לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חושבת יותר מדי

בן אדם של ניגודים. כבר בשנות העשרים, אבל עדיין סוחבת איתה את הילדה הדחויה מבית הספר. אמיצה ופחדנית. מנסה להראות לכולם את הצד החיובי אבל לא תמיד מצליחה להראות אותו לעצמה. חושבת יותר מדי. על הכל. אז לפחות שייצא מזה משהו :)


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


9/2019

למה לקחת מאמן כושר זו אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי


אימון כושר אישי נותן הרבה יותר מכושר. ולא, אני לא מדברת על חיטוב ועלייה בבטחון העצמי. כי הבטחון שלי בא הרבה לפני זה, כשהשלמתי עם זה שיש סיכוי שאני היחידה בכל המכון שמשתמשת במשקולות של 1 קילו.

יש לי מוטיבציה, יש לי כוח רצון. אבל תמיד הייתה חסרה לי אמונה. התגברתי על הרבה דברים אבל ספורט זה הדבר האחרון שנשאר אצלי בראש בתור משהו שלא נועדתי לעשות. תמיד חשבתי שאני לא בנויה לזה, שאני פשוט לא טובה בזה. הלכתי לחדר הכושר לבד בהתחלה, ניסיתי אימונים התחלתיים מובנים. אבל כנראה ציפיתי לתוצאות מהר מדי. ניסיתי לקפוץ כמה שלבים מהר מדי, והגעתי שוב ושוב למסקנה שכנראה זה לא בשבילי.

 

ואז הכרתי מאמן כושר, אחד כזה שיודע לדחוף כשצריך אבל גם יודע איך לאפשר לי להתקדם בהדרגה ומזכיר לי לנוח בין סטים. לא כולם ככה, היה לי ניסיון עם מאמנים אחרים שחושבים שהרמה שלהם זה משהו ברור מאליו, ושאף אחד לא התחיל אצלם מאפס כושר. ואם אני לא מצליחה אז תמיד המסקנה היא שאני לא מתאמצת מספיק או שיש לי בעיה בריאותית שעוד לא התגלתה. עם מאמנים כאלה לא הייתי שורדת חודשיים במכון.

 

זה לא זול. אבל זו שעה בשבוע שבה אני לא צריכה אפילו לנסות להאמין בעצמי, כי יש מישהו אחר שמאמין בי. כל כך הרבה פעמים ראיתי אותו מדגים תרגיל חדש, או לוקח אותי למכשיר שמעולם לא היה לי אומץ לנסות, והתחושה הזו של "אני הולכת לפדח את עצמי" או "אין סיכוי שאני חזקה מספיק בשביל זה" הייתה מתגנבת לי לראש. ואתם יודעים מה? לא תמיד הצלחתי. אבל ניסיתי. ומי שלא מנסה נשאר באותה רמה ולא יכול להתקדם.

 

זה הרבה יותר מחוזקה וגמישות ובריאות פיזית, למרות שהשלושה האלה מספיקים בפני עצמם. אבל יש גם את האלמנט הנפשי, את מוסר ההשכל הזה שהגוף שלנו הוא מכונה שאם רק נאמין בה היא תחזיר לנו באותו מטבע. כי זה ברור מאליו שנועדנו להוציא אנרגיות, נועדנו להתמתח ולשחרר את הגוף. אבל לא יכולתי לדעת כמה זה חסר לי כל עוד לא ניסיתי. ועכשיו אני מרגישה הרבה יותר מודעת לגוף ולנפש. אני מרגישה שמשהו חסר כשאני לא מתאמנת, כשאני לא מוציאה את כל האנרגיות האלה שנצברו בגלל כל מיני לחצים. זה משאיר בי תסכול שאני חייבת להוציא איכשהו.

 

אחד הדברים הכי חשובים שהאימונים לימדו אותי זה לראות את החיים כמו משחק מחשב ולא כמו שדה קרב. אין ניצחון מוחלט או הפסד מוחלט. אנחנו עוברים שלבים, נתקעים ומנסים מחדש. כי ההתקדמות היא בלתי נמנעת, היא חלק מהחיים, כמו שתקופות של שפל הן חלק מהחיים. אם אין לי מצב רוח השבוע ואני נפגשת עם המאמן, אולי הפעם אני לא אהיה טובה כמו בפעמים הקודמות, אבל לפחות הלכתי. לפחות עשיתי מינימום של מאמץ, למרות שלא ראיתי תוצאות. כי גם מי שמנסה להקפיד על אורח חיים בריא עלול לזייף מדי פעם. לדלג על ארוחות, או אימונים, או לאכול משהו פחות בריא, או להתעצבן על מישהו בלי סיבה. וזה בסדר, כל עוד מאפשרים לתחושה הזו להיות, סולחים לעצמנו וחוזרים לתלם. חזרה לתלם זה הדבר הכי קשה מבחינתי. אני עובדת על זה סבבי

נכתב על ידי , 22/9/2019 14:15  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המסלול שעברתי בחיים, ומה למדתי מזה עד עכשיו (חלק א')


חלק א' - החלק המדכא

 

אני רוצה להיות כנה, אני רוצה לדבר על האמת. והאמת? לא הרגשתי טוב בבית הספר. לא ביסודי, לא בחטיבת הביניים, לא בתיכון. גדלתי עם אותם אנשים, אותה אוכלוסיה. זה לא אומר שכ-ו-ל-ם בבית הספר לא היו מתאימים לי, אני לא יכולה להתנשא ככה ולשכוח כמה אנשים באמת נחמדים וחכמים ומקסימים שאולי גם היו רוצים בחברתי. אבל הבעיה אצלי שאני בן אדם כזה. כשהאווירה במקום לא מתאימה לי, אני לא אפתח גם בפני אנשים שיש להם פוטנציאל להתאים לי. אז נסגרתי. למדתי להיסגר. למדתי להגן על עצמי. למדתי לפחד. לאט אבל בטוח. והגעתי למצב שהייתי נדבקת לכמה אנשים מסוימים, שאם היו נעלמים לי בהפסקות או משנים הרכב, הייתי מסתובבת לבד, מושכת זמן עד השיעור הבא, מנסה להתחבא, ואי אפשר להתחבא בבית ספר. אפילו היום כשאני נכנסת לבית ספר אני מרגישה לחץ. הרעש, הבלגן, הרצון להסתתר וחוסר היכולת.

 

בית הספר היחיד שהרגשתי בו טוב בתור בוגרת, זה בית ספר דמוקרטי שביקרתי בו. רמות החרדה ירדו פלאים. היה קצת רעש אבל לא רעש חונק כזה כמו בבית ספר רגיל. אפשר ללמוד, אפשר לעשות בגרויות, אבל האווירה מאוד מרגיעה ואפילו הצוות החינוכי מחייך ואין אווירה של לחץ. מצחיק שדווקא בתי ספר כאלה לא מקבלים מימון ממשרד החינוך. אולי יש בהם גם חסרונות, אני לא ממש מבינה בזה. אבל חסרון אחד בולט הוא שמי שנרשם אליו אלה רק ילדים להורים בעלי אמצעים. גורם לך לחשוב כמה שונים האנשים שיוצאים ממערכת החינוך הנוכחית ממה שהם היו יכולים להיות בדרך אחרת. וכמה הישראלי המכוער זה ישראלי שגדל בלחץ הזה, שלא לימדו אותו איך להתמודד איתו. אני הייתי מכניסה שיעורי מדיטציה בתור שיעור חובה בבית הספר. ולא בתור עוד עומס, אלא בתור תחליף לאיזה שיעור חרטה שאף אחד לא יזכור ממנו כלום חוץ מחרדת מבחנים. אבל מה אני מבינה בחינוך.

 

אבל שרדתי את זה, ואפילו היו לי מורים טובים שבעזרתם קיבלתי ציונים מעולים בבגרויות.

ואז הגעתי לצבא. עוד פעם לחץ. אפילו יותר לחץ מבבית הספר. הרעיון בטירונות זה לקחת ממך את כל הזכויות, ואז להחזיר לך אותן בהדרגה, שתבין שאתה כבר לא אזרח רגיל ואתה שייך למדינה בתקופה הזו. וזה מתאים, אולי, לחלק מהאנשים. אבל לאנשים כמוני שגדלו עם פחד לנשום ליד אנשים אחרים, ונמנעו אפילו לעזוב את הבית לשלושה ימים לטיול שנתי, זו לא בדיוק חוויה מעשירה ומלמדת. זה די סיוט. אני זוכרת איזו פעילות מטופשת לקראת סוף הטירונות כשכל אחת הייתה צריכה לעמוד ולפרט על הדברים שהיא עשתה שנתנו לה שעות ביציאה, והסמלת הייתה צריכה לומר לכל אחת כמה זה נורא. אז כבר הבנתי שכל זה זו שטות אחת גדולה, הרי אני לא הולכת להילחם אז איזו מין אחריות רוצים שתהיה לי? דיברתי, נתתי לסמלת לדבר, ואני לא יודעת למה בדיוק אבל איכשהו פחד הבמה נעלם ברגעים האלה. אולי כי כל כך רציתי לסיים עם זה שלא חשבתי על זה שכולן מביטות בי. אולי כי גם אחרות היו צריכות לעבור את אותה חוויה ופתאום לא הרגשתי לבד.

 

אולי הצבא הייתה יכולה להיות חוויה יותר טובה אם לא הייתי נרתעת מהתפקיד שהציעו לי במודיעין, שכלל חזרה הביתה כל שבועיים. אולי האנשים שם היו יותר מתאימים לי. בכל אופן לא ראיתי את עצמי נשארת בבסיס שבועיים שלמים. כמובן שזה לא מנע ממפקדים בקורסים שעברתי לשים אותי רחוק מהבית. גם שמעתי סיפורים מאנשים שהצבא שינה אותם לטובה. אז נתתי לזה הזדמנות. אבל זה לא עזר לי, רק אימלל אותי יותר. הרגשתי שאני לא מסוגלת, למרות שניסיתי חודשים ארוכים להישאר בבסיס רחוק, אבל זה רק הפך אותי ליותר בודדה ומדוכאת. אז בלית ברירה עברתי לבסיס קרוב לבית, שבו עשיתי יומיות. נו שיהיה, גם ככה לא קיבלתי הרבה מכל ה"חוויה" הזו.

נכתב על ידי , 19/9/2019 06:22  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



למה לוקח לי כל כך הרבה זמן לצאת לדייט


כל כך הרבה דברים עוברים לי בראש עד שאני מחליטה לצאת לדייט ולא משתפנת ברגע האחרון.

אז החלטתי לפרט פה את הכל ואולי בסופו של דבר אני ארגיש פחות רע.


אז ככה:


1) איך אני מכירה בנים - אם אראה מישהו שנראה לי חמוד במציאות, רוב הסיכויים שלא יהיה לי אומץ לגשת. המקסימום שאני מסוגלת לעשות זה לחקור עליו בפייסבוק ולשלוח לו הודעה, כי אז לא אצטרך לראות את הפרצוף שלו אם ידחה אותי. לחלופין, אני מכירה בנים לראשונה בצורה וירטואלית דרך פייסבוק או אפליקציה.


2) נניח שהבחור הגיב בצורה חיובית. בגלל שאני מכירה בנים בצורה וירטואלית ובקושי מדברת איתם בחיים אם בכלל, אז אני מתחילה לפחד מכמה דברים - מה אם ניפגש ואחליט שאני לא נמשכת אליו? מה אם ניפגש והוא יחליט שהוא לא נמשך אליי? מה אם ברגע שאחד מאיתנו יפתח את הפה השני יבין שאין לזה סיכוי? אני לא רוצה לדחות אנשים. זה הפחד הכי גדול שלי, אפילו יותר משידחו אותי. כי אני מצפה לקבל דחייה, אבל לא חושבת שאני טובה מספיק בשביל לדחות מישהו אחר. למה שבחורה קטנה ועלובה כמוני תכאיב למישהו אחר, ועוד מישהו שהואיל בטובו לצאת איתה? קרה כבר שדברים לא הסתדרו כמו שציפיתי אבל לא היה לי נעים אז מתחתי את הגבולות שלי, והדייט היה עוד פחות טוב ממה שיכול היה להיות. אני לא רוצה להגיע למצב שאני מחליקה דברים שהבחור עושה שאני לא מרגישה בנוח איתם, רק כי אני גם ככה בחרדות אז אני שוכחת את עצמי.


3) נניח שהדייט הלך בסדר. ונניח שהבחור היה רגיש מספיק כדי לשאול אותי 8 פעמים אם היוזמות שלו בסדר מבחינתי, והוא לא אחד כזה שפועל ישר בלי לשאול (אני מניחה שחלק מהבנות יראו את זה בתור משהו פחות סקסי שהבחור לא יוזם בלי לשאול ולא מתנהג בצורה החלטית, אבל אני לא מחפשת סקסי, אני מחפשת רגישות ועדינות ומישהו שאפשר לסמוך עליו, וספונטניות זה משהו שאשאיר לדייטים יותר מתקדמים). יש לי ימים שאני מרגישה בהם פחות טוב. ומצבי הרוח שלי הרבה יותר קריטיים כשזה מגיע לבחורים חמודים, כל דבר קטן שקורה אם זה ריאיון עבודה שלא הצליח, או שעבדתי היום והלך לי פחות טוב, או שמישהו רנדומלי עצבן אותי, או שסתם קמתי על הצד הלא טוב בבוקר - יכול להשפיע עליי בצורה כזו שאפסיק לענות להודעות, שיעברו אפילו כמה ימים מאז שדיברתי עם הבחור בפעם האחרונה והוא יחשוב שאני מתחמקת כי החלטתי שזה לא מתאים. ואולי זה מה שאני רוצה בעצם, להרחיק ממני אנשים כי אני מרגישה שזה לא מגיע לי. שאם מישהו כועס עליי אז אולי אני לא אדם מספיק טוב ולא מגיע לי שמישהו אחר יתייחס אליי בכבוד. כמו שכתבתי בפוסטים קודמים, לא משנה מה קורה, הראש שלי מגיע למסקנה שמתישהו כולם יעזבו אותי, אז מה הטעם למשוך את זה סתם, ולהפוך את הכישלון ליותר גדול? עדיף לעשות את זה עכשיו. 


4) עם כל הדברים האלה שכתבתי, מי ירצה אותי בכלל? מי ירצה בן אדם כל כך מתוסבך שאי אפשר לצפות מה הוא יעשה, שאי אפשר לדעת למה הוא עושה או לא עושה דברים, שיום אחד הוא לא מדבר עם אף אחד ויום אחרי זה הוא מתנהג כאילו לא קרה שום דבר? למה אני לא סגורה על עצמי, למה הבטחון שלי משתנה בצורה מוגזמת משבוע לשבוע, למה אני לא יכולה להיות החלטית?


בגלל זה הרבה יותר קל לי לדמיין מה יכול לקרות, אבל לא לעשות כלום במציאות. כי יש לי אותי, שזה מכשול די גדול בפני עצמו.

נכתב על ידי , 16/9/2019 10:40   בקטגוריות אהבה ויחסים, פסימי  
39 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

בת: 26




קוראים אותי
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , מתוסבכים , החנונים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לcutie-pie אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על cutie-pie ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ