לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סיפורים קצרים, סיפורים ארוכים, סיפורים ארוכים מאד.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2019

ימים נוראים


 

 הארוחה המפסקת כבר בטח נגמרה, כי אני רואה מהחלון חברים הולכים לחדרים. נשארנו בבית ילדים, למרות שאחרי חמש ובדרך כלל אנחנו הולכים לחדר הורים כבר בארבע. אבל היום הכל נדחה, בגלל יום כיפור והארוחה המפסקת שנגמרה רק עכשיו. יכולתי ללכת יותר מוקדם לחדר הורים, כי השנה הם החליטו לא לצום. אמא אמרה שהיא לא תצום יותר אף פעם ואבא רק שתק, אבל גם הוא לא הלך לארוחה המפסקת. בסוף החלטתי להישאר בבית ילדים לעשות את השיעורים שקיבלנו ליום כיפור. טובה המורה אמרה שנשב ונחשוב על השנה שחלפה, מאז יום כיפור שעבר, ונחשוב למי מגיעה סליחה מאיתנו. כל אחד, היא אמרה, צריך לבקש לפחות שלוש סליחות. דווקא שמחנו על השיעורים האלה, כי לא צריך לכתוב ולהראות לה, רק לחשוב בראש ואחר כך לבקש סליחה. לי יש זיכרון מצוין, אמא תמיד אומרת, אז בשבילי זה שיעורים קלים.

 

בשנה שעברה ביום כיפור אמא ואבא צמו, ואחרי הארוחה המפסקת הלכתי אליהם לחדר ועשינו טורניר דמקה. שחקתי נגד אבא והמנצח היה משחק נגד אמא, או שיואב היה בא והופך את הלוח לפני שהיינו גומרים את המשחק, וכולנו צחקנו.

 

למחרת, זה היה יום שבת, היה נורא חם ורצינו ללכת לבריכה, אבל המבוגרים אמרו שזה יום כיפור ואסור ללכת לבריכה והיא בכלל סגורה. אז שיחקנו ברביעיות בחדר שלי ושל שרון ושל יעל, ואחרי שנמאס לנו, כי תמיד רני מנצח, שיחקנו כדורגל בדשא של החדר אוכל. חיכינו שכבר ייגמר יום כיפור, כי אבא שלי ואבא של שרון ואבא של רני הבטיחו שיתחילו לבנות לנו את הסוכה. הבאנו לפני כן קרשים מהנגריה, ובגלל שאבא של יעל עובד בנגריה, קיבלנו את הקרשים הכי טובים לפני כולם.

 

כשהתחלנו להשתעמם מהמשחק והיה כבר נורא חם, ראיתי את אבא של דנה מקבוצת לילך ואת אבא של עופר מקבוצת חרמון הולכים נורא מהר, ממש רצים, לתחנת אוטובוס ביציאה מהקיבוץ. לא הבנתי למה הם רצים ומה פתאום הם מחכים לאוטובוס, כי הרי אסור לנסוע ביום כיפור ובכלל, זה היה יום שבת ואין אוטובוסים. ואז שמתי לב שהם לבושים במדים של חיילים ושמגיעים לתחנת אוטובוס עוד מבוגרים במדים, וגם אמהות, ופתאום גם אבא ואמא  ויואב על הידיים שלה, למרות שהוא היה כבר בן שלוש ומזמן אמא לא הסכימה להרים אותו על הידיים כי זה כבר פינוק. וגם אבא במדים, וגם אבא של שרון ואבא של רני.

 

עזבנו את הכדור בדשא ורצנו לתחנה. המבוגרים נראו לי ממש עצבניים וראיתי שאמא של שרון קצת בוכה, וזה היה ממש מוזר, כי האמהות שלנו אף פעם לא בוכות, ובכלל, כשאני בוכה, אפילו מסיבה באמת מוצדקת, ישר ניצה או אמא אומרות לי "מספיק עם הדמעות, איילת, את כבר ילדה גדולה", ואז אני חייבת להפסיק, למרות שממש בא לי לבכות.

 

היו שם המון מבוגרים והיה לי קשה להגיע לאבא ואמא, אז נדחפתי קצת ולא היה אכפת לי שיגידו שאני נדחפת, והגעתי אליהם. אבא החזיק את יואב על הידיים כי הוא בכה, וביד השנייה חיבק את אמא. ופתאום ראיתי שגם אמא הולכת לבכות והבנתי שמשהו ממש לא בסדר. התחלתי להרגיש את הגוש הקשה הזה שעומד לי מתחת לגרון, כמו כשניצה או אמא כועסות עלי, או כמו אז, כששרון סיפרה רק ליעל שהיא אוהבת את רני ולי היא סיפרה שלושה ימים אחרי שכבר ידעתי את זה מנועה.

 

חיבקתי את אבא ואת יואב. אבא הוריד את היד שלו מאמא וחיבק אותי חזק. זה לא היה מוזר כי אבא אוהב לחבק, אבל פתאום אמא ליטפה לי את השיער מאחורה ואת זה היא עושה רק בימי שישי בערב, לפני שהולכים מהחדר הורים לחדר אוכל, ואז זה התור שלה ולא של ניצה לעשות לי קוקו בלוף.

 

שאלתי את אבא מה קרה והוא אמר לי שאני כבר ילדה גדולה ואפשר להסביר לי שפרצה מלחמה ושהוא ושאר הגברים צריכים ללכת לצבא. שאלתי אותו מתי הוא יחזור וכבר הרגשתי שהעיניים מתחילות לשרוף לי ושעוד מעט הדמעות יצאו החוצה, ואמא בטח תכעס שאני שוב פעם בוכה כמו ילדה קטנה, אבל אז נזכרתי שגם אמא נראית כאילו היא נורא רוצה לבכות, ולא השתדלתי יותר לעצור את הדמעות. אז עמדנו שם, אבא ואמא ויואב ואני, באמצע כל האנשים, ואני בכיתי בלי להתבייש, ואמא ליטפה לי את השיער וזה היה לי מאד כיף, ויואב הפסיק לבכות והסתכל עלי בוכה, ואבא חיבק אותי ואמר לי שעכשיו אני צריכה לעזור לאמא עם יואב עד שהוא יחזור מהמלחמה. ושוב פעם שאלתי מתי המלחמה כבר תיגמר ואבא אמר שאף אחד לא יודע. ואחרי כמה דקות הגיע אבא של גיא מקבוצת אלון, בבגדים רגילים, והוא רץ אל הטרנזיט הכחולה והסיע אותה אלינו.

 

אבא נישק אותנו מהר, ופתאום נראה לי שגם הוא רוצה לבכות, אבל בטח טעיתי, ואז הוא וכל הגברים עלו על הטרנזיט, ולפני שהספקתי להגיד שזה יום כיפור ובכלל אסור לנסוע ואולי צריך לדחות את המלחמה לאחרי הצהרים, הטרנזיט כבר נסעה, ואני נשארתי עם אמא ויואב ליד התחנה, ויואב שוב פעם בכה ואמר שהוא רוצה את אבא, והלכנו לחדר הורים, יואב על הידיים של אמא ואני הולכת לידה ושתינו שותקות.

 

את הסוכה כן בנינו בסוף, כי היו כמה אבות בקבוצה שלנו ובקבוצת נרקיס, שקטנים מאיתנו בשנה, שלא הלכו למלחמה. אבל במקום לבנות רק לנו סוכה אחת גדולה, כמו שהבטיחו לנו, הם בנו לשתי הקבוצות סוכה אחת לא גדולה. ניצה אמרה שנגיד תודה שבכלל בנו לנו סוכה וש"זה לא הזמן המתאים לבוא בטענות". אני ושרון ונועה וענת היינו אחראיות על הקישוטים, והבנים ורותי ויעל הביאו מהחדר אוכל את הארוחות, אבל למרות שניצה הבטיחה שהשנה נוכל לאכול בסוכה גם ארוחת ערב ואם נהיה ילדים טובים היא תרשה לנו לישון לילה אחד בסוכה, בגלל המלחמה הכל התחרבן לנו. אז אכלנו בסוכה רק ארוחות בוקר וצהרים, שיחקנו ברביעיות ורני ניצח וגם עשינו שיעורים לפעמים. ולמרות שהמורה טובה אמרה שהיא תיתן פחות בגלל המלחמה והכל, בסוף בכל זאת נראה לנו שהיו יותר מדי שיעורים.

 

אחרי הצהרים הלכנו לחדר הורים, למרות שלפני המלחמה קבענו שנשאר כל הזמן בסוכה. אבל היה פחות כיף עכשיו, בגלל המלחמה ובגלל שקבוצת נרקיס היו איתנו בסוכה וזה לא אותו דבר, במיוחד שהדר מנרקיס כל הזמן השוויצה שלאבא שלה יש תפקיד מאד חשוב בצבא והוא כבר הרג מלא סורים, ולי בכלל לא היה אכפת שאבא שלי לא יהרוג אף אחד, אפילו אם הוא סורי, העיקר שתיגמר כבר המלחמה והוא יחזור.

 

בחדר עזרתי לאמא עם יואב, כמו שאבא ביקש, למרות שהוא שכח שגם לפני כן עזרתי לה, בלי שביקשו ממני. שחקתי איתו בפזלים ובלגו שסבא וסבתא של העיר קנו לי כשהייתי בגילו ועכשיו הם עברו אליו. אמא לא ישבה לשחק איתנו כמעט והיא היתה כל הזמן עצובה ועצבנית ולא דיברה הרבה. היא נעשתה עצבנית במיוחד כשיואב חלה פתאום כמה ימים אחרי שבנינו את הסוכה. היה לו חום מאד גבוה, בטח 40 מעלות, כי כשלי היה פעם וירוס והיו לי 39 מעלות בערך, אמא נבהלה אבל לא כמו עכשיו עם יואב. הוא לא רצה לאכול כלום וכל הזמן אמר שכואב לו הראש ולא רצה לקום מהמיטה. אמא לקחה אותו למרפאה, ולילי האחות בדקה אותו ואמרה שזה איזה וירוס שיעבור עוד כמה ימים.

 

למחרת בבוקר, כשאמא ראתה שהחום שלו לא ירד, היא החליטה לקחת אותו לסורוקה. רציתי לבוא איתם לבאר שבע כי אמא תמיד קונה לי שם גלידה ולפעמים גם הולכים לסרט, אבל היא אמרה שהיא לא הולכת לבלות  ושאין לי מה לעשות איתה בבית חולים.

 

אמא ויואב נסעו בטרנזיט הכחולה עם אבא של גיא, שמאז המלחמה הפך לנהג בית. אמא לקחה את יואב על הידיים כי הוא בכלל לא יכל ללכת, והפעם היא כנראה האמינה לו שזה לא סתם פינוק, ואני באתי איתם עד לטרנזיט, וחיבקתי ונישקתי את יואב ואמרתי לו שלא יפחד ושעוד מעט הוא יהיה בריא ואני אשחק איתו בפזל ובלגו וגם בשודדים שהוא כל כך אוהב ואני לא אוהבת, אבל אני מוכנה לשחק במיוחד בשבילו. ליואב לא היה כוח לדבר איתי והוא רק הסתכל עלי ובכה בכי שקט כזה. ואז אבא של גיא התניע את הטרנזיט ואמא אמרה לי ללכת אחרי הצהרים לחדר הורים של שרון, אם היא לא תחזור עד אז, והם נסעו.

 

חזרתי לסוכה ושיחקתי רביעיות עם שרון, נועה ויעל. רני שיחק עם תומר בכדורגל אז הפעם אני ניצחתי. אבל זה לא שווה כמו לנצח את רני. בצהרים תומר אמר שאין לו כוח ללכת עד לחדר אוכל ולהביא לנו את האוכל, וגם רותי אמרה שלא בא לה, אז הלכנו כולנו לאכול בחדר אוכל, שהיה נורא מוזר כי היו בו כמעט רק ילדים ואמהות ומטפלות ובקושי כמה גברים שלא הלכו למלחמה. המבוגרים גם היו עצבנים כל הזמן וצעקו עלינו כל פעם שקצת הרעשנו, כאילו הם שכחו בכלל שאנחנו בחופש סוכות ומותר לנו לעשות כיף.

 

אחרי הצהרים ניצה אמרה לי שאמא עדיין לא חזרה עם יואב מהבית חולים, אז הלכתי עם שרון לחדר הורים שלה, שרק אמא שלה היתה בו. באותו הלילה לא היה לי כוח לצחוקים אחרי כיבוי אורות כי נזכרתי פתאום שיואב ישן בבית חולים בלי הדובי שלו וששכחתי להזכיר לאמא לקחת מהבית ילדים שלו.

 

בבוקר הלכנו לחדר אוכל לארוחת בוקר, כי לאף אחד לא התחשק ללכת להביא את הארוחה לסוכה. ניצה היתה שקטה ולא צעקה עלינו כמו תמיד כשהרעשנו. שאלתי אותה אם אמא שלי ויואב כבר חזרו והיא הסתכלה עלי הרבה זמן לפני שהיא אמרה לי בשקט שעדיין לא ושגם היום אני אלך לחדר הורים של שרון. ואז היא ליטפה לי את השיער, אולי בגלל שהסתרקתי ממש טוב בבוקר ושרון עשתה לי צמה מסודרת כמו שניצה אוהבת. המשכתי לאכול ואפילו אכלתי מהדייסת אורז שאני שונאת, כדי שניצה תשמח ואולי תלטף לי עוד פעם את השיער. אחר כך ראיתי אותה הולכת אל אמא של שרון, ושתיהן הסתכלו עלי ודיברו, ואמא של שרון נראתה לי עוד פעם כאילו היא הולכת לבכות, כמו ביום הראשון של המלחמה.

 

אחרי הצהרים הלכנו לחדר הורים של שרון אבל נשארנו לשחק בחוץ, על הדשא, עם אחיה התינוק, תומר. אחרי כמה זמן ראינו פתאום את ניצה נכנסת לשביל שלנו, למרות שהחדר שלה נמצא בכלל בצד השני של הקיבוץ. היא התקרבה אלינו ואפילו התיישבה אתנו קצת על הדשא ושחקה עם תומר. ואז היא קמה כדי להיכנס לחדר ופתאום ליטפה לי את השיער, פעם שנייה באותו יום, ולא ליטפה את השיער של שרון, אפילו שהשיער שלה תמיד מסודר בקוקו גבוה והצמה היפה שהיא עשתה לי בבוקר כבר די התפרקה. חשבתי שזה היה אולי בגלל שאכלתי את הקישואים בצהרים, אפילו שאני שונאת קישואים.

 

נשארנו לשחק על הדשא וניצה ואמא של שרון דיברו בחדר, עם הדלת פתוחה. אבל לא יכולנו לשמוע על מה הן מדברות כי הן דיברו בלחש. הייתי נורא סקרנית לדעת על מה הן מדברות, מפני שניצה אף פעם לא באה לחדר הורים של שרון סתם ככה, אלא אם כן שרון עשתה משהו רע בקבוצה, וגם זה לא קורה כל כך הרבה. לחדר הורים שלי היא מגיעה יותר, כי השיער שלי לא תמיד מסודר, או שאני לא מצחצחת תמיד את השיניים, או שאני לא אוכלת קישואים וכרובית. לכן התיישבתי על המדרגה בכניסה לחדר וניסיתי להקשיב.

 

שרון המשיכה לשחק עם תומר בדשא ובגלל הרעש שהם עשו לא הצלחתי להבין מה הן אמרו, חוץ מזה שהן דיברו די בלחש וזה היה לי מאד מוזר לשמוע את ניצה מדברת בלחש כי בדרך כלל היא מדברת בקול מאד חזק, כדי שנשמע אותה טוב, או שהיא צועקת עלינו כשאנחנו לא בסדר. ואז תומר היה פתאום שקט כי הוא התעסק עם מקל שהוא מצא בדשא, ושרון שכבה על הדשא והסתכלה לשמים, ולכן יכולתי לשמוע קצת מה הן מדברות.

 

ניצה אמרה כל הזמן יואב ומירה, שזה השם של אמא שלי, ואמא של שרון אמרה "איך זה יכול להיות, איך זה יכול להיות", ושתיהן נאנחו כל הזמן. ואז ניצה אמרה משהו על "הסרטן של יואב", ואני כבר התחלתי להיות ממש מבולבלת כי אין לנו פה בכלל סרטנים, רק צפרדעים מגעילות שקופצות תמיד בלילה מהדשא לשבילים ולכן אני אף פעם לא מסתובבת בחושך יחפה, גם כשניצה לא רואה, אפילו שרני ותומר ושרון ונועה צוחקים עלי שאני פחדנית. וחשבתי שאפילו בבריכה אין בכלל סרטנים ורק אולי בים, פעם מזמן, כשנסענו כל הקבוצה ויואב בכלל לא היה איתנו, מצאנו סרטן אחד נורא קטן, והוא בכלל היה מת. אז לא הבנתי מאיפה יואב מצא סרטן ועל מה ניצה מדברת.

 

ואז אמא של שרון אמרה שהסרטן בגוף של יואב ממש ענק ואין כבר מה לעשות, ואני הייתי עוד יותר מבולבלת מפני שגם אם נגיד יואב מצא איפה שהוא סרטן, איך הוא בכלל נכנס לו לתוך הגוף, הרי יואב כל כך קטן והוא לא יכול לבלוע אפילו סרטן קטנטן ובטח שלא סרטן ענק. בעצם, אפילו אבא לא יכול לבלוע סרטן ענק ואבא ממש גדול. יותר מאבא של שרון ושל רני ושל נועה. רק אבא של יעל יותר גבוה ממנו, אבל לא שמים לב כי הוא תמיד הולך כפוף מפני שהוא אומר שכואב לו הגב מהעבודה בנגריה.

 

ואז תומר התחיל לבכות ושרון בקשה שאני אבוא לשחק איתם, לכן לא יכולתי לשמוע יותר מה הן אומרות. אחרי כמה דקות ניצה יצאה אלינו, אבל הפעם לא התיישבה לשחק איתנו בדשא. הסתכלתי עליה ופתאום חשבתי שגם לה יש את הפרצוף הזה שהיה לאמא ביום הראשון של המלחמה, פרצוף כזה שנורא רוצה לבכות. שאלתי אותה אם אמא שלי ויואב יחזרו היום מהבית חולים וניצה לא הסתכלה עלי ואמרה שלא. ואז נזכרתי בדובי של יואב ואמרתי לה שמישהו חייב לנסוע לבית חולים להביא ליואב את הדובי כי ממש קשה לו לישון בלעדיו, וניצה לא אמרה כלום ורק נראה היה לי עוד יותר שהיא מתאפקת לא לבכות, ואז היא אמרה לנו לא לשכוח לחזור עד שבע והלכה.

 

באותו לילה שוב פעם לא התחשק לי להשתתף בצחוקים של שרון ויעל ורק שכבתי לי על הגב והסתכלתי על התקרה. אפילו שהיה כבר חושך אחרי כיבוי אורות, התריסים לא היו סגורים טוב והאור של הירח, שהיה עגול וגדול, נכנס לחדר, וככה יכולתי לראות את הקורים של העכבישים בתקרה. שכבתי והסתכלתי עליהם ואחר כך חלמתי על עכבישים וסרטנים שקופצים בחושך מהדשא לשבילים, ואני ויואב רצים יחפים ומנסים לא לדרוך עליהם.

 

למחרת בבוקר שוב אכלנו בחדר אוכל ובעצם לא אכלנו יותר בסוכה. ניצה היתה אפילו יותר שקטה מאשר ביום הקודם וגם העינים שלה היו אדומות כמו העיניים של אבא אחרי שהוא שומר כל הלילה בשער או העיניים שלי אחרי שאני בוכה הרבה ולא מצליחה להתאפק. רציתי לשאול אותה אם הביאו ליואב את הדובי שלו אבל כל פעם שהסתכלתי עליה והיא שמה לב, היא התחילה לדבר עם מישהו אחר. חשבתי אולי לאכול מהדייסה ואחר כך לשאול אותה, אבל הפעם ממש לא יכולתי להכניס אפילו כף אחת לפה.

 

מיכה, המזכיר קיבוץ, שהוא כבר מבוגר ולכן לא הלך למלחמה, ואבא של גיא, הנהג בית, ניגשו לשולחן שלנו וניצה קמה ושלושתם התיישבו בשולחן לידינו, כדי שהיא תוכל גם לראות אם אנחנו מתנהגים בסדר וגם לדבר איתם. הם לא לחשו אבל רני ותומר דיברו בקול רם אז היה לי קשה בכל זאת לשמוע מה הם אומרים. שמעתי אותם מדברים על אמא ועל יואב, וגם על הסרטן של יואב, ואז הם גם דיברו פתאום על גדעון, אבא שלי, שחייבים לדאוג שהוא יגיע מהר ושאולי כדאי ליצור קשר עם שרגא, אבא של הדר מקבוצת נרקיס, שיסדר משהו. ואז ניצה הסתכלה עלי, ועשיתי את עצמי לא מקשיבה ואכלתי מהדייסה שכבר היתה קרה ועוד יותר מגעילה. היא אמרה בלחש אבל אני בכל זאת שמעתי כי הפעם נורא נורא התאמצתי, שחייבים לארגן את זה מהר כי יואב לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן.

 

אחר כך לא שמעתי יותר מה הם אמרו כי רני ותומר התחילו לריב וניצה היתה צריכה  להפריד ביניהם. מיכה המזכיר ואבא של גיא קמו ללכת, ולפני שהספקתי לחשוב על זה, אמרתי לאבא של גיא, "אם אתה נוסע היום לבאר שבע אז אולי תוכל לעבור בבית ילדים של יואב, אח שלי, ותיקח לו את הדובי שלו לבית חולים, כי קשה לו להחזיק מעמד בלילות בלי הדובי שלו?", ואז מיכה ואבא של גיא הסתכלו אחד על השני ועל ניצה ונראה לי שהם נבהלו ממה שאמרתי. ואז אבא של גיא, שראיתי שהיה לו לא נעים, אמר לי שאם הוא ייסע לבאר שבע הוא ידאג להביא ליואב את הדובי, ושניהם הלכו. אני הסתכלתי על ניצה וידעתי שהיא רואה שאני כועסת עליה, כי כבר אתמול ביקשתי ממנה לדאוג לדובי של יואב ועכשיו היתה לי הוכחה שהיא לא עשתה את זה.

 

אחרי הארוחה הלכנו לסוכה, אבל לא התחשק לי לשחק ברביעיות או לצייר עם נועה ושרון, וסתם שכבתי לי על המזרון והסתכלתי על הקישוטים בתקרה, ולא היה אכפת לי שניצה תגיד לי שאם אני לא משחקת אז לפחות שאני אגמור את השיעורים בחשבון. אבל ניצה רק הסתכלה עלי ולא אמרה לי כלום, אפילו לא על זה שלא הסתרקתי טוב באותו יום. אחר כך היא ודבורה, המטפלת של קבוצת נרקיס, הלכו לבית ילדים שלנו לשתות קפה ונשארנו לבד.

 

נועה ביקשה שאעזור לה ולשרון לתלות קישוטים שנפלו, אבל עניתי שלא מתחשק לי והיא אמרה שאני לא חייבת לדבר אליה לא יפה כי היא לא עשתה לי כלום. אחר כך, כשהדר שוב פעם השוויצה שאבא שלה כבר בטח הרג לפחות מאה סורים, לא התאפקתי יותר וצעקתי עליה:

 

"תסתמי כבר ת'פה, שוויצרית אחת, ותגידי לאבא שלך שימצא את אבא שלי במלחמה ויביא אותו מהר לבית חולים, כי יואב בלע סרטן ענק והוא חייב להוציא אותו מהבטן שלו".

ואז הדר, המגעילה הזאת, שאף פעם לא אהבתי אותה, עוד לפני המלחמה, צעקה עלי:

 "את בעצמך סתמי ת'פה כי את בכלל לא מבינה כלום. שמעתי את אמא שלי מדברת עם דבורה על זה שליואב יש סרטן, שזה בכלל שם של מחלה ולא שם של חיה, מטומטמת אחת, והוא עוד מעט ימות כמו החיילים במלחמה."

הסתכלתי עליה ולא יכולתי להגיד כלום אבל שרון עמדה לידי וצעקה עליה:

"את מטומטמת ולא יודעת כלום. ליואב יש רק וירוס. חוץ מזה שהוא חולה רק כמה ימים ולא מתים כל כך מהר, לידיעתך, אלא חולים הרבה זמן, כמו שסבא שלי היה חולה מאז שהייתי בגן ורק לפני שנה הוא מת, וזה אומר שאת לא יודעת על מה את מדברת, כמו תמיד."

קמתי מהמזרון ועמדתי ליד שרון. עכשיו כולם הסתכלו על שלושתנו והקשיבו.

"נכון מאד". אמרתי להדר וצחקתי. "בטח אבא שלך גם בכלל לא הרג אפילו סורי אחד ואין לו בכלל תפקיד חשוב במלחמה כי אחרת הוא כבר מזמן היה מחזיר את אבא שלי. יש מספיק חיילים בצבא ואפשר לוותר על אבא שלי ליום אחד, כדי שהוא יוציא את הסרטן. חוץ מזה שאין כזאת מחלה שקוראים לה סרטן. עוד מעט גם תגידי שיש מחלות שקוראים להן עכביש ושבלול או אולי נמר ואריה?"

 

אני ושרון התחלנו לצחוק וגם רני ותומר ונועה ויעל צחקו, וצחקתי עוד יותר חזק כי בדרך כלל כשאני מספרת בדיחות אף אחד לא צוחק כמו כשרני או שרון מספרים. אני ושרון התישבנו על המזרון וראיתי שהדר מתעצבנת שכולם צוחקים עליה ואז היא נעמדה, הרימה את הראש ושמה את היד על המותניים, בעמידה הכי שוויצרית בעולם, ואמרה:

 

"ממש מצחיק. אבל רק שתדעו לכם שבאמת יש מחלה שקוראים לה סרטן ואפילו דוד של אבא שלי מת מזה כשהייתי קטנה. ובכלל, לא מחפשים את אבא שלך כדי שהוא יוציא את הסרטן מהגוף של יואב, כי אי אפשר בכלל להוציא אותו משם. שמעתי את אמא שלי אומרת שמחפשים את אבא שלך מפני שאמא שלך לא מוכנה להיכנס לחדר של יואב עד שאבא שלך לא יגיע לשם. יואב צועק "אמא, אמא, בואי", אבל אמא שלך לא נכנסת אליו ורק אומרת "תקראו לגדעון, אני לא יכולה להיכנס אליו לבד."

 

ואז קמתי מהמזרון והתנפלתי על הדר וצעקתי עליה שהיא שקרנית. היא קטנה ממני בשנה, אבל יותר גבוהה וחזקה ממני, ותמיד כשהלכנו מכות היא ניצחה אותי. אבל הפעם הרבצתי לה נורא חזק וגם שרון הרביצה לה וצעקה עליה "שקרנית", והמשכנו להרביץ לה עד שניצה ודבורה שמעו את הצעקות ורצו אל הסוכה. ניצה משכה אותי ואת שרון ודבורה הרימה את הדר מהרצפה. ניצה צעקה עלינו להיכנס מיד לבית ילדים והיא נשארה בסוכה ושאלה את רני מה קרה, אבל לא נשארתי כדי לשמוע מה הוא אמר לה אלא רצתי לבית ילדים.

 

עמדתי במקלחות ליד הכיור ושטפתי את הפנים ואת הסימן האדום שהיד של הדר השאירה לי על הלחי, ששרפה לי נורא, והכנסתי את כל הראש מתחת למים, אפילו שניצה לא מסכימה להרטיב בלי לחפוף, אבל כבר לא היה אכפת לי מה ניצה תגיד לי על השיער ועל הדר, וגם לא ניסיתי לעצור יותר את הדמעות ששרפו לי בעיניים כבר מאז ארוחת בוקר, ועכשיו הן נזלו ונזלו החוצה ובכיתי בקול רם ולא היה אכפת לי מי ישמע. רצתי לחדר שלי ושל שרון ויעל ושכבתי במיטה שלי על הבטן, וגם כשניצה נכנסה לחדר וידעתי שהיא תכעס כי אסור לשכב במיטות באמצע היום, לא קמתי ולא הפסקתי לבכות. ניצה התיישבה לידי על המיטה, ליטפה לי את השיער ולא אמרה לי כלום. מרוב שבכיתי לא הצלחתי בכלל ליהנות מהליטופים. אחרי כמה זמן, אני לא יודעת כמה, נרדמתי.

 

כשהתעוררתי היה כבר צהרים והייתי לבד בחדר. שרון הביאה לי אוכל, למרות שניצה לא מרשה לאכול בבית ילדים סתם ככה אלא רק כשחולים. אבל לא אכלתי כמעט כלום. גם לא הלכתי אחרי הצהרים עם שרון לחדר הורים שלה אלא המשכתי לשכב במיטה ולהסתכל על קורי העכביש בתקרה אחרי שכבר לא היה לי יותר כוח לבכות. גם לארוחת ערב לא קמתי ונרדמתי ממש מוקדם, אפילו שזה חופש וכיבוי אורות הוא שעה יותר מאוחר, אבל תמיד אחרי שאני קצת בוכה אני עייפה והפעם בכיתי ממש הרבה.

 

למחרת בבוקר, כשניצה באה להעיר אותנו, נשארתי במיטה כששרון ויעל הלכו לצחצח שיניים, וניצה ישבה על המיטה שלי וליטפה לי את השיער הפרוע מהלילה שעוד לא הספקתי לסרק. ואז היא אמרה לי בקול הכי שקט ונעים ששמעתי ממנה אי פעם, שיואב היה נורא חולה והוא מת אתמול בלילה בבית חולים. לא בכיתי כי לא נשארו לי כבר דמעות. רק שאלתי אותה אם אבא של גיא הביא ליואב את הדובי שלו ואם מצאו את אבא שלי במלחמה. ניצה אמרה שאבא יגיע הביתה היום ובצהרים תהיה ההלוויה ולא אמרה כלום על הדובי. אז שאלתי אותה אם אבא הספיק לבוא לבית חולים כדי להיכנס עם אמא ליואב, שלא יהיה לבד, וניצה התחילה לבכות בשקט ורק חיבקה אותי חזק ולא אמרה כלום.

 

אחר כך הלכנו כולנו לחדר אוכל וכנראה שניצה סיפרה לשאר הילדים על יואב, כי זאת היתה הפעם הראשונה שאף אחד לא רב וכולם דיברו בשקט, ניצה בכלל לא היתה צריכה לבקש שנפסיק להרעיש.

 

אחרי הארוחה דבורה של קבוצת נרקיס לקחה את שתי הקבוצות לסוכה וניצה לקחה אותי למרפאה. אמא שכבה על המיטה של הבדיקות עם עיניים עצומות ואבא, לבוש מדים ועם זיפים גדולים בכל הפנים, עמד לידה ודמעות שקטות ירדו לו מהעיניים. רצתי אליו וחיבקתי אותו חזק חזק סביב המותניים כשהראש שלי שקוע בחולצה שלו. אבא חיבק אותי בחזרה והתחיל לבכות בקול. הוצאתי את הראש מהחולצה של אבא והסתכלתי על אמא, שהפנתה את הראש והסתכלה עלי. ואז יצא לה פתאום מהגרון מין קול מוזר נורא, משהו כמו יללה של חתול יחד עם סירנה של אמבולנס, וזה נעשה רק חזק יותר ויותר ואז אבא הפסיק לחבק אותי, התכופף אל אמא, הכניס את הידיים בין הצוואר שלה לכרית והרים אותה קצת בחיבוק חזק, מחבר את הלחי שלו ללחי שלה, וגם לו יצאו מהגרון קולות מוזרים. לא יכולתי יותר לשמוע את הקולות האלה כי הם היו מכאיבים נורא, אז חיבקתי את אבא מאחורה והצמדתי אוזן אחת לחולצה שלו וכיסיתי ביד את האוזן השנייה.

 

אחרי כמה זמן ניצה ואמא של שרון עזרו לאבא להושיב את אמא על המיטה. ניצה נתנה לאמא ואבא מים בכוסות פלסטיק ואחר כך שטפה את היד שלה והרטיבה לאמא את הפנים. מיכה המזכיר נכנס ורק עמד והסתכל בשקט על אמא ואבא, ואף אחד לא דיבר. ואז ניצה ואמא של שרון החזיקו את אמא בשתי הידיים, הורידו אותה מהמיטה והלכו איתה לדלת. אבל בעצם הן גררו אותה כי הרגליים שלה בקושי זזו. יצאתי אחריהן החוצה ואבא ומיכה הלכו אחרי, ובחוץ כבר היו המון חברים אבל בעיקר נשים כי הגברים היו במלחמה, וכולם התחילו ללכת בשקט בשביל אל הגבעה של הבית קברות.

 

חנה מהמכבסה החליפה את ניצה והחזיקה את אמא, ומיכה ואבא של גיא החזיקו את אבא  משני הצדדים, וזה היה נורא מוזר כי אבא גבוה משניהם בהרבה, גם עכשיו, כשכל הגוף שלו היה מכופף כאילו יש לו כאב בטן. ניצה אמרה לי שאנחנו נחזור לסוכה ולא נלך להלוויה. לא אמרתי כלום כי לא חשבתי לפני כן אם אני רוצה או לא רוצה ללכת לבית קברות, כי אף פעם לא הייתי שם קודם ולא ידעתי איך זה שם בכלל. ניצה נתנה לי יד והלכנו ביחד לסוכה. שיחקנו ברביעיות ואני ניצחתי אפילו שגם רני השתתף, אבל אני ידעתי שהוא נתן לי בכוונה לנצח בגלל יואב, אז זה לא היה שווה. הדר ישבה בצד עם החברות שלה מקבוצת נרקיס ולא דיברנו איתן.

 

אחרי הצהרים הלכתי לחדר הורים אבל היו שם המון חברים וגם אנשים שלא הכרתי, והם דיברו בשקט עם אבא ואמא, ואמא נראתה כאילו היא בכלל לא מקשיבה לאף אחד, רק הסתכלה קדימה כל הזמן בעיניים נורא אדומות. לא היה לי איפה לשבת או אפילו לעמוד ואחרי כמה זמן אמא של שרון לקחה אותי אליה לחדר, ושיחקתי עם שרון ותומר התינוק על הדשא עד שהגיע הזמן לחזור לבית ילדים. וגם למחרת לא היה לי איפה להיות אחרי הצהרים בחדר הורים, אז שוב הלכתי לשרון, וככה במשך כמה ימים, שבוע נדמה לי, עד שיום אחד באתי ורק אמא ואבא היו בחדר. אמא שכבה על הספה בחדר הגדול עם עיניים עצומות ואבא תיקן משהו במקלחת. רציתי לספר לו על הסוכה ועל הדר ולשאול אותו מה הוא עשה במלחמה, אבל רק עמדתי לידו והסתכלתי מה הוא עושה ולא דיברנו. אחר כך חזרתי לחדר הגדול וראיתי שאמא עדיין שוכבת עם עיניים עצומות. ידעתי שהיא לא ישנה אבל לא רציתי להפריע לה. אז אמרתי לאבא שאני הולכת לחדר הורים של שרון ויצאתי.

 

וככה הייתי באה לחדר שלהם אחרי הצהרים, אבא היה מתקן דברים ואמא היתה שוכבת עם עיניים עצומות במיטה בחדר הקטן או על הספה בחדר הגדול, והיה שם שקט רע שעשה לי גוש מתחת לגרון. אז אחרי כמה זמן הייתי הולכת לשרון או שהייתי מסתובבת למעלה בחורשה, מאחורי השורה האחרונה של הבתים, ואמא ואבא היו חושבים שאני אצל אמא של שרון, והיא היתה חושבת שאני אצלם. ואחרי כמה זמן כבר בקושי באתי לחדר הורים שלי, אולי רק פעמיים בשבוע, ובשאר הזמן הסתובבתי בחורשה, אפילו כשכבר התחיל להחשיך מוקדם ונהיה קר.

 

רק כשהתחיל לרדת גשם ולא יכולתי ללכת יותר לחורשה, הגעתי לחדר שלהם יותר, ובינתיים כבר נגמרה המלחמה, למרות שאצלנו היא נגמרה כבר מזמן כי לא לקחו את אבא יותר לצבא אחרי שיואב מת. אמא כבר לא שכבה כל כך הרבה במיטה כשהייתי באה לבקר, אלא הסתובבה בחדר וסידרה דברים והחליפה במקומות בין הכורסאות לספה, אבל את הפזלים והלגו של יואב היא לא העבירה למקום אחר והם נשארו על המדף בחדר הקטן. אני הייתי יושבת על הספה בחדר הגדול ואוכלת מהעוגה שאמא של שרון הכינה לאמא שלי כל יום חמישי ושרק אני אכלתי ממנה, למרות שהעוגות שאמא שלי עשתה לפני שיואב מת היו פי עשר יותר טעימות. וגם הייתי מסדרת את השחורים והלבנים בלוח הדמקה על השולחן הקטן בסלון, כדי שכשאבא יבוא נוכל לשחק, וחיכיתי שהוא ישאל אותי אם בא לי לשחק אבל הוא אף פעם לא שאל. אז תמיד לפני שהלכתי הייתי מסדרת אותם בחזרה בקופסה, עד שהפסקתי בכלל להוציא את הקופסה כשהייתי מגיעה אליהם.

 

בהתחלה הייתי מביאה איתי גם שיעורים בחשבון כדי שאבא יעזור לי, אבל אחרי כמה פעמים שהוא אמר לי שהוא עסוק בתיקונים ושהוא יעזור לי אחר כך, הפסקתי להביא לחדר את המחברת חשבון, וכל פעם שלא ידעתי לפתור תרגילים, הייתי מעתיקה משרון או מיעל. אבא גם לא היה שואל אותי יותר אם המורה חוה לחשבון קוראת לי ללוח, כי הוא הרי ביקש ממנה מזמן שלא תעשה את זה כי אני נורא מתבלבלת ליד הלוח, וגם תרגילים שאני יודעת לעשות לא מצליחים לי בלוח.

 

יום אחד כשהקשבתי לניצה ודבורה בלי שהן ידעו שאני שם, שמעתי את ניצה אומרת, "זה טוב שלמירה יהיה תינוק חדש עכשיו. מזל שהיא נכנסה להריון לפני שיואב מת." ואז נזכרתי שראיתי באמת שאמא השמינה בזמן האחרון ושחשבתי שזה בגלל שהיא שוב אוכלת "כמו שצריך", כמו שניצה תמיד אומרת לנו. שמחתי שיהיה לנו תינוק חדש עוד מעט, ואני אבוא לחדר הורים כל יום אחרי הצהרים ולא אלך יותר לחורשה ולשרון, ואעזור לאמא עם התינוק, וכשהוא יגדל קצת אני אשחק איתו בלגו ובפזלים שהיו שלי ואחר כך עברו ליואב, ועכשיו הם סתם שוכבים על המדף, ואולי בגלל התינוק החדש אמא לא העבירה אותם לשום מקום.

 

אמא ילדה קצת אחרי שהתחיל שוב הקיץ, אבל הפעם החופש לא היה כל כך כייפי מפני שלא יכולתי ללכת עם שאר הילדים לבריכה כי הייתי צריכה ללמוד בבקרים עם נעמה מקבוצת רקפת, שכבר הולכת לתיכון. דינה הרכזת חינוך דיברה עם אמא ואבא ואמרה להם ש"המצב ממש איום ונורא", ואם אני לא אלמד בחופש הגדול ואשלים את מה שלא למדתי כל השנה, אולי אצטרך להישאר כתה. אז למרות שנורא קנאתי בכולם שהם הולכים לבריכה, יותר לא רציתי ללמוד עם הדר באותה כתה ולכן למדתי עם נעמה כל בוקר ולא ברחתי לחורשה. ובסוף דינה הסכימה שאני אעלה כיתה עם כולם ואמשיך להשלים במשך השנה.

 

החופש הגדול נגמר וכבר התחלנו ללמוד, אבל אנחנו עדיין הולכים לבריכה אחרי הלימודים. עוד כמה ימים, בסוף סוכות, יסגרו אותה וירוקנו את המים. אבל למרות שאני נורא אוהבת להיות בבריכה ותמיד עצוב לי כשהיא ריקה, לפעמים אני לא הולכת אליה עם שאר הילדים בקבוצה, אלא הולכת לבית תינוקות לעזור לרחלי המטפלת לטפל בגלעד, התינוק החדש של אמא. רחלי מרשה לי להחזיק אותו על הידיים כשהוא בוכה, וגם קצת לטייל איתו בעגלול אבל רק בתוך הבית תינוקות, כדי שאמא לא תראה אותי במקרה מטיילת עם גלעד כשהיא באה לבית תינוקות כדי להיניק אותו או הסתכל עליו כשהוא ישן. אני הולכת אחרי הצהרים לחדר הורים ומסתכלת איך אמא מטפלת בגלעד, אבל כל פעם שאני מציעה להרים אותו או לטייל איתו, היא אומרת שאני עוד קטנה ושזאת אחריות גדולה מדי לטפל בתינוק. אני לא אומרת לה כלום אפילו שאני נורא רוצה להגיד לה שהיא שכחה שכשיואב נולד, לפני ארבע שנים, הייתי הרבה יותר קטנה והיא בכל זאת נתנה לי לטפל בו.

 

מאז שגלעד נולד אמא ישנה על מזרון ליד המיטה שלו בבית תינוקות, כדי שהיא תוכל לקום אליו בלילה להיניק אותו. היא האמא היחידה בבית תינוקות שמיניקה, ושמעתי את רחלי וניצה מדברות על זה שזה בכלל לא באופנה עכשיו להיניק ולמה מירה מתעקשת לעשות לה את החיים עוד יותר קשים, וחבל, כי היא בקושי ישנה בלילות בשביל להיניק, במקום לתת לשומרת לילה של הבית תינוקות להאכיל אותו מבקבוק כמו את כל התינוקות, ושעכשיו היא תיצור הקדמה, לא, תקדים, ועוד אמהות ירצו לישון על מזרון בבית תינוקות, גם אם התינוקות שלהן אוכלים מבקבוק ולא מהציצי. אבל לאמא שלי לא אכפת הפעם ממה שאומרים. היא לא מתווכחת איתן ופשוט ממשיכה להיניק ולישון על המזרון בלילות.

 

אבל אני יודעת, כי שמעתי את אמא מספרת לאבא, יום אחד כשהגעתי לחדר שלהם אחרי הצהרים והם לא שמעו שנכנסתי, שאמא לא ישנה טוב בלילות לא בגלל ההנקה והמזרון הלא נוח או הבכי של שאר התינוקות בבית התינוקות, ושעוד לפני שגלעד מתעורר ובוכה, הצעקות של יואב "אמא, אמא, בואי" מעירות אותה מהחלומות.

 

זהו. חשבתי על כל השנה האחרונה ועכשיו אני צריכה לבקש שלוש סליחות. הכי אני רוצה לבקש סליחה מיואב, בגלל שהוא מת לבד, בלי הדובי שלו, שלא הצלחתי לדאוג שיביאו לו, וגם בגלל שאני לא הייתי איתו בחדר ולא שחקתי איתו. אבל הוא כבר לא יכול לשמוע אותי אז אני לא יודעת אם זה נחשב. אולי אני צריכה לבקש סליחה מהדר בגלל שהרבצתי לה אז, אבל אני עדיין כועסת עליה וחוץ מזה שאני חושבת שהיא צריכה לבקש ממני סליחה, אם כבר. ובכלל, אני מתחילה להתעצבן על השיעורים האלה כי זה רק חצי שיעורים. מה עם הסליחות שצריכים לבקש מאיתנו, ממני, מי ידאג להן?

 

 

נכתב על ידי MICHAL159 , 7/10/2019 15:11  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  MICHAL159

בת: 52

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , סיפורים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMICHAL159 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על MICHAL159 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ