לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חושבת יותר מדי

בן אדם של ניגודים. כבר בשנות העשרים, אבל עדיין סוחבת איתה את הילדה הדחויה מבית הספר. אמיצה ופחדנית. מנסה להראות לכולם את הצד החיובי אבל לא תמיד מצליחה להראות אותו לעצמה. חושבת יותר מדי. על הכל. אז לפחות שייצא מזה משהו :)


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


9/2019

המסלול שעברתי בחיים, ומה למדתי מזה עד עכשיו (חלק א')


חלק א' - החלק המדכא

 

אני רוצה להיות כנה, אני רוצה לדבר על האמת. והאמת? לא הרגשתי טוב בבית הספר. לא ביסודי, לא בחטיבת הביניים, לא בתיכון. גדלתי עם אותם אנשים, אותה אוכלוסיה. זה לא אומר שכ-ו-ל-ם בבית הספר לא היו מתאימים לי, אני לא יכולה להתנשא ככה ולשכוח כמה אנשים באמת נחמדים וחכמים ומקסימים שאולי גם היו רוצים בחברתי. אבל הבעיה אצלי שאני בן אדם כזה. כשהאווירה במקום לא מתאימה לי, אני לא אפתח גם בפני אנשים שיש להם פוטנציאל להתאים לי. אז נסגרתי. למדתי להיסגר. למדתי להגן על עצמי. למדתי לפחד. לאט אבל בטוח. והגעתי למצב שהייתי נדבקת לכמה אנשים מסוימים, שאם היו נעלמים לי בהפסקות או משנים הרכב, הייתי מסתובבת לבד, מושכת זמן עד השיעור הבא, מנסה להתחבא, ואי אפשר להתחבא בבית ספר. אפילו היום כשאני נכנסת לבית ספר אני מרגישה לחץ. הרעש, הבלגן, הרצון להסתתר וחוסר היכולת.

 

בית הספר היחיד שהרגשתי בו טוב בתור בוגרת, זה בית ספר דמוקרטי שביקרתי בו. רמות החרדה ירדו פלאים. היה קצת רעש אבל לא רעש חונק כזה כמו בבית ספר רגיל. אפשר ללמוד, אפשר לעשות בגרויות, אבל האווירה מאוד מרגיעה ואפילו הצוות החינוכי מחייך ואין אווירה של לחץ. מצחיק שדווקא בתי ספר כאלה לא מקבלים מימון ממשרד החינוך. אולי יש בהם גם חסרונות, אני לא ממש מבינה בזה. אבל חסרון אחד בולט הוא שמי שנרשם אליו אלה רק ילדים להורים בעלי אמצעים. גורם לך לחשוב כמה שונים האנשים שיוצאים ממערכת החינוך הנוכחית ממה שהם היו יכולים להיות בדרך אחרת. וכמה הישראלי המכוער זה ישראלי שגדל בלחץ הזה, שלא לימדו אותו איך להתמודד איתו. אני הייתי מכניסה שיעורי מדיטציה בתור שיעור חובה בבית הספר. ולא בתור עוד עומס, אלא בתור תחליף לאיזה שיעור חרטה שאף אחד לא יזכור ממנו כלום חוץ מחרדת מבחנים. אבל מה אני מבינה בחינוך.

 

אבל שרדתי את זה, ואפילו היו לי מורים טובים שבעזרתם קיבלתי ציונים מעולים בבגרויות.

ואז הגעתי לצבא. עוד פעם לחץ. אפילו יותר לחץ מבבית הספר. הרעיון בטירונות זה לקחת ממך את כל הזכויות, ואז להחזיר לך אותן בהדרגה, שתבין שאתה כבר לא אזרח רגיל ואתה שייך למדינה בתקופה הזו. וזה מתאים, אולי, לחלק מהאנשים. אבל לאנשים כמוני שגדלו עם פחד לנשום ליד אנשים אחרים, ונמנעו אפילו לעזוב את הבית לשלושה ימים לטיול שנתי, זו לא בדיוק חוויה מעשירה ומלמדת. זה די סיוט. אני זוכרת איזו פעילות מטופשת לקראת סוף הטירונות כשכל אחת הייתה צריכה לעמוד ולפרט על הדברים שהיא עשתה שנתנו לה שעות ביציאה, והסמלת הייתה צריכה לומר לכל אחת כמה זה נורא. אז כבר הבנתי שכל זה זו שטות אחת גדולה, הרי אני לא הולכת להילחם אז איזו מין אחריות רוצים שתהיה לי? דיברתי, נתתי לסמלת לדבר, ואני לא יודעת למה בדיוק אבל איכשהו פחד הבמה נעלם ברגעים האלה. אולי כי כל כך רציתי לסיים עם זה שלא חשבתי על זה שכולן מביטות בי. אולי כי גם אחרות היו צריכות לעבור את אותה חוויה ופתאום לא הרגשתי לבד.

 

אולי הצבא הייתה יכולה להיות חוויה יותר טובה אם לא הייתי נרתעת מהתפקיד שהציעו לי במודיעין, שכלל חזרה הביתה כל שבועיים. אולי האנשים שם היו יותר מתאימים לי. בכל אופן לא ראיתי את עצמי נשארת בבסיס שבועיים שלמים. כמובן שזה לא מנע ממפקדים בקורסים שעברתי לשים אותי רחוק מהבית. גם שמעתי סיפורים מאנשים שהצבא שינה אותם לטובה. אז נתתי לזה הזדמנות. אבל זה לא עזר לי, רק אימלל אותי יותר. הרגשתי שאני לא מסוגלת, למרות שניסיתי חודשים ארוכים להישאר בבסיס רחוק, אבל זה רק הפך אותי ליותר בודדה ומדוכאת. אז בלית ברירה עברתי לבסיס קרוב לבית, שבו עשיתי יומיות. נו שיהיה, גם ככה לא קיבלתי הרבה מכל ה"חוויה" הזו.

נכתב על ידי , 19/9/2019 06:22  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי: 

בת: 26




קוראים אותי
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , מתוסבכים , החנונים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לcutie-pie אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על cutie-pie ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ