיפה מעליה את השמיכה. טלי ונגה מצחקקות כשטובה אוחזת בידה ומושכת אותה מהמיטה, דוחפת לידיה את הבגדים המונחים על הכסא.


"ואתן, עופו לצחצח שיניים ולהתלבש." היא יורה לעבר השתיים כשהיא מסירה את הציפה מהשמיכה ואת הסדין מהמזרון. את הכרית היא מניחה על הכיסא ואת המזרון מעמידה במסדרון. עכשיו כולם יידעו. נעה מתלבשת והולכת אחרי טלי ונגה לשירותים. הן עומדות ומצחצחות שיניים ליד הכיורים וצוחקות כשהיא נכנסת. נעה נכנסת לבית שימוש וסוגרת את הדלת.


"מה, לא עשית מספיק בלילה?" טלי ונגה צוחקות לחוכמה של טלי. נעה לא אומרת דבר.


"תני לי להעתיק את השיעורים בחשבון, נעה, או שאני אספר בכיתה." הפעם היה זה תורה של נגה.


כולם כבר הלכו לחדר אוכל לארוחת בוקר. טובה דוחפת את עגלת הכביסה ונעה הולכת לצידה עם החבילה הרטובה בידיה.


"אני מודיעה לך, גברת צעירה, זה ייגמר ברע כל הפיפי הזה שלך. אין לי כוח יותר להחליף לך סדינים כל שני וחמישי."


נעה הולכת לצידה ושותקת.


"ושיהיה לך ברור שמעכשיו, כל פעם שתשתיני במיטה את תפסידי ארוחת בוקר, כי את בעצמך תיקחי את הדברים הרטובים שלך למכבסה. אני לא מוכנה לגעת בזה יותר." 


הן נכנסות למכבסה. רק מאיר נמצא שם. כל השאר הלכו לאכול. טובה מגלגלת אליו את העגלה ומצביעה על נעה. 


"ראית פעם כזאת ילדה רעה? עושה פיפי במיטה כמו תינוקת. אני בטוחה שאח שלך, בסך הכל בן חמש, כבר לא עושה מזמן." טובה מתחילה להוציא את הכביסה המלוכלכת מהעגלה ולמיין לתאים. 


"זה בסדר. אני אעשה את זה. לכי את לאכול." מאיר אומר לטובה בקול שקט.


"אתה בטוח? טוב, אני דווקא אשמח אחרי הבוקר שהיה לי עם הצצקה הזאת. תודה, מאיר. אני כבר חוזרת. ואת," היא פונה אל נעה, "את נשארת כאן לעזור לו. אין שום ארוחת בוקר בשבילך היום." וכבר היא הולכת ומשאירה אותם לבד.


"איפה לשים את זה?" נעה מושיטה את הערימה הרטובה שבידה ואינה מרימה אליו את פניה. מאיר לוקח אותה ממנה ומכניס למכונה. הוא מלטף את ראשה והיא מסתכלת בו מחייך אליה. "אל תיקחי אותה ללב. היא סתם מכשפה." מאיר מוסיף ללטף את ראשה ונעה מחייכת אליו מבעד לדמעות, שאינן נעצרות עוד. "את נעה, נכון?" היא מהנהנת בראשה. "יש לך שם מאד יפה, נעה."


הוא נוטל את ידה ולוקח אותה לחדר השני, מושיבה ליד השולחן ומוציא מהמקרר גבינה לבנה, זיתים ועגבנייה ומוציא שקית עם פרוסות לחם מהארון.

"עכשיו נאכל ואחר כך הפתעה".


נעה יושבת לידו ואוכלת פרוסה עם גבינה ועגבנייה ומבקשת עוד אחת וגם זיתים. וכשמאיר שואל אם היא רוצה תה היא אומרת שלא, והוא לא מכריח אותה לשתות, אפילו שנורא קר. כשהם גומרים לאכול, נעה עוזרת למאיר להכניס למקרר את מה שנשאר ומנקה את השולחן בלי שהוא יגיד לה.

"עכשיו אני אתן לך משהו אבל זה יהיה סוד בינינו. אל תגידי לטובה או לשאר הילדים, בסדר?" נעה מהנהנת בראשה והולכת אחרי מאיר, שפותח את הארון ומוציא ממנו כמה סדינים וציפות לבנים, כמו בבית הילדים.


"עכשיו רוצי עם זה לחדר שלך ותחביאי במקום שאף אחד לא יחפש בו. אם עוד פעם יברח לך פיפי בלילה, תחליפי את הסדין והציפה כשתתעוררי, בלי שאף אחד יראה, ואת הרטובים תחביאי בשקית, שתביאי אלי לכאן כשיהיה לך זמן."


נעה מסתכלת על הערימה שבידיה ומרימה אליו את ראשה.


"ומה עם הפיג'מה?"


"נכון, את צודקת. איך לא חשבתי על זה." מאיר מחייך והולך לארון אחר, מוציא ממנו כמה פיג'מות לבנות עם דובים חומים.


"הנה, בבקשה. עכשיו, כל פעם שייגמרו לך הנקיים, תבואי אלי ואני אתן לך חדשים, טוב?"


נעה מחייכת אליו והוא שב ומלטף את ראשה.


"אבל גם כדאי שתנסי ללכת לעשות פיפי כשאת מרגישה שהעיניים נעצמות ואת עוד מעט נרדמת, ואז אולי לא יברח לך בלילה."


"אבל אני לא יכולה," שוב הדמעות מאיימות לצאת. "יש מתחת למיטה שלי מכשפה שתתפוס לי את הרגליים ותחטוף אותי, אם אני ארד מהמיטה לעשות פיפי."


"אל תדאגי, אין שום מכשפה מתחת למיטה שלך. המכשפה היחידה בסביבה זאת טובה." מאיר צוחק ונעה מצטרפת אליו בצחוק ביישני.


"תזכרי, זה הסוד שלנו", מאיר מניח אצבע על הפה, לאות שתיקה, ונעה הולכת.

 


"אמא, יוצא לי!" הצעקה של הילדה שלצידה מנערת את נעה מהמחשבות.


"תתאפקי רק עוד קצת. אנחנו כבר מגיעים".


האשה מארגנת את תיקה וקמה, מקימה את הילדה ומובילה אותה אחריה לדלת האחורית. האוטובוס עוצר בתחנה, מאחוריה שדה גדול, והשתיים יורדות. האשה מושכת את הילדה בידה, מעמידה אותה מאחורי התחנה ומפשילה את מכנסיה יחד עם התחתונים. מבעד לחלון הסגור נשמעת צעקת הילדה.


"אמא, אבל כולם רואים!"


אך האם מרימה אותה ואוחזת ברגליה באוויר.


"נו, תעשי כבר, הרי אמרת שיוצא לך, ותיזהרי לא להרטיב את הנעליים שלי."


האוטובוס עוזב את התחנה ומתרחק מהשתיים. נעה מטה שוב את ראשה אל החלון.

 


כמה ימים עבדה התכנית.


"יופי טופי. גם הלילה לא עשית פיפי. אני רואה שרק כשמאיימים עליך זה עובד", טובה היתה מעירה כל בוקר בסיפוק נעדר שמחה.


אבל הכעס שלה מימי הפיפי לא התחלף בחיוך והיא לא הפכה נחמדה יותר. רק אדישה. אך מהר מאד התגלה הכל. כי איך אפשר להסתיר שקיות של סדינים ופיג'מות נקיים ואיפה אפשר להחביא שקיות של סדינים ופיג'מה רטובים, כשרק ארונית קטנה לצד מיטתה, וטובה עושה בה כרצונה?


טובה רתחה כשאילצה את נעה לספר מאיפה לה כל האוצר הזה, כשהיא נלחמת כבר מזמן בועדת תקציב שיתנו לה עוד מצעים.


"בטח גנבת את זה מהארון שלי, אה, צצקה?" אילץ את נעה לשבור את ביצורי שתיקתה ולהסגיר את מאיר. טובה, אדומה כולה, עזבה אותם בשביל בדרכם לחדר אוכל ופנתה אל המכבסה, אינה מרשה הפעם לנעה להתלוות אליה. נעה ישבה בארוחת הבוקר ולא אכלה כלום, ליבה דופק בחוזקה למחשבה על טובה המתנפלת על מאיר, אוטמת אוזניה לשירה החרישית מסביבה, שהמבוגרים לא ישמעו.


"כל היום היתה כובסת, וסת, ובלילה מתמתחת, ובלילה מתמתחת, תחת..."


נעה ומאיר לא דיברו ביניהם אף פעם על מה בדיוק היה שם. מה אמרה לו ומה ענה לה. טובה עוד הספיקה לחזור אליהם לארוחה, אדומה כולה, ולא הסתכלה על נעה. אבל מאותו יום ה"יבשים" היו מונחים גלויים בארונית שלה וה"רטובים" בשקית מתחת למיטה, מחכים לבוקר. אז היתה לוקחת את השקית אל מאיר, מקבלת ממנו חיוך ולפעמים גם סוכרייה על מקל, ששמר לה במגירה שבארון, ועוד מספיקה לרוץ לארוחת הבוקר. רק השיר עוד ליווה אותה באותם בקרים כשזה קרה, לא בגלל שמישהו מהילדים שם לב שהיא נעלמת למכבסה בדרך לחדר האוכל, אלא בגלל שטובה לא וויתרה על הטקס הקבוע שלה, להעמיד את מזרוני המשתינים באמצע המסדרון.


אבל לקראת סוף הקיץ, כשעלו לכתה ה', הפסיק הפיפי בעצמו, אולי כי כבר לא פחדה מהמכשפה שמתחת למיטה אחרי שמאיר בא איתה יום אחד לבית הילדים, כשלא היה בו אף אחד, סגר את התריסים ואת הדלת והחשיך את החדר. אז לקח את ידה בידו וביחד התכופפו מתחת למיטה, מעבירים את ידיהם מצד לצד. כמה דקות עשו זאת עד שהיתה בטוחה לגמרי שאין שום מכשפה. גם מטובה לא פחדה עוד כמו קודם, כשהבינה שטובה מפחדת ממאיר. מאיר הלוי, שידיו יבשות אך נעימות כשהוא מלטף את ראשה, שפניו מקומטות אך לא מגעילות כמו פניה של סבתא, המתקרבות לפניה לנשקה ואסור לה להתחמק, כי אז עיניה של אמא כועסות, שבגדיו מדיפים ריח של אבקת כביסה, העוטף אותה כשהוא מחבקה לשלום, לאחר אחד מביקוריה הקצרים אצלו, בחופשת הקיץ הארוכה ארוכה. גם לאחר שפסק הפיפי המשיכה לבקרו במכבסה. היתה מרוקנת בשתיקה את שקי הגרביים והתחתונים אל המכונה הגדולה, כשהוא ממלא את המכונה לידה בבגדי עבודה כחולים, ושניהם מסתכלים זה בזו ומחייכים, שותקים. רק כמה דקות היו אורכים ביקוריה, שלא יבחינו שנעלמה מהפעילות במחנה הקיץ, וגם אחר כך, בהפסקות הארוכות בלימודים היתה ממהרת לעתים למכבסה.


מחוץ למכבסה ראתה אותו רק בארוחות ערב בחדר האוכל, יושב לבדו, או בערבי שישי, אז ישב יחד עם מלכה ואליעזר וציפורה וטוביה, שהיו איתו בגרעין, וילדיהם שעזבו הגיעו רק לחגים עם ילדיהם שלהם, ואז היה מאיר נודד ומוצא לעצמו מקום בשולחן אחר שבמקרה התפנה בו מקום. נעה היתה יושבת עם הוריה ואיתמר לידה, כבר אוכל לבדו כמו גדול, ואמא היתה מאכילה את יעלי עיסת ירקות. נעה היתה מחפשת את מבטו מעל לצלחתה, ותמיד היו עיניהם נפגשות ומחייכות. רק העיניים, לא הפה, שאמא לא תשאל "מה זה החיוך הזה?"

 

נכתב על ידי MICHAL159 , 26/8/2019 15:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  MICHAL159

בת: 52

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , סיפורים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMICHAL159 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על MICHAL159 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ