לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סיפורים קצרים, סיפורים ארוכים, סיפורים ארוכים מאד.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2019

לפעמים בצל הוא רק תירוץ טוב לבכי / 2019


 


אני מתיישבת בשולחן שלנו עם מגש עמוס. מערבבת את הפירה הלוהט יחד עם הסלט, שריחו החזק של הבצל הסגול עוקץ את אפי ומאיים על עיני. איני יכולה להכניס לפי אף פעם שום דבר חם מדי, אבל את ארוחת הבוקר פספסתי, ופירה, איני יכולה לעמוד בפניו. שניהם משתתקים ומסתכלים עלי.


"איפה היית בארוחת בוקר?" אלי שואל.

 

"אל תשאל, נשברו לי שתי ממטרות בשורה של טלי-של-אביתר ואחר כך עוד אחת בשורה של גולן-נוה, ולא היה לחץ מים, אז הייתי צריכה לנבוח על מקורות על הבוקר." ואף מילה על כך שליוויתי את רוברטו לתחנת אוטובוס, לא מול עופר ועיניו החדות. "איזה כייף שיש את האוכל שאני הכי אוהבת דווקא כשאני מפסידה ארוחת בוקר." לא אתן למבטיו הדוקרים להשפיע עלי. והרי הוא יודע. לפני יומיים כבר זרק לי, "בחמישי מגיעה קבוצה מברזיל, בדיוק בזמן, אה? הרי רוברטו עוזב השבוע, שלא יהיה לך רגע דל." איך הוא תמיד יודע מתי הם באים ועוזבים? הרי אין מתנדבים במפעל והמתנדבות מעולם לא עניינו אותו.

 

"הי, עופר, שמעתי שמגיע לך מזל טוב." ישי מגרעין להבים, מגש עמוס בידו האחת ובשניה הוא לוחץ את ידו של עופר. "כל הכבוד!".

 

"תודה" עופר מחייך אליו. חיוך יפה יש לו, כשהוא לא מסתכל עלי. אני מכניסה חתיכת בצל גדולה לפי.

 

"אז מה, מתי היום הגדול?" ישי שואל ואני מפסיקה ללעוס את הבצל.

 

"בקרוב, עדיין לא סגור". עופר עונה לישי, שחובט על גבו וממשיך לדרכו.

 

"מה זה היום הגדול? מצאת מישהי שהסכימה להגיד לך כן?" אני מנסה לשאול בעליזות מעושה, מערה לפי כף מלאה בפירה.

 

"קיבלתי את תפקיד נציג המפעל בניו-יורק." עופר מתעלם מעקיצתי ומחייך אלי. אני קופאת. פי מלא בעיסה וידי המחזיקה בכף תלויה באוויר. בקושי רב אני בולעת.

 

"מה.... אה... מתי?" אל תגמגמי, מטומטמת, מה פתאום את מגמגמת?

 

"בעוד חודש בערך, עדיין לא סופי". עיניו לא עוזבות אותי.

 

אלון-של-הדר יחד עם יובל מהפלחה גם הם באים ומברכים את עופר, ומיד אחר כך גם מירי רכזת התרבות ואסנת מהמכבסה. והרי כל הקיבוץ יודע שהוא מחכה לתפקיד הזה כבר מזמן. אני מביטה על חדר האוכל המלא, הרועש, קולות צחוק מכל עבר. הומה אדם, הומה חיים, והנה פתאום, הכל נראה ריק כל כך. אני בוהה בבצל הסגול והכל מיטשטש מול עיני.

 

"למה את לא אוכלת?" אלי בוחן אותי.

 

"לא, לא טעים לי." אני מרימה אליו את עיני ומיד מתחמקת בחזרה לבצל.

 

"אז מתי תקבל תשובה סופית?" אני משחקת בבצל עם המזלג, נמנעת מלהביט בהם. בשניהם.

 

"קיבלתי מהם תשובה סופית." אני מרגישה בעיניו עלי.

 

"אבל אמרת שזה לא סופי." לא ארים אליו את עיני, לא כשהבצל מאיים עליהן קשות.

 

"מבחינתם זה סופי. מבחינתי לא."

 

"איך לא? אתה מדבר על ניו-יורק שנים, זה ה dream job שלך." אני מביטה בו מופתעת.

 

"נכון, אבל בינתיים יש לי חלום יותר חשוב".

 

"איפה, לוס אנג'לס? ריו?"

 

"לא, ניו-יורק עדיין במקום ראשון."

 

"אז מה יש יותר מניו-יורק?" הקול שלי גבוה מדי. תרגעי מהר, אני נוזפת בעצמי.

 

"אהבה. אהבה זה יותר מניו-יורק." הוא מביט בי ולא מרפה. ואני רוצה להקיא. לא להסתכל על הבצל. אם אסתכל

עליו אקיא. או אבכה. או אקיא ואבכה. גם אלי מביט בי במבט חודר.

 

"אהבה? לא ידעתי שיש לך אהבה." אני בורחת מהעיינים שלהם לצלחת שלי. עוף לי מהעיניים בצל סגול ואהוב שלי. לפעמים בצל הוא רק תירוץ טוב לבכי.

 

"יש, יש אהבה. אהבה גדולה." לא יכולה להסתכל יותר על הבצל. אני מביטה על עופר. עוד מעט כבר לא יהיה עופר להביט בו.

 

"אז אתה רוצה שיסדרו גם לחברה שלך תפקיד שם, בניו-יורק? לכן זה לא סופי?"

 

"לא, לא שאלתי אותם. היא גם לא חברה שלי. עדיין." אני הולכת לאיבוד פה. על מה הוא מדבר?

 

"מה זאת אומרת? אמרת שזאת אהבה גדולה." הקול שלי מצפצף. תרגעי ומיד.

 

"כן, אבל אנחנו עדיין לא ביחד. היא עדיין לא יודעת." עופר נשמע קצת פחות עופר מתמיד.

 

"לא יודעת על ניו-יורק?"

 

"לא, על ניו-יורק היא כבר יודעת."

 

"אז מה היא לא יודעת?"

 

"על האהבה."

 

אני מביטה בו, ובאלי, והם מביטים בי, וזה בזה.

 

"היא לא יודעת שאתה אוהב אותה?"

 

"לא." אלי עונה. הם מביטים זה בזה.

 

"לא בטוח." הקול של עופר פתאום לא בוטח כמו תמיד.

 

"לא, היא לא יודעת." אלי נחרץ. "תאמין לי, היא לא יודעת."

 

"והיא?"

 

"והיא מה?"

 

"היא אוהבת אותך?"

 

"כן." אלי עונה, נחרץ.

 

"אתה לא יכול לדעת." הקול של עופר הוא הכי לא הקול של עופר.

 

"אני יודע, אבל היא לא יודעת. שהיא אוהבת אותך." אלי הנחרץ מביט בעופר, עופר הנחרץ תמיד, כל ימות השנה, שפתאום הוא כל כך לא נחרץ. "אתה אוהב אותה והיא אוהבת אותך ושניכם מפגרים." הייתי צוחקת, אבל אני לא. אני ממש לא צוחקת.

 

"רגע, אז היא יודעת שאתה נוסע לניו-יורק אבל היא לא יודעת שאתה אוהב אותה וגם לא יודעת שהיא אוהבת אותך, נכון, אלי?"

 

"כן." אלי שוב נחרץ.

 

"ועכשיו אתה הולך להגיד לה שאתה אוהב אותה. ואז, מה קורה אז?"

 

"ואז, אם היא אוהבת אותי..."

 

"היא אוהבת אותך, דפוק." שוב אלי הנחרץ.

 

"אם היא אוהבת אותי, אז אין ניו-יורק. אני נשאר אתה פה."

 

"מה?? תוותר בשבילה על ניו-יורק??"

 

"כן, ניו-יורק תמיד תהיה שם. היא לא."

 

שקט. שלושתנו שותקים. הם מביטים בי. אני מביטה בהם. ואז בבצל. ואז בהם.

 

"אז אתה תגיד לה, אני אוהב אותך, ואם היא אוהבת אותך היא תגיד לך, אל תיסע." בקושי יוצא לי קול.

 

"כן." הם עונים יחד. אף אחד לא צוחק. אנחנו תמיד צוחקים מקטעים כאלה.

 

"מתי תגיד לה?"

 

"עכשיו." גם לעופר כמעט ואין קול.

 

"עכשיו? היא פה עכשיו?" אני מסתכלת סביבי.

 

"כן." שניהם עונים. הקול של אלי נחרץ. עופר מאבד את הקול.

 

"איפה היא?"

 

"מולי". רק עופר אומר. אלי שותק.

 

אני קמה ומסתובבת, מסתכלת. בשולחן שאחרינו יושבים טוביה ואשתו נחמה. ליד נחמה יושבות חגית מגרעין להבים ואילת מהגרעין שלי. את שתיהן הוא לא סובל. אין מצב. ובכל מקרה, חגית עם בעז ואילת עם עמית, כבר שנים. ליד עגלות האוכל עומדת לבד ניצנה של איתמר, שחצי גרעין שלי היו מאוהבות בו ולא הבינו מה הוא מצא בה. אני מסתובבת.

 

"ניצנה??" אני מביטה בו בתדהמה.

 

"יה מפגרת!" אלי חובט בראשו בידו.

 

"למה מפגרת? מה רע בניצנה?" אני זורקת על אלי את חתיכת הבצל שהורגת לי את העיניים כל הארוחה. היא

מפספסת אותו.

 

"זאת את, את, יה מפגרת, את מולו, הוא אוהב אותך!"

 

"מה, אתה דפוק?" עופר דוחף את אלי. אני לא זורקת כלום על אלי. זה לא מצחיק אותי.

 

"נו, אז מי זאת?"

 

שניהם מסתכלים עלי.

 

"שתוק!" הקול של עופר שוב נחרץ כשהוא מביט על אלי, שפיו כבר נפתח לדבר. "שתוק ותן לי לעשות את זה. זה שלי." עופר חוזר ומביט בי. "זאת את." קולו רך אלי.

 

אין לי כוח לזה יותר. אני רוצה לחזור לממטרות שלי. רוצה להפעיל אותן, לא משנה באיזו חלקה, להיכנס פנימה ולהירטב כולי. מים הם לפעמים רק תירוץ טוב כדי לבכות.

 

"די, נמאס לי מהבדיחות שלכם. לא רוצה לספר לי, אין בעיה." אני מתרוממת לקום, מרימה את המגש, עם הצלחת המלאה, שכמעט לא נגעתי בה, אני רועדת והמגש נשמט אל השולחן. עיני על הצלחת. שקט, הם לא צוחקים. אני מביטה באלי. הוא לא צוחק. הוא מביט בי ומהנהן בראשו.

 

"הוא אוהב אותך, ילדה, באמת. את יודעת שלא הייתי צוחק אתך על דברים כאלה." אני מביטה באלי ארוכות. אלי הוא חבר שלי, באמת חבר שלי, אחד הראשונים שהיו לי בקיבוץ, עוד מהשל"ת הראשון. היה שולח לי חבילות לטירונות, ואחר כך לגדוד, ולהאחזות. ורק לו הייתי מספרת הכל. גם על האהבות שלי, והלב השבור שלי, וגם כשהחלטתי להפסיק להתאהב, ולהיות רק עם המתנדבים, שבאים לחודש וחודשיים ולא מאיימים לי על הלב, גם אז סיפרתי לו הכל. וגם אחרי שאילת אמרה לי יום אחד שאני כלבה, כי איך אני מספרת לו את כל זה כשהוא בכלל מטורף עלי, גם אז לא הפסקתי לספר לו עליהם, כי אם הייתי מפסיקה, כבר לא הייתי יכולה להתנהג כאילו אני לא יודעת.

 

"דיר באלק, מפגרים." אלי לוקח את המגש שלו וקם. עופר ואני מביטים באלי שמחייך אלינו והולך, עד שהוא נעלם, ואז העיניים שלנו כבר לא יכולות להתחמק. עופר מביט בי. אני מביטה בעופר.


"זהו. את יודעת." הוא מחייך אלי חצי חיוך ומיד מרצין.

 

"פתאום?" אני בקושי שומעת את הקול שלי.

 

"לא, תמיד."

 

"מתי זה תמיד?"

 

"מהפעם הראשונה שראיתי אותך, כששמעתי אותך צוחקת. הסתובבתי לראות מי צוחקת ככה, חצי צוחקת חצי

כאילו נחנקת מהתקף אסטמה." אני לא יכולה שלא לחייך לתאור המדויק של הצחוק שלי, שאחרים קוראים לו צחוק סוסי. "ואז ראיתי אותך, עם הבגדי עבודה הכחולים, חצי רטובים, הקוקו שלך מבולגן, מפתח שוודי גדול ביד, ואת בועטת בממטרה וצועקת עליה כשאת ושרי מהגרעין שלך צוחקות. זוכרת מה צעקת עליה?"

 

"לא, איך אני יכולה לזכור? זה היה מזמן. מזמן. לפני שהשתחררתי בכלל."

 

"צעקת עליה, 'יה ממטרה בת זונה, איך, איך בקיבוץ שמייצר טפטפות לכל העולם, יש עדיין ממטרות מברזל??". אנחנו צוחקים והמתח שעומד בינינו מנסה להירגע.

 

"יו, אני זוכרת. מזל שאף אחד אחר לא שמע אותי. למרות שברור שאני צודקת." אני חצי מחייכת. "רק שתדע שעד עכשיו יש לי עדיין לא מעט ממטרות מברזל בדשאים ליד הספריה, ועדיין לא עברנו להשקייה ממוחשבת, לא משנה כמה אני מנג'סת לגדי, ועליתי לוועדת..."

 

"מיכלי?" קולו שקט.

 

"מה?"

 

"הממטרות והדשאים שלך לא מעניינים לי ברגע זה ת'תחת."

 

אנחנו מביטים דקה ארוכה זה בזו. לא זזים.

 

"איך תמיד, איך? ולא אמרת כלום ולא עשית כלום?" אני מביטה בו בחוסר אמון. "לא, מה אני מדברת, בטח שעשית. עשית הרבה, כל הזמן. עם העקיצות שלך, והירידות שלך עלי בגלל הארנסטואים," הקול שלי קשה. העיניים שלי קשות. "מי אתה שבכלל תגיד לי איך ומה וכמה ולמה אני חיה את חיי. ומי אתה שתקבע מה נכון ועם מי זה נכון ומה כדאי ומה..."


"מיכלי?"

 

"מה?" אני צועקת.

 

"אני אוהב אותך." עיניו רכות אלי. אני מתקשה כולי.

 

"ככה אתה מתנהג כשאתה אוהב אותי? ככה? גורם לי כל הזמן הזה לחשוב שאתה לא סובל אותי? לא מעריך אותי? מסתכל עלי מלמעלה, כאילו אתה יודע לחיות יותר נכון ממני בכל ענייני האהבה האלה," חדר האוכל כבר כמעט ריק בחלק שלנו והקול שלי עולה ועולה, בלי מאזינים. "כשמה בסוף? אתה כל הזמן הזה אוהב מישהי בכלל בלי להגיד לה את זה, ואתה גורם לה לפחד ממך, ולהיזהר מכל מה שהיא אומרת לידך, ולהתרחק, לנסות להתרחק לפחות, ולהיות עם כל הריקרדואים האלה, כדי להפסיק להרגיש ולהפסיק להיפגע, כדי להקפיא לעצמה את הלב ו..."

 

"מיכלי?"

 

"מה? מה?"

 

"אלי צודק."

 

"במה?"

 

"שאני דפוק."

 

"כן, ברור שאלי צודק. הוא גאון. חופשי אתה דפוק." מה זה הדבר הזה שהוא עושה עכשיו פתאום, מרתיח ומצנן אותי כרצונו?

 

"למה באמת כל האנטוניואים האלה שלך? תגידי לי פעם אחת את האמת." אין יותר נימת תוכחה, אין שמץ לעג, אין כעס, אין התנשאות בקולו כשהוא מדבר על הגוסטבואים שלי.

 

"אמרתי לך תמיד את האמת," קולי פתאום לא נזוף, לא מתגונן, לא פגוע. "הם מקסימים, והם מצחיקים אותי, והם מפנקים אותי, והם שקופים לגבי מי הם ומה הם רוצים. אבל הם לא מסוגלים לראות אותי כי אני לא מראה להם. כי חודש, חודשיים, אפילו שלושה, אני יכולה להחזיק מעמד בלי להיות אני עד הסוף. להיות רק חצי אני. אף פעם לא מזוייפת. תמיד זאת אני, אבל לא כולי. ואם אני לא כולי, אני לא מתאהבת ולא נפגעת ולא מרגישה עצב וכאב. הם לא יכולים לשבור לי את הלב כי הם לא מדגדגים לי בכלל את הלב. אני עוצרת אותם הרבה לפני כן, עוד בטחול."

 

"את חייבת תמיד לברוח בסוף להומור." עופר צוחק.

 

"לפחות אני מצחיקה אותך."

 

"את תמיד מצחיקה אותי. לא משנה מה את אומרת ומה את עושה," קולו מתוק אלי. "גם כשאת כועסת עלי, העיניים שלך יכולות להרוג אותי לפעמים, אבל תמיד מרצד בהן גם הזיק הממזרי הזה שלך שמצחיק אותי."

 

"אתה צוחק כשאני כועסת עליך??" שוב, כמו תמיד, הוא מצליח להוציא ממני כעס.

 

"רק בפנים, שלא תראי, שלא תהרגי אותי."

 

"גאון, גאון האלי הזה. כמה שאתה דפוק." אני מביטה בו בכעס אבל החיוך שלו ממיס אותי ואני מחייכת חצי חיוך. איך פתאום התחיל לחייך גם אלי את החיוך הממיס שלו?

 

"למה לא אמרת לי כלום מזמן?" אני מתעקשת. "למה נתת לנו להיגרר לפינג פונג כעס הזה?"

 

"כי כל פעם שרציתי לדבר אתך, הגיע עוד מרסלו ולא היה עם מי לדבר. ואמרתי לעצמי, היא לא מוכנה עדיין, היא מתה מפחד עדיין להתאהב, היא צריכה לעבור עוד כמה ארגנטינאים וברזילאים עד שהיא תבין שיש פה ישראלי אחד שרוצה לאהוב אותה כל הזמן. לא רק חודש חודשיים."

 

אני קפואה. לא יכולה לחשוב, או לדבר או לזוז. רק מסתכלת על הגבר הזה, שהלב שלי והראש שלי נמצאים במלחמה קשה לגביו כבר מזמן, והראש תמיד מנצח, כי איך אפשר לתת ללב לפעול כרצונו עם עופר שכזה, שרגע שקט אחד כמעט ולא היה לנו יחד, חוץ מאז, בפסח, כשרצנו יחד מהמועדון צעירים במבול, בלי מעילים ומטריה, כי מה פתאום יורד גשם באפריל במדבר, וכל הדרך הוא מחזיק לי את היד, שלא אפול, ואנחנו צוחקים, רטובים לגמרי, ואני לא מתבאסת בכלל מהקור, והלב שלי ממש עושה בעיות ומקווה, שהפעם יישבר משהו בקור הלוהט הזה שבינינו. הביא אותי עד החדר שלי, שרחוק משלו כמה שורות טובות של דשאים. עמדנו קרוב, שותקים ומביטים זה בזו, כשהוא נוגע לי בשיער הרטוב, ואני אומרת לעצמי, נו, תנשק אותי כבר, למה אתה מחכה? והוא רק אומר לי, "כנסי מהר למקלחת חמה, שלא תתקררי."

 

"למה לא נישקת אותי אז, בגשם?" אני לא מוותרת לו.

 

"לא יודע, תהרגי אותי, לא יודע. אחרי שנכנסת לחדר עוד עמדתי שם והסתכלתי על הדלת שלך וקיללתי את עצמי שלא אמרתי ולא עשיתי כלום, כי היה שם רגע כזה, משהו בעיניים שלך כשהסתכלת עלי, וחשבתי שאולי אני רואה שם מבט של מישהי שאומרת כוס אמק לפחד להתאהב. ואחרי איזה עשר דקות פתאום היה לי אומץ ורציתי לדפוק על הדלת שלך. אבל שמעתי אותך מבחוץ בטלפון עם האלברטו שלך והלכתי. בטח קבעת אתו שיבוא לישון אצלך."

 

"אני לא ישנה עם האלפרדואים שלי. אני לא יכולה לישון עם מישהו שאני לא אוהבת."

 

"באמת? את זה לא ידעתי."

 

"אתה לא יודע עלי הרבה דברים."

 

"נכון, אבל אני יודע הרבה יותר משאת חושבת. אני רואה אותך כל הזמן. גם כשאת לא רואה שאני מסתכל." אנחנו יושבים שותקים, מביטים זה בזו.

 

"אז אלי צודק בכל מה שהוא אמר?" הקול שלו שקט, בקושי נשמע. עיניו בעיני. "שגם את אוהבת אותי ולא יודעת את זה?" קולו כמעט בלתי נשמע.

 

"לא, יש גבול גם לגאונות שלו." אני מביטה עמוק לתוך עיניו, שפתאום הופכות עצובות כל כך. "אני מפחדת לאהוב, אני הולכת עם מרסלואים כדי לא להתאהב, אבל אני יודעת טוב מאד מה קורה לי בלב. אם אני אוהבת, אני יודעת את זה."

 

עופר מחזיק את המגש שלו וקם באיטיות, לא מביט בי.

 

"עופר," הקול שלי שקט ורך.

 

"מה?" הוא לא מביט בי.

 

"אל תיסע."

 

נכתב על ידי MICHAL159 , 24/8/2019 16:23  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  MICHAL159

בת: 52

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , סיפורים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMICHAL159 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על MICHAL159 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ