לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סיפורים קצרים, סיפורים ארוכים, סיפורים ארוכים מאד.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2019

כל היום היתה כובסת: פרק ראשון - אוטובוס מוכר, אוטובוס זר



נעה עומדת, כדרכה, מחוץ לתחנת האוטובוס, אינה מצטופפת עם האנשים העומדים חסרי סבלנות ליד העמוד שעליו מתנוססים מספרי האוטובוסים, בודקים בתחושה עצבנית, שהפכה להם טבע שני, שמא זומם מישהו לעקפם. מכנסי הג'ינס מעקצצים את רגליה בחום הכבד שכבר שורר בשעת בוקר מוקדמת זו, ועדיין לא שמונה אפילו, ונעה שמחה על החולצה הדקה שלגופה, המתירה לרוח הקלושה שעדיין מנשבת בשעות הבוקר לאווררה, ואילו את מבטי הגברים החומדים משיבה ריקם בסירובה העיקש להיצמד.


והנה כבר מגיע האוטובוס ונעצר בחריקה המוכרת שלו בתחנה, ונעה עולה ומתיישבת במקומה הקבוע, ליד החלון במושב הקרוב לדלת האחורית. בתחנה הבאה תעלה ותשב לידה המחומצנת, כך היא מכנה אותה, ובידה שתי שקיות. באחת יהיו לחמניות חמות עם שומשום, ובשניה ארנק, חבילת טישו והמפתחות לביתה. מילה לא יחליפו ביניהן, למרות שכבר חודשים ארוכים הן יושבות זו לצד זו באותו אוטובוס, באותה שעה.


היא מתרווחת בכיסאה לעוד כמה דקות, עד שתעלה המחומצנת, שתתיישב באנחה וגופה הכבד ימחץ את נעה אל החלון. היא לא תאמר על כך מלה. בתחילה שקלה להחליף מקום, לשבת אולי ליד הנער הצנום במדי ביה"ס, היושב קפוא על מקומו ומסתכל בחלון, מתעלם מהנוסעים האחרים. "גלעד", החליטה לקרוא לו. פעם אחת אפילו העזה וישבה מאחורי המושב לארבעה, של תלמידי התיכון, אבל חיוכיהם גרמו לה לנעוץ את עיניה בחלון כל הנסיעה ולהתפלל שרק הפעם לא יהיו פקקים בדרך. זה מכבר וויתרה על הרעיון לנטוש את שכנתה לספסל, וזאת בשל ריח הלחמניות הטריות המעלה בה צביטת געגוע למשהו שמעולם לא היה.


נעה ממהרת להוציא מתיקה את העיתון, כדי שתספיק לפרוס אותו על ברכיה לפני שתעלה המחומצנת. עיניה מרפרפות לרגע על הכותרות הצבעוניות בעמודים הראשונים וכבר היא מדפדפת אל העמודים האחרונים, לפני שהיא תגיע. נדמה שרק כשנעה עוברת על מודעות האבל, משגיחה המחומצנת בנוכחותה ומפנה אליה את ראשה. בזווית עינה מבחינה נעה במבטיה העוינים. ידיה נשענות על חזה העצום, והמחשבה "זאת משוגעת" כתובה על מצחה באדום מהבהב, שרק שערות צהובות שמנוניות מסתירות. נעה, שאת הבחירה שלה עשתה כשהחליטה לדבוק בריח הלחמניות, בחרה לוותר על טקס מודעות האבל הממושך בו החלה עוד שם, כשהיו מחלקים את העיתונים לתאי הדואר. לפני ארוחת הצהרים היתה ממהרת לתא הדואר של הוריה וחומקת עם העיתון לשירותים, מורידה את המכסה, יושבת וקוראת את המודעות. שם אפילו לא טרחה לעבור על העמודים הראשונים. היתה פותחת את העיתון מהסוף, מדלגת עמוד או שניים ושוקעת במודעות, נהנית להמציא סיפורי חיים שלמים מהמילים הבודדות שהופיעו בריבועים השחורים.


בתחילת דרכן המשותפת, עוד היתה נעה מדפדפת דפדוף עצבני בעמודים הראשונים, משימה עצמה מתרכזת בכותרות הצועקות מלחמה ואחר כך בסיפורי הטרגדיות האנושיות הקטנות שבעמודי האמצע הצבעוניים יותר. מרפרפת במהירות בין רצח אשה בידי בעלה לבין אם באוקלהומה שהטביעה את שני ילדיה בנהר, כדי לרצות חבר שונא טיטולים. לבסוף היתה מגיעה לעמודים האחרונים, מטה את ראשה אל הידיעות הזניחות שבעמוד הימני, אך עיניה פוזלות אל העמוד השמאלי, אל הריבועים השחורים שלה. אך מהר מאד הבינה שאין זה אפשרי לפרוס את העיתון בצורה כזאת במקום הצר שהשאירה לה המחומצנת, ונאלצה לקפל את העיתון על ברכיה, כשרק המודעות מופיעות.


הנה כבר עלתה. אנחה ורשרוש שקיות וגופה הכבד צונח אל כיסאה. פעם אחת ויחידה אמרה לה נעה שלום, מספר ימים לאחר שהצטרפה לחבורה הקבועה של האוטובוס ונעשתה לשותפתה לספסל. אך מאחר שכל תשובה לא הגיעה מהמחומצנת, לא חזרה על כך יותר. גם לנהג אמרה פעם בוקר טוב. הוא רק זרק בה מבט מופתע, לא מבין, ומלמל משהו לא ברור. גם על כך לא חזרה יותר.


נעה כבר שקועה בריבועים, מתעלמת ממבטי שכנתה. לפתע מבטה המרפרף קולט את שם קיבוצה. היא קופאת ומביטה על המלים הסגורות בריבוע השחור. מאיר הלוי. איננו. ההלוויה תצא היום מחדר האוכל. מאיר הלוי. מאיר הלוי. מאיר הלוי. איננו.


מבלי שהרגישה בכך, מלמלה נעה את שמו בקול, כי כעת המחומצנת מביטה בה בסקרנות חסרת בושה, קולטת שמשהו חדש קורה הפעם בשיטוט המוזר של שכנתה על פני מודעות האבל. נעה יושבת קפואה ומביטה במילים השחורות ההולכות ומתערפלות והופכות לנמלים. לפתע היא קמה על רגליה ולוחצת על הפעמון, מנסה להיחלץ ולצאת מהספסל. אף פעם לא עשתה זאת, שכן המחומצנת יורדת כמה תחנות לפניה. היא עומדת ליד הדלת, אוחזת בעמוד ומתבוננת בנהג העצבני, שמעולם לא השלים עם הפקק הקבוע בצומת הזו. עיניו מתבוננות בה בפליאה קצרה מהראי ושוב הוא מפנה את מבטו אל הכביש. נעה מפנה את ראשה אל החלון האחורי ומבחינה כי עיניהם של הנוסעים היושבים שם - הזקן שעיניו תמיד מחייכות אליה, שלושת תלמידי התיכון והחיילת היפה – מביטות בה גם הן במין פליאה מודאגת.


האוטובוס עוצר סוף סוף בתחנה ולפני שהיא יורדת היא מרגישה בחבילת טישו הנדחפת לידה. היא עוד מספיקה לסובב את ראשה לאחור ולראות את המחומצנת מחייכת אליה חיוך עקום, ואז יורדת במהירות במדרגות, עומדת ומביטה בפני המחומצנת הנעלמות מאחורי הדלת הנסגרת והאוטובוס המתרחק.


אצבעותיה רועדות כשהיא פותחת את תיקה, תוחבת את הטישו ומוציאה את הפלאפון, להתקשר למשרד. השיחה עם יעל קצרה. נעה מסבירה לה קצרות שלא תוכל להגיע היום כי קרה משהו ולא מוסיפה. היא מרגישה בקולה את הרוגז המאופק, אך מחליטה שלא לתת לו להגיע אליה. לא הפעם. זה מכבר גם השלימה נעה עם הערותיה העוקצניות, שאינן חפות מרשעות טהורה, וירון אף הוסיף, קנאה בסיסית פשוטה, במזכירה החדשה שהפילה עליה לפני מספר חודשים אמירה, בעלת משרד עורכי הדין העסוק. את עבודתה עושה נעה בשקט החרוץ והיעיל שלה, כך שלעורכת הדין יעל נבו לא מזדמנים מקרים תכופים כפי שהיתה חפצה להתלונן על עבודתה ולהכפישה באוזני אמירה, כדי שתוכל להיפטר מהצעירונת הזאת, בת כמה היא בכלל? עשרים ושלוש, ארבע? שמסתובבת לה כאן בין הרגליים ומקסימה את כל הגברברים ביופי העדין שלה. אף לא לרגע אחד נותנת לה יעל לבלבלה עם השקט הביישני שלה. היא כבר יודעת לזהות את הנחשיות הערמומית שמסתתרת מאחורי המבט הלכאורה תמים שלה. חוסר רשלנות מקצועית מצידה של נעה רק מגביר את עוינותה של יעל ואת האופן הבוטה בו היא רודה בה, אך שעות העבודה הנוחות והעבודה עצמה, שאינה קשה במיוחד, משאירות את נעה במשרד של אמירה נחום, מאחר שהן מאפשרות את לימודי הערב שלה.


האוטובוס הזר מגיע אחרי כמה דקות והיא עולה ועוברת בין אנשים לא מוכרים ומתיישבת באחד המקומות הפנויים שנותרו. לאחר מספר תחנות הוא מגיע לתחנה המרכזית והיא יורדת עם כולם. מכל עבר אנשים ממהרים, יודעים לאן הם הולכים, נתקלים בנעה העומדת ומביטה במקום הזר. עוד לא יצא לה להגיע לתחנה המרכזית החדשה. גם אל הישנה לא חזרה שוב אחרי אותה פעם יחידה. אחרי הגירוש. אבא ליווה אותה אז לתחנת האוטובוס בקיבוץ. ישבו שותקים על הספסל, הוא, מבטו למטה, אל נעליו, והיא מביטה בו, ואז בעצים שמולם, ושוב בו. והוא בנעליו. כשהגיע האוטובוס קמו באיטיות, הוא נטל את תיקה, פתח את תא המטען והכניסו לשם, סוגר את הדלת בחבטה. היא עמדה ליד דלת האוטובוס והביטה בו עומד שם ומביט בה. הנהג האיץ בה לעלות והיא חיכתה עוד רגע ואז עלתה במדרגות, מביטה לאחור. שילמה והלכה בין הספסלים של האוטובוס המתרחק מהתחנה, מביטה לאחור בדמותו הכחולה בבגדי העבודה, העומדת קפואה ומביטה באוטובוס המתרחק.


נעה הולכת אל המודיעין ומבררת על האוטובוס לשם. עליה למהר כי הבא יוצא בעוד כמה דקות ואם לא תעלה עליו כבר לא תגיע בזמן. היא הולכת במהירות לפי הוראות הבחורה במודיעין ומספיקה לעלות, משלמת ומתיישבת בסוף, ליד החלון האחרון שנשאר. דווקא היום מיהרה לצאת ושכחה לקחת את משקפי השמש, שהיו יכולים להסתיר אותה מפני פנים מוכרות שאולי יעלו לאוטובוס. התעוררה מאוחר, ירון עוד ישן, ידיו ורגליו חובקות אותה, לופתות אותה אליו. גופו הישן כמו מוסיף לחשוש שתחמוק ותעלם לו.


נותרו עוד כמה דקות והנהג עדיין מחכה לנוסעים. נעה פותחת את החלון, מנסה לקלוט את התחנה, אך ריח הפיח אינו מתערבב עוד בריחות פלאפל ושווארמה, צעקות המוכרים בדוכנים עמוסים הפכו לחלונות ראווה, והקור הנורא באותו יום התחלף במיזוג קר מנשוא בחלל הענק של התחנה. היא טיילה לה אז בין הדוכנים, קנתה לעצמה חולצה בכסף שגילתה בכיס הצדדי של התיק לאחר שירדה מהאוטובוס. אבא, מן הסתם, היה אחראי לזה. אמא הרי לא התקרבה אל התיק. רק לאחר שעה ארוכה התקשרה לדודה ריקי, שהסבירה לה איזה אוטובוס לקחת אליה לעבודה. וגם אז עוד התעכבה בין הדוכנים עד שהלכה אל התחנה, מתעלמת מהתיק המכביד על גבה. אחר כך, כשסיפרה לריקי על נפלאות התחנה המרכזית, צחקה ריקי ואמרה שהיא  מזכירה לה את עצמה, כשרק עזבה את הקיבוץ, וכל דבר שהיה לו ריח או טעם של חופש הלהיב אותה.


הצחוק של ריקי, שלא מיהרה לברר איתה מה קרה, לא באותו יום ולא ימים רבים אחר כך, חיכתה עד שהכאב יירגע, והרי את עיקרי הדברים כבר הספיקה לשמוע מאבא, אותו צחוק שלה, משוחרר ורועם ואמיתי, היה הסימן הראשון שיהיה בסדר. הן היו יושבות ביחד בערבים בדירתה הקטנה של ריקי, שרועות על הספה ששימשה לנעה מיטה, וריקי סיפרה לה איך עזבה את הקיבוץ מיד לאחר השחרור מהצבא, באותו יום, לא יכלה לחכות יותר. ואיך הגיעה עם תיק אחד קטן והרבה אומץ ובטחון וידיעה שהיא חייבת להצליח, ולו רק כדי להראות להם. נעה הקשיבה וחשבה כמה הכל נשמע שונה ממה שאמא סיפרה, במיוחד כשנעה היתה בסביבה והקשיבה לרעל המנסה לחבל בקשר המיוחד בין ה"לא מתאימות".


האוטובוס מתניע ויוצא לדרך. נעה מפנה את ראשה מהחלון, סוקרת את הנוסעים. אין פנים מוכרות. נוסעים אחרונים תופסים כיסאות ועל הכיסא הפנוי שלידה יושבת ילדה, שאמה יושבת בכיסא הפנוי מצידו השני של המעבר, דוחפת לה סנדוויץ עטוף בניר. ריח גבינה צהובה מתפשט כשהילדה מסירה את הנייר ונוגסת  באי רצון.


"אמא, יש לי פיפי." כך הילדה לצידה.


"נו, אבל אמרתי לך לעשות בשירותים בתחנה, למה לא הקשבת לי?" קולה של האם חסר סבלנות. "עכשיו תחכי עד שנגיע. זה יהיה העונש שלך. תלמדי להקשיב לי."


"אבל אני חייבת!" מתחנן קולה של הילדה.


"אז תתאפקי!"


נעה משעינה את ראשה על החלון, מביטה בנוף הבתים המתחלף בשדות יבשים. עיניה נעצמות.


נעה שוכבת במיטה. טלי ונגה הפסיקו מזמן לצחקק במיטות לידה ונרדמו. גם בחדרים הסמוכים כבר שקט. נשמע רק קולה הצורמני של שומרת הלילה מדברת בטלפון. אוף, הפיפי הזה. היא לא תחשוב עליו ואז הוא ייעלם. מהר, צריך לחשוב על משהו אחר. כל המחשבות בורחות דווקא כשצריך אותן, ורק מחשבות על מים וברז מטפטף עולות בראשה. אסור לרדת מהמיטה כי המכשפה שמתחבאת מתחת למיטה רק מחכה שהיא תרד, כדי שתוכל לשלוח יד עם ציפורניים ארוכות ומלוכלכות ולתפוס אותה. אי אפשר לקרוא לשומרת לילה. אסור לספר לה על המכשפה, כי היא תצחק עליה ותספר לטלי ולנגה ולכולם ש"נעה מאמינה במכשפות". אסור להירדם כי אז הפיפי יברח. אין לי פיפי, אין לי פיפי, אין . . .


נעה מתעוררת. חושך. קר. רטוב. היא מתיישבת, לוקחת את הכרית ומניחה אותה בקצה השני של המיטה, הופכת את השמיכה על צידה היבש, נשכבת, ראשה על הכרית, ומתכסה, צמודה אל הקיר הקר, כדי לא לגעת ברטוב. נזהרת שהשמיכה לא תכסה עליו. אולי הפעם זה כן יתייבש עד הבוקר. אבל הפיג'מה לא תתייבש.


"מה יהיה הסוף איתך? כל בוקר אותו סיפור?" טובה מעיפה מעליה את השמיכה. טלי ונגה מצחקקות כשטובה אוחזת בידה ומושכת אותה מהמיטה, דוחפת לידיה את הבגדים המונחים על הכסא.


"ואתן, עופו לצחצח שיניים ולהתלבש." היא יורה לעבר השתיים כשהיא מסירה את הציפה מהשמיכה ואת הסדין מהמזרון. את הכרית היא מניחה על הכיסא ואת המזרון מעמידה במסדרון. עכשיו כולם יידעו. נעה מתלבשת והולכת אחרי טלי ונגה לשירותים. הן עומדות ומצחצחות שיניים ליד הכיורים וצוחקות כשהיא נכנסת. נעה נכנסת לבית שימוש וסוגרת את הדלת.


"מה, לא עשית מספיק בלילה?" טלי ונגה צוחקות לחוכמה של טלי. נעה לא אומרת דבר.


"תני לי להעתיק את השיעורים בחשבון, נעה, או שאני אספר בכיתה." הפעם היה זה תורה של נגה.


כולם כבר הלכו לחדר אוכל לארוחת בוקר. טובה דוחפת את עגלת הכביסה ונעה הולכת לצידה עם החבילה הרטובה בידיה.


"אני מודיעה לך, גברת צעירה, זה ייגמר ברע כל הפיפי הזה שלך. אין לי כוח יותר להחליף לך סדינים כל שני וחמישי."


נעה הולכת לצידה ושותקת.


"ושיהיה לך ברור שמעכשיו, כל פעם שתשתיני במיטה את תפסידי ארוחת בוקר, כי את בעצמך תיקחי את הדברים הרטובים שלך למכבסה. אני לא מוכנה לגעת בזה יותר." 


הן נכנסות למכבסה. רק מאיר נמצא שם. כל השאר הלכו לאכול. טובה מגלגלת אליו את העגלה ומצביעה על נעה. 


"ראית פעם כזאת ילדה רעה? עושה פיפי במיטה כמו תינוקת. אני בטוחה שאח שלך, בסך הכל בן חמש, כבר לא עושה מזמן." טובה מתחילה להוציא את הכביסה המלוכלכת מהעגלה ולמיין לתאים. 


"זה בסדר. אני אעשה את זה. לכי את לאכול." מאיר אומר לטובה בקול שקט.


"אתה בטוח? טוב, אני דווקא אשמח אחרי הבוקר שהיה לי עם הצצקה הזאת. תודה, מאיר. אני כבר חוזרת. ואת," היא פונה אל נעה, "את נשארת כאן לעזור לו. אין שום ארוחת בוקר בשבילך היום." וכבר היא הולכת ומשאירה אותם לבד.


"איפה לשים את זה?" נעה מושיטה את הערימה הרטובה שבידה ואינה מרימה אליו את פניה. מאיר לוקח אותה ממנה ומכניס למכונה. הוא מלטף את ראשה והיא מסתכלת בו מחייך אליה. "אל תיקחי אותה ללב. היא סתם מכשפה." מאיר מוסיף ללטף את ראשה ונעה מחייכת אליו מבעד לדמעות, שאינן נעצרות עוד. "את נעה, נכון?" היא מהנהנת בראשה. "יש לך שם מאד יפה, נעה."


הוא נוטל את ידה ולוקח אותה לחדר השני, מושיבה ליד השולחן ומוציא מהמקרר גבינה לבנה, זיתים ועגבנייה ומוציא שקית עם פרוסות לחם מהארון.

"עכשיו נאכל ואחר כך הפתעה".


נעה יושבת לידו ואוכלת פרוסה עם גבינה ועגבנייה ומבקשת עוד אחת וגם זיתים. וכשמאיר שואל אם היא רוצה תה היא אומרת שלא, והוא לא מכריח אותה לשתות, אפילו שנורא קר. כשהם גומרים לאכול, נעה עוזרת למאיר להכניס למקרר את מה שנשאר ומנקה את השולחן בלי שהוא יגיד לה.

"עכשיו אני אתן לך משהו אבל זה יהיה סוד בינינו. אל תגידי לטובה או לשאר הילדים, בסדר?" נעה מהנהנת בראשה והולכת אחרי מאיר, שפותח את הארון ומוציא ממנו כמה סדינים וציפות לבנים, כמו בבית הילדים.


"עכשיו רוצי עם זה לחדר שלך ותחביאי במקום שאף אחד לא יחפש בו. אם עוד פעם יברח לך פיפי בלילה, תחליפי את הסדין והציפה כשתתעוררי, בלי שאף אחד יראה, ואת הרטובים תחביאי בשקית, שתביאי אלי לכאן כשיהיה לך זמן."


נעה מסתכלת על הערימה שבידיה ומרימה אליו את ראשה.


"ומה עם הפיג'מה?"


"נכון, את צודקת. איך לא חשבתי על זה." מאיר מחייך והולך לארון אחר, מוציא ממנו כמה פיג'מות לבנות עם דובים חומים.


"הנה, בבקשה. עכשיו, כל פעם שייגמרו לך הנקיים, תבואי אלי ואני אתן לך חדשים, טוב?"


נעה מחייכת אליו והוא שב ומלטף את ראשה.


"אבל גם כדאי שתנסי ללכת לעשות פיפי כשאת מרגישה שהעיניים נעצמות ואת עוד מעט נרדמת, ואז אולי לא יברח לך בלילה."


"אבל אני לא יכולה," שוב הדמעות מאיימות לצאת. "יש מתחת למיטה שלי מכשפה שתתפוס לי את הרגליים ותחטוף אותי, אם אני ארד מהמיטה לעשות פיפי."


"אל תדאגי, אין שום מכשפה מתחת למיטה שלך. המכשפה היחידה בסביבה זאת טובה." מאיר צוחק ונעה מצטרפת אליו בצחוק ביישני.


"תזכרי, זה הסוד שלנו", מאיר מניח אצבע על הפה, לאות שתיקה, ונעה הולכת.

 


"אמא, יוצא לי!" הצעקה של הילדה שלצידה מנערת את נעה מהמחשבות.


"תתאפקי רק עוד קצת. אנחנו כבר מגיעים".


האשה מארגנת את תיקה וקמה, מקימה את הילדה ומובילה אותה אחריה לדלת האחורית. האוטובוס עוצר בתחנה, מאחוריה שדה גדול, והשתיים יורדות. האשה מושכת את הילדה בידה, מעמידה אותה מאחורי התחנה ומפשילה את מכנסיה יחד עם התחתונים. מבעד לחלון הסגור נשמעת צעקת הילדה.


"אמא, אבל כולם רואים!"


אך האם מרימה אותה ואוחזת ברגליה באוויר.


"נו, תעשי כבר, הרי אמרת שיוצא לך, ותיזהרי לא להרטיב את הנעליים שלי."


האוטובוס עוזב את התחנה ומתרחק מהשתיים. נעה מטה שוב את ראשה אל החלון.

 


כמה ימים עבדה התכנית.


"יופי טופי. גם הלילה לא עשית פיפי. אני רואה שרק כשמאיימים עליך זה עובד", טובה היתה מעירה כל בוקר בסיפוק נעדר שמחה.


אבל הכעס שלה מימי הפיפי לא התחלף בחיוך והיא לא הפכה נחמדה יותר. רק אדישה. אך מהר מאד התגלה הכל. כי איך אפשר להסתיר שקיות של סדינים ופיג'מות נקיים ואיפה אפשר להחביא שקיות של סדינים ופיג'מה רטובים, כשרק ארונית קטנה לצד מיטתה, וטובה עושה בה כרצונה?


טובה רתחה כשאילצה את נעה לספר מאיפה לה כל האוצר הזה, כשהיא נלחמת כבר מזמן בועדת תקציב שיתנו לה עוד מצעים.


"בטח גנבת את זה מהארון שלי, אה, צצקה?" אילץ את נעה לשבור את ביצורי שתיקתה ולהסגיר את מאיר. טובה, אדומה כולה, עזבה אותם בשביל בדרכם לחדר אוכל ופנתה אל המכבסה, אינה מרשה הפעם לנעה להתלוות אליה. נעה ישבה בארוחת הבוקר ולא אכלה כלום, ליבה דופק בחוזקה למחשבה על טובה המתנפלת על מאיר, אוטמת אוזניה לשירה החרישית מסביבה, שהמבוגרים לא ישמעו.


"כל היום היתה כובסת, וסת, ובלילה מתמתחת, ובלילה מתמתחת, תחת..."


נעה ומאיר לא דיברו ביניהם אף פעם על מה בדיוק היה שם. מה אמרה לו ומה ענה לה. טובה עוד הספיקה לחזור אליהם לארוחה, אדומה כולה, ולא הסתכלה על נעה. אבל מאותו יום ה"יבשים" היו מונחים גלויים בארונית שלה וה"רטובים" בשקית מתחת למיטה, מחכים לבוקר. אז היתה לוקחת את השקית אל מאיר, מקבלת ממנו חיוך ולפעמים גם סוכרייה על מקל, ששמר לה במגירה שבארון, ועוד מספיקה לרוץ לארוחת הבוקר. רק השיר עוד ליווה אותה באותם בקרים כשזה קרה, לא בגלל שמישהו מהילדים שם לב שהיא נעלמת למכבסה בדרך לחדר האוכל, אלא בגלל שטובה לא וויתרה על הטקס הקבוע שלה, להעמיד את מזרוני המשתינים באמצע המסדרון.


אבל לקראת סוף הקיץ, כשעלו לכתה ה', הפסיק הפיפי בעצמו, אולי כי כבר לא פחדה מהמכשפה שמתחת למיטה אחרי שמאיר בא איתה יום אחד לבית הילדים, כשלא היה בו אף אחד, סגר את התריסים ואת הדלת והחשיך את החדר. אז לקח את ידה בידו וביחד התכופפו מתחת למיטה, מעבירים את ידיהם מצד לצד. כמה דקות עשו זאת עד שהיתה בטוחה לגמרי שאין שום מכשפה. גם מטובה לא פחדה עוד כמו קודם, כשהבינה שטובה מפחדת ממאיר. מאיר הלוי, שידיו יבשות אך נעימות כשהוא מלטף את ראשה, שפניו מקומטות אך לא מגעילות כמו פניה של סבתא, המתקרבות לפניה לנשקה ואסור לה להתחמק, כי אז עיניה של אמא כועסות, שבגדיו מדיפים ריח של אבקת כביסה, העוטף אותה כשהוא מחבקה לשלום, לאחר אחד מביקוריה הקצרים אצלו, בחופשת הקיץ הארוכה ארוכה. גם לאחר שפסק הפיפי המשיכה לבקרו במכבסה. היתה מרוקנת בשתיקה את שקי הגרביים והתחתונים אל המכונה הגדולה, כשהוא ממלא את המכונה לידה בבגדי עבודה כחולים, ושניהם מסתכלים זה בזו ומחייכים, שותקים. רק כמה דקות היו אורכים ביקוריה, שלא יבחינו שנעלמה מהפעילות במחנה הקיץ, וגם אחר כך, בהפסקות הארוכות בלימודים היתה ממהרת לעתים למכבסה.


מחוץ למכבסה ראתה אותו רק בארוחות ערב בחדר האוכל, יושב לבדו, או בערבי שישי, אז ישב יחד עם מלכה ואליעזר וציפורה וטוביה, שהיו איתו בגרעין, וילדיהם שעזבו הגיעו רק לחגים עם ילדיהם שלהם, ואז היה מאיר נודד ומוצא לעצמו מקום בשולחן אחר שבמקרה התפנה בו מקום. נעה היתה יושבת עם הוריה ואיתמר לידה, כבר אוכל לבדו כמו גדול, ואמא היתה מאכילה את יעלי עיסת ירקות. נעה היתה מחפשת את מבטו מעל לצלחתה, ותמיד היו עיניהם נפגשות ומחייכות. רק העיניים, לא הפה, שאמא לא תשאל "מה זה החיוך הזה?"

 

נכתב על ידי MICHAL159 , 26/8/2019 15:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לפעמים בצל הוא רק תירוץ טוב לבכי / 2019


 


אני מתיישבת בשולחן שלנו עם מגש עמוס. מערבבת סלט, שריחו החזק של הבצל הסגול עוקץ את אפי ומאיים על עיני, יחד עם הפירה הלוהט. איני יכולה להכניס לפי אף פעם שום דבר חם מדי, אבל את ארוחת הבוקר פספסתי, ופירה, איני יכולה לעמוד בפניו. שניהם משתתקים ומסתכלים עלי.


"איפה היית בארוחת בוקר?" אלי שואל.

 

"אל תשאל, נשברו לי שתי ממטרות בשורה של טלי-של-אביתר ואחר כך עוד אחת בשורה של גולן-נוה, ולא היה לחץ מים, אז הייתי צריכה לנבוח על מקורות על הבוקר." ואף מילה על כך שליוויתי את רוברטו לתחנת אוטובוס, לא מול עופר ועיניו החדות. "איזה כייף שיש את האוכל שאני הכי אוהבת דווקא כשאני מפסידה ארוחת בוקר." לא אתן למבטיו הדוקרים להשפיע עלי. והרי הוא יודע. לפני יומיים כבר זרק לי, "בחמישי מגיעה קבוצה מברזיל, בדיוק בזמן, אה? הרי רוברטו עוזב השבוע, שלא יהיה לך רגע דל." איך הוא תמיד יודע מתי הם באים ועוזבים? הרי אין מתנדבים במפעל והמתנדבות מעולם לא עניינו אותו.

 

"הי, עופר, שמעתי שמגיע לך מזל טוב." ישי מגרעין להבים, מגש עמוס בידו האחת ובשניה הוא לוחץ את ידו של עופר. "כל הכבוד!".

 

"תודה" עופר מחייך אליו. חיוך יפה יש לו, כשהוא לא מסתכל עלי. אני מכניסה חתיכת בצל גדולה לפי.

 

"אז מה, מתי היום הגדול?" ישי שואל ואני מפסיקה ללעוס את הבצל.

 

"בקרוב, עדיין לא סגור". עופר עונה לישי, שחובט על גבו וממשיך לדרכו.

 

"מה זה היום הגדול? מצאת מישהי שהסכימה להגיד לך כן?" אני מנסה לשאול בעליזות מעושה, מערה לפי כף מלאה בפירה.

 

"קיבלתי את תפקיד נציג המפעל בניו-יורק." עופר מתעלם מעקיצתי ומחייך אלי. אני קופאת. פי מלא בעיסה וידי המחזיקה בכף תלויה באוויר. בקושי רב אני בולעת.

 

"מה.... אה... מתי?" אל תגמגמי, מטומטמת, מה פתאום את מגמגמת?

 

"בעוד חודש בערך, עדיין לא סופי". עיניו לא עוזבות אותי.

 

אלון-של-הדר יחד עם יובל מהפלחה גם הם באים ומברכים את עופר, ומיד אחר כך גם מירי רכזת התרבות ואסנת מהמכבסה. והרי כל הקיבוץ יודע שהוא מחכה לתפקיד הזה כבר מזמן. אני מביטה על חדר האוכל המלא, הרועש, קולות צחוק מכל עבר. הומה אדם, הומה חיים, והנה פתאום, הכל נראה ריק כל כך. אני בוהה בבצל הסגול והכל מיטשטש מול עיני.

 

"למה את לא אוכלת?" אלי בוחן אותי.

 

"לא, לא טעים לי." אני מרימה אליו את עיני ומיד מתחמקת בחזרה לבצל.

 

"אז מתי תקבל תשובה סופית?" אני משחקת בבצל עם המזלג, נמנעת מלהביט בהם. בשניהם.

 

"קיבלתי מהם תשובה סופית." אני מרגישה בעיניו עלי.

 

"אבל אמרת שזה לא סופי." לא ארים אליו את עיני, לא כשהבצל מאיים עליהן קשות.

 

"מבחינתם זה סופי. מבחינתי לא."

 

"איך לא? אתה מדבר על ניו-יורק שנים, זה ה dream job שלך." אני מביטה בו מופתעת.

 

"נכון, אבל בינתיים יש לי חלום יותר חשוב".

 

"איפה, לוס אנג'לס? ריו?"

 

"לא, ניו-יורק עדיין במקום ראשון."

 

"אז מה יש יותר מניו-יורק?" הקול שלי גבוה מדי. תרגעי מהר, אני נוזפת בעצמי.

 

"אהבה. אהבה זה יותר מניו-יורק." הוא מביט בי ולא מרפה. ואני רוצה להקיא. לא להסתכל על הבצל. אם אסתכל

עליו אקיא. או אבכה. או אקיא ואבכה. גם אלי מביט בי במבט חודר.

 

"אהבה? לא ידעתי שיש לך אהבה." אני בורחת מהעיינים שלהם לצלחת שלי. עוף לי מהעיניים בצל סגול ואהוב שלי. לפעמים בצל הוא רק תירוץ טוב לבכי.

 

"יש, יש אהבה. אהבה גדולה." לא יכולה להסתכל יותר על הבצל. אני מביטה על עופר. עוד מעט כבר לא יהיה עופר להביט בו.

 

"אז אתה רוצה שיסדרו גם לחברה שלך תפקיד שם, בניו-יורק? לכן זה לא סופי?"

 

"לא, לא שאלתי אותם. היא גם לא חברה שלי. עדיין." אני הולכת לאיבוד פה. על מה הוא מדבר?

 

"מה זאת אומרת? אמרת שזאת אהבה גדולה." הקול שלי מצפצף. תרגעי ומיד.

 

"כן, אבל אנחנו עדיין לא ביחד. היא עדיין לא יודעת." עופר נשמע קצת פחות עופר מתמיד.

 

"לא יודעת על ניו-יורק?"

 

"לא, על ניו-יורק היא כבר יודעת."

 

"אז מה היא לא יודעת?"

 

"על האהבה."

 

אני מביטה בו, ובאלי, והם מביטים בי, וזה בזה.

 

"היא לא יודעת שאתה אוהב אותה?"

 

"לא." אלי עונה. הם מביטים זה בזה.

 

"לא בטוח." הקול של עופר פתאום לא בוטח כמו תמיד.

 

"לא, היא לא יודעת." אלי נחרץ. "תאמין לי, היא לא יודעת."

 

"והיא?"

 

"והיא מה?"

 

"היא אוהבת אותך?"

 

"כן." אלי עונה, נחרץ.

 

"אתה לא יכול לדעת." הקול של עופר הוא הכי לא הקול של עופר.

 

"אני יודע, אבל היא לא יודעת. שהיא אוהבת אותך." אלי הנחרץ מביט בעופר, עופר הנחרץ תמיד, כל ימות השנה, שפתאום הוא כל כך לא נחרץ. "אתה אוהב אותה והיא אוהבת אותך ושניכם מפגרים." הייתי צוחקת, אבל אני לא. אני ממש לא צוחקת.

 

"רגע, אז היא יודעת שאתה נוסע לניו-יורק אבל היא לא יודעת שאתה אוהב אותה וגם לא יודעת שהיא אוהבת אותך, נכון, אלי?"

 

"כן." אלי שוב נחרץ.

 

"ועכשיו אתה הולך להגיד לה שאתה אוהב אותה. ואז, מה קורה אז?"

 

"ואז, אם היא אוהבת אותי..."

 

"היא אוהבת אותך, דפוק." שוב אלי הנחרץ.

 

"אם היא אוהבת אותי, אז אין ניו-יורק. אני נשאר אתה פה."

 

"מה?? תוותר בשבילה על ניו-יורק??"

 

"כן, ניו-יורק תמיד תהיה שם. היא לא."

 

שקט. שלושתנו שותקים. הם מביטים בי. אני מביטה בהם. ואז בבצל. ואז בהם.

 

"אז אתה תגיד לה, אני אוהב אותך, ואם היא אוהבת אותך היא תגיד לך, אל תיסע." בקושי יוצא לי קול.

 

"כן." הם עונים יחד. אף אחד לא צוחק. אנחנו תמיד צוחקים מדברים כאלה.

 

"מתי תגיד לה?"

 

"עכשיו." גם לעופר כמעט ואין קול.

 

"עכשיו? היא פה עכשיו?" אני מסתכלת סביבי.

 

"כן." שניהם עונים. הקול של אלי נחרץ. עופר מאבד את הקול.

 

"איפה היא?"

 

"מולי". רק עופר אומר. אלי שותק.

 

אני קמה ומסתובבת, מסתכלת. בשולחן שאחרינו יושבים טוביה ואשתו נחמה. ליד נחמה יושבות חגית מגרעין להבים ואילת מהגרעין שלי. את שתיהן הוא לא סובל. אין מצב. ובכל מקרה, חגית עם בעז ואילת עם עמית, כבר שנים. ליד עגלות האוכל עומדת לבד ניצנה של איתמר, שחצי גרעין שלי היו מאוהבות בו ולא הבינו מה הוא מצא בה. אני מסתובבת.

 

"ניצנה??" אני מביטה בו בתדהמה.

 

"יה מפגרת!" אלי חובט בראשו בידו.

 

"למה מפגרת? מה רע בניצנה?" אני זורקת על אלי את חתיכת הבצל שהורגת לי את העיניים כל הארוחה. היא

מפספסת אותו.

 

"זאת את, את, יה מפגרת, את מולו, הוא אוהב אותך!"

 

"מה, אתה דפוק?" עופר דוחף את אלי. אני לא זורקת כלום על אלי. זה לא מצחיק אותי.

 

"נו, אז מי זאת?"

 

שניהם מסתכלים עלי.

 

"שתוק!" הקול של עופר שוב נחרץ כשהוא מביט על אלי, שפיו כבר נפתח לדבר. "שתוק ותן לי לעשות את זה. זה שלי." עופר חוזר ומביט בי. "זאת את." קולו רך אלי.

 

אין לי כוח לזה יותר. אני רוצה לחזור לממטרות שלי. רוצה להפעיל אותן, לא משנה באיזו חלקה, להיכנס פנימה ולהירטב כולי. מים הם לפעמים רק תירוץ טוב כדי לבכות.

 

"די, נמאס לי מהבדיחות שלכם. לא רוצה לספר לי, אין בעיה." אני מתרוממת לקום, מרימה את המגש, עם הצלחת המלאה, שכמעט לא נגעתי בה, אני רועדת והמגש נשמט אל השולחן. עיני על הצלחת. שקט, הם לא צוחקים. אני מביטה באלי. הוא לא צוחק. הוא מביט בי ומהנהן בראשו.

 

"הוא אוהב אותך, ילדה, באמת. את יודעת שלא הייתי צוחק אתך על דברים כאלה." אני מביטה באלי ארוכות. אלי הוא חבר שלי, באמת חבר שלי, אחד הראשונים שהיו לי בקיבוץ, עוד מהשל"ת הראשון. היה שולח לי חבילות לטירונות, ואחר כך לגדוד, ולהאחזות. ורק לו הייתי מספרת הכל. גם על האהבות שלי, והלב השבור שלי, וגם כשהחלטתי להפסיק להתאהב, ולהיות רק עם המתנדבים, שבאים לחודש וחודשיים ולא מאיימים לי על הלב, גם אז סיפרתי לו הכל. וגם אחרי שאילת אמרה לי יום אחד שאני כלבה, כי איך אני מספרת לו את כל זה כשהוא בכלל מטורף עלי, גם אז לא הפסקתי לספר לו עליהם, כי אם הייתי מפסיקה, כבר לא הייתי יכולה להתנהג כאילו אני לא יודעת.

 

"דיר באלק, מפגרים." אלי לוקח את המגש שלו וקם. עופר ואני מביטים באלי שמחייך אלינו והולך, עד שהוא נעלם, ואז העיניים שלנו כבר לא יכולות להתחמק. עופר מביט בי. אני מביטה בעופר.


"זהו. את יודעת." הוא מחייך אלי חצי חיוך ומיד מרצין.

 

"פתאום?" אני בקושי שומעת את הקול שלי.

 

"לא, תמיד."

 

"מתי זה תמיד?"

 

"מהפעם הראשונה שראיתי אותך, כששמעתי אותך צוחקת. הסתובבתי לראות מי צוחקת ככה, חצי צוחקת חצי

כאילו נחנקת מהתקף אסטמה." אני לא יכולה שלא לחייך לתאור המדויק של הצחוק שלי, שאחרים קוראים לו צחוק סוסי. "ואז ראיתי אותך, עם הבגדי עבודה הכחולים, חצי רטובים, הקוקו שלך מבולגן, מפתח שוודי גדול ביד, ואת בועטת בממטרה וצועקת עליה כשאת ושרי מהגרעין שלך צוחקות. זוכרת מה צעקת עליה?"

 

"לא, איך אני יכולה לזכור? זה היה מזמן. מזמן. לפני שהשתחררתי בכלל."

 

"צעקת עליה, 'יה ממטרה בת זונה, איך, איך בקיבוץ שמייצר טפטפות לכל העולם, יש עדיין ממטרות מברזל??". אנחנו צוחקים והמתח שעומד בינינו מנסה להירגע.

 

"יו, אני זוכרת. מזל שאף אחד אחר לא שמע אותי. למרות שברור שאני צודקת." אני חצי מחייכת. "רק שתדע שעד עכשיו יש לי עדיין לא מעט ממטרות מברזל בדשאים ליד הספריה, ועדיין לא עברנו להשקייה ממוחשבת, לא משנה כמה אני מנג'סת לגדי, ועליתי לוועדת..."

 

"מיכלי?" קולו שקט.

 

"מה?"

 

"הממטרות והדשאים שלך לא מעניינים לי ברגע זה ת'תחת."

 

אנחנו מביטים דקה ארוכה זה בזו. לא זזים.

 

"איך תמיד, איך? ולא אמרת כלום ולא עשית כלום?" אני מביטה בו בחוסר אמון. "לא, מה אני מדברת, בטח שעשית. עשית הרבה, כל הזמן. עם העקיצות שלך, והירידות שלך עלי בגלל הארנסטואים," הקול שלי קשה. העיניים שלי קשות. "מי אתה שבכלל תגיד לי איך ומה וכמה ולמה אני חיה את חיי. ומי אתה שתקבע מה נכון ועם מי זה נכון ומה כדאי ומה..."


"מיכלי?"

 

"מה?" אני צועקת.

 

"אני אוהב אותך." עיניו רכות אלי. אני מתקשה כולי.

 

"ככה אתה מתנהג כשאתה אוהב אותי? ככה? גורם לי כל הזמן הזה לחשוב שאתה לא סובל אותי? לא מעריך אותי? מסתכל עלי מלמעלה, כאילו אתה יודע לחיות יותר נכון ממני בכל ענייני האהבה האלה," חדר האוכל כבר כמעט ריק בחלק שלנו והקול שלי עולה ועולה, בלי מאזינים. "כשמה בסוף? אתה כל הזמן הזה אוהב מישהי בכלל בלי להגיד לה את זה, ואתה גורם לה לפחד ממך, ולהיזהר מכל מה שהיא אומרת לידך, ולהתרחק, לנסות להתרחק לפחות, ולהיות עם כל הריקרדואים האלה, כדי להפסיק להרגיש ולהפסיק להיפגע, כדי להקפיא לעצמה את הלב ו..."

 

"מיכלי?"

 

"מה? מה?"

 

"אלי צודק."

 

"במה?"

 

"שאני דפוק."

 

"כן, ברור שאלי צודק. הוא גאון. חופשי אתה דפוק." מה זה הדבר הזה שהוא עושה עכשיו פתאום, מרתיח ומצנן אותי כרצונו?

 

"למה באמת כל האנטוניואים האלה שלך? תגידי לי פעם אחת את האמת." אין יותר נימת תוכחה, אין שמץ לעג, אין כעס, אין התנשאות בקולו כשהוא מדבר על הגוסטבואים שלי.

 

"אמרתי לך תמיד את האמת," קולי פתאום לא נזוף, לא מתגונן, לא פגוע. "הם מקסימים, והם מצחיקים אותי, והם מפנקים אותי, והם שקופים לגבי מי הם ומה הם רוצים. אבל הם לא מסוגלים לראות אותי כי אני לא מראה להם. כי חודש, חודשיים, אפילו שלושה, אני יכולה להחזיק מעמד בלי להיות אני עד הסוף. להיות רק חצי אני. אף פעם לא מזוייפת. תמיד זאת אני, אבל לא כולי. ואם אני לא כולי, אני לא מתאהבת ולא נפגעת ולא מרגישה עצב וכאב. הם לא יכולים לשבור לי את הלב כי הם לא מדגדגים לי בכלל את הלב. אני עוצרת אותם הרבה לפני כן, עוד בטחול."

 

"את חייבת תמיד לברוח בסוף להומור." עופר צוחק.

 

"לפחות אני מצחיקה אותך."

 

"את תמיד מצחיקה אותי. לא משנה מה את אומרת ומה את עושה," קולו מתוק אלי. "גם כשאת כועסת עלי, העיניים שלך יכולות להרוג אותי לפעמים, אבל תמיד מרצד בהן גם הזיק הממזרי הזה שלך שמצחיק אותי."

 

"אתה צוחק כשאני כועסת עליך??" שוב, כמו תמיד, הוא מצליח להוציא ממני כעס.

 

"רק בפנים, שלא תראי, שלא תהרגי אותי."

 

"גאון, גאון האלי הזה. כמה שאתה דפוק." אני מביטה בו בכעס אבל החיוך שלו ממיס אותי ואני מחייכת חצי חיוך. איך פתאום התחיל לחייך גם אלי את החיוך הממיס שלו?

 

"למה לא אמרת לי כלום מזמן?" אני מתעקשת. "למה נתת לנו להיגרר לפינג פונג כעס הזה?

 

"כי כל פעם שרציתי לדבר אתך, הגיע עוד מרסלו ולא היה עם מי לדבר. ואמרתי לעצמי, היא לא מוכנה עדיין, היא מתה מפחד עדיין להתאהב, היא צריכה לעבור עוד כמה ארגנטינאים וברזילאים עד שהיא תבין שיש פה ישראלי אחד שרוצה לאהוב אותה כל הזמן. לא רק חודש חודשיים."

 

אני קפואה. לא יכולה לחשוב, או לדבר או לזוז. רק מסתכלת על הגבר הזה, שהלב שלי והראש שלי נמצאים במלחמה קשה לגביו כבר מזמן, והראש תמיד מנצח, כי איך אפשר לתת ללב לפעול כרצונו עם עופר כזה, שרגע שקט אחד כמעט ולא היה לנו יחד, חוץ מאז, בפסח, כשרצנו יחד מהמועדון צעירים במבול, בלי מעילים ומטריה, כי מה פתאום יורד גשם באפריל במדבר, וכל הדרך הוא מחזיק לי את היד, שלא אפול, ואנחנו צוחקים, רטובים לגמרי, ואני לא מתבאסת בכלל מהקור, והלב שלי ממש עושה בעיות ומקווה, שהפעם יישבר משהו בקור הלוהט הזה שבינינו. הביא אותי עד החדר שלי, שרחוק משלו כמה שורות טובות של דשאים. עמדנו קרוב, שותקים ומביטים זה בזו, כשהוא נוגע לי בשיער הרטוב, ואני אומרת לעצמי, נו, תנשק אותי כבר, למה אתה מחכה? והוא רק אומר לי, "כנסי מהר למקלחת חמה, שלא תתקררי."

 

"למה לא נישקת אותי אז, בגשם?" אני לא מוותרת לו.

 

"לא יודע, תהרגי אותי, לא יודע. אחרי שנכנסת לחדר עוד עמדתי שם והסתכלתי על הדלת שלך וקיללתי את עצמי שלא אמרתי ולא עשיתי כלום, כי היה שם רגע כזה, משהו בעיניים שלך כשהסתכלת עלי, וחשבתי שאולי אני רואה שם מבט של מישהי שאומרת כוס אמק לפחד להתאהב. ואחרי איזה עשר דקות פתאום היה לי אומץ ורציתי לדפוק על הדלת שלך. אבל שמעתי אותך מבחוץ בטלפון עם האלברטו שלך והלכתי. בטח קבעת אתו שיבוא לישון אצלך."

 

"אני לא ישנה עם האלפרדואים שלי. אני לא יכולה לישון עם מישהו שאני לא אוהבת."

 

"באמת? את זה לא ידעתי."

 

"אתה לא יודע עלי הרבה דברים."

 

"נכון, אבל אני יודע הרבה יותר משאת חושבת. אני רואה אותך כל הזמן. גם כשאת לא רואה שאני מסתכל." אנחנו יושבים שותקים, מביטים זה בזו.

 

"אז אלי צודק בכל מה שהוא אמר?" הקול שלו שקט, בקושי נשמע. עיניו בעיני. "שגם את אוהבת אותי ולא יודעת את זה?" קולו כמעט בלתי נשמע.

 

"לא, יש גבול גם לגאונות שלו." אני מביטה עמוק לתוך עיניו, שפתאום הופכות עצובות כל כך. "אני מפחדת לאהוב, אני הולכת עם מרסלואים כדי לא להתאהב, אבל אני יודעת טוב מאד מה קורה לי בלב. אם אני אוהבת, אני יודעת את זה."

 

עופר מחזיק את המגש שלו וקם באיטיות, לא מביט בי.

 

"עופר," הקול שלי שקט ורך.

 

"מה?" הוא לא מביט בי.

 

"אל תיסע."

 

נכתב על ידי MICHAL159 , 24/8/2019 16:23  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  MICHAL159

בת: 52

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , סיפורים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMICHAL159 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על MICHAL159 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ